האנס ברוק טרנר

דברי הנאנסת של ברוק טרנר לבית המשפט

שאלות לנאנסת

כבוד השופט, אם זה בסדר מבחינתך, את רוב ההצהרה שלי אבקש לכוון ישירות לנאשם.

אתה לא מכיר אותי, אך היית בתוכי, וזו הסיבה שאנו כאן היום.

ב-17 בינואר 2015, העברתי ערב שקט בביתי. אבא הכין ארוחת ערב, ואחותי הקטנה שבא לבקר ישבה איתי לצד השולחן. מכיוון שעבדתי במשרה מלאה, תכננתי ללכת לישון מוקדם. לבלות את הערב לבד בבית, לראות קצת טלוויזיה, ולקרוא, בזמן שהיא תכננה לצאת למסיבה עם חברות. ואז, מכיוון שזה היה הערב היחיד שלנו יחד, החלטתי שממילא אין לי משהו יותר טוב לעשות, אז למה לא, יש מסיבה ממש קרוב לבית, אלך איתה, ארקוד כמו הגמלונית שאני, ואעשה לאחותי בושות. בדרך לשם, התבדחנו על זה שהסטודנטים לתואר ראשון כל כך צעירים שיהיה להם גשר בשיניים. אחותי הקניטה אותי שאני נראית כמו ספרנית, כי לבשתי קרדיגן למסיבה בבית אחווה. כינית את עצמי "ביג מאמא" כי היה לי ברור שאהיה הכי מבוגרת שם. עשיתי פרצופים, הורדתי מגננות, ושתיתי אלכוהול קצת יותר מידי מהר, בלי להתחשב בכך שאני לא כזה רגילה לכך מאז סיימתי את התואר ועזבתי את האוניברסיטה.

אתה לא מכיר אותי, אך היית בתוכי, וזו הסיבה שאנו כאן היום.

הדבר הבא שאני זוכרת, זה שמגלגלים אותי על אלונקה בפרוזדור, כאשר דם קרוש על ידי ומרפקיי. חשבתי שאולי נפלתי, ולקחו אותי למשרדי הקמפוס. הייתי רגועה, ושאלתי איפה אחותי. היה שם שוטר, והוא הסביר לי שהותקפתי. נשארתי רגועה, חשבתי שבוודאי הוא טועה באישה. אני לא הכרתי אף אחד במסיבה. כשהרשו לי סופסוף ללכת לשירותים, והורדתי את מכנסי הבית חולים שנתנו לי, ורציתי להוריד את תחתוניי, לא מצאתי אותם. אני עדיין זוכרת את התחושה של הידיים שלי פוגשות את עורי, ולא תופסות דבר. הסתכלתי, ולא היה שם דבר. חתיכת הבד הדק הזה, הדבר היחיד שמפריד בין הווגינה שלי לעולם, הייתה חסרה, וכל מה שיש בתוכי הושתק פתאום. עדיין אין לי את המילים לתאר את ההרגשה הזאת. חשבתי שאולי המשטרה חתכה ממני את התחתונים כדי לקחת מהם ראיות.

ואז, התחלתי להרגיש את מחטי האורן שמגרדים לי בגב ובעורף, והתחלתי למשוך אותם משיערי. חשבתי, אולי המחטים נפלו עלי מהעץ. המוח שלי ניסה לשכנע את הבטן שלי לא להתמוטט. כי הבטן שלי יללה, עזרו לי, עזרו לי.

גררתי רגליי מחדר לחדר כשאני עטופה בשמיכה, משירה מחטי אורן, השארתי ערימה קטנה בכל חדר בו ישבתי. התבקשתי לחתום על כל מיני מסמכים שהיה כתוב עליהם "קורבן אונס", וחשבתי שכנראה באמת קרה משהו. לקחו ממני את בגדיי, ועמדתי ערומה בזמן שהאחיות מדדו כל מיני פציעות על גופי בסרגל, וצילמו אותן. שלשתינו עבדנו יחד להוציא משערי את כל מחטי האורן, שש ידיים שמילאו שקית נייר אחת. כדי להרגיע אותי, הן אמרו לי – זה רק פלורה ופאונה, פלורה ופאונה. החדירו לי מספר מקלות בדיקה לווגינה ולפי הטבעת, קיבלתי זריקות, בלעתי כדורים, ואף דחפו עדשת מצלמת NIKON בין רגליי הפשוקות. החדירו לי לוואגינה מכשירים, הציצו לי לתוכה, ומרחו אותי בחומר כחול וקר כדי למצוא שריטות פנימיות.

כעבור מספר שעות, הרשו לי להתקלח. עמדתי שם, בוחנת את גופי מתחת לקלח המים, והחלטתי, איני רוצה יותר את גופי. הוא הטיל בי אימה, לא ידעתי מה חדר לתוכו, אם הוא זוהם, מי נגע בו. רציתי להסיר ממני את גופי, כמו ז'קט, ולהשאיר אותו שם בבית החולים עם כל שאר הדברים.

באותו בוקר, כל מה שנאמר לי זה שמצאו אותי מאחורי מכולת אשפה, שאולי חדר אלי איש זר, ושכדאי לי לעשות בדיקת HIV חוזרת, כי התוצאות לא תמיד מופיעות באופן מיידי. אך לעת עתה, שאני צריכה ללכת הביתה ולחזור לשגרת חיי. תארו לעצמכם מה זה לנסות לחזור לעולם עם רק המידע המוגבל הזה. הם חיבקו אותי, ויצאתי מבית החולים למגרש החנייה כשאני לובשת טרנינג חדש שסיפקו לי, כיוון שהרשו לי לשמור לעצמי רק את השרשרת שלי ואת נעליי.

אחותי באה לאסוף אותי, פניה רטובות מדמעות ומעוותות מכאב. באופן אינסטינקטיבי, רציתי להסיר ממנה את כאבה. חייכתי אליה, אמרתי לה להסתכל אלי, אני פה, אני בסדר, הכל בסדר, אני פה. השיער שלי חפוף ונקי, נתנו לי שמפו מוזר כזה, תירגעי, תסתכלי עלי. תראי את הבגדים החדשים המצחיקים האלה, טרנינג, אני נראית כמו מורה לספורט, בואי, נלך הביתה, בואי נאכל משהו. היא לא ידעה שמתחת לסווטשרט היו לי שריטות ותחבושות על עורי, שמתחת למכנסיים הוואגינה שלי הייתה כואבת, והפכה לצבע כהה ומוזר בגלל כל הדחיפות וההתעסקות, שלא היו לי תחתונים, ושהרגשתי מרוקנת מידי מכדי לדבר. וגם שפחדתי, ושהייתי הרוסה. באותו יום נסענו הביתה, ואחותי החזיקה אותי שעות, תוך כדי שתיקה.

החבר שלי לא ידע מה קרה, אך התקשר באותו יום להגיד, "ממש דאגתי לך אתמול, הבהלת אותי, חזרת הביתה בשלום?" ונחרדתי. רק אז גיליתי שהתקשרתי אליו מתוך הבלאקאאוט שלי, והשארתי לו הודעה לא מובנת בתא הקולי, ושאפילו דיברנו בטלפון, אך מילותיי היו מבולבלות, וזה הבהיל אותו, והוא אמר לי שוב ושוב ללכת ולמצוא את אחותי. ושוב הוא שאל אותי, "מה קרה אתמול? הגעת הביתה בסדר?" ואמרתי כן, וניתקתי, והתחלתי לבכות.

עוד לא הרגשתי מוכנה לספר לחבר שלי או להוריי שבעצם, כנראה שנאנסתי מאחוריי מכולת אשפה, אבל אני לא יודעת על ידי מי או מתי או איך. אם הייתי אומרת להם, הייתי רואה את הפחד על פניהם, והפחד שלי היה גובר עשרת מונים, אז במקום לספר להם, העמדתי פנים ששום דבר מזה לא קרה.

ניסיתי לדחוק את זה ממחשבותיי, אבל זה היה כל כך כבד שלא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, לא יכולתי לנהל אינטראקציות עם אף אחד. אחרי העבודה, הייתי נוסעת לאיזור מבודד כדי לצרוח לא דיברתי, לא אכלתי, לא ישנתי, ולא ניהלתי קשרים עם אף אחד, ונהייתי מבודדת מכל מי שאהבתי. למשך כשבוע מהתקרית, לא קיבלתי שום טלפון או דיווח על אותו הלילה או מה שקרה לי. הסימן היחידי המוחשי שהיה לי שכל זה לא היה רק חלום בלהות היה הסווטשרט מבית החולים שישב אצלי במגירה.

כעבור מספר שעות, הרשו לי להתקלח. עמדתי שם, בוחנת את גופי מתחת לקלח המים, והחלטתי, איני רוצה יותר את גופי. הוא הטיל בי אימה, לא ידעתי מה חדר לתוכו, אם הוא זוהם, מי נגע בו. רציתי להסיר ממני את גופי, כמו ז'קט, ולהשאיר אותו שם בבית החולים עם כל שאר הדברים.

יום אחד, בעבודה, קראי באתר חדשות בטלפון שלי, ונתקלתי בכתבה. מהכתבה, גיליתי בפעם הראשונה כיצד מצאו אותי מחוסרת הכרה, שיערי פרוע, השרשרת שלי לופתת את צווארי, החזייה שלי שנמשכה ממתחת לשמלתי, השמלה מופשלת אל מעל כתפיי, ואני ערומה כולי בפלג גופי התחתון ועד מגפיי, רגליי פשוקות, ושניכר שנחדרתי על ידי אובייקט או אדם זר. זוהי הדרך שלמדתי מה קרה לי, כשאני יושבת בשולחן העבודה וקוראת חדשות. גיליתי מה קרה לי באותו זמן שכל העולם כולו גילה מה קרה לי. זה היה הרגע שכל מחטי האורן בשיערי פתאום היו מובנים. הם לא נשרו עלי מהעץ. הוא הוריד ממני את תחתוניי, האצבעות שלו היו בתוכי. אני בכלל לא מכירה את האדם הזה, אני עדיין לא מכירה אותו. כשקראתי על עצמי באופן הזה, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזו אני, זה לא אני. לא יכולתי לעכל או לקבל את האינפורמציה הזו. לא יכולתי לתאר את בני משפחתי קוראים את על זה ברשת. המשכתי לקרוא. בפסקה הבאה, קראתי משהו שלא אסלח עליו לעולם; קראתי שלדברי האדם הזה, אני אהבתי את זה. אהבתי את זה. שוב, אין לי מילים לתאר את ההרגשה.

זה כאילו שהייתם קוראים כתבה על מכונית שנפגעה, ונמצאה חצי הרוסה בתעלה לצד הכביש. אבל אולי המכונית אוהבת להיפגע. אולי המכונית השנייה לא התכוונה להרוס אותה, רק להתנגש בה קצת. התנגשויות זה משהו שקורה למכוניות, אנשים לא תמיד שמים לב למה שהם עושים, אי אפשר לדעת מי אשם.

ואז, בתחתית הכתבה בה גיליתי את הפרטים הגרפיים של התקיפה המינית שלי, הם רשמו את זמני השחייה של התוקף שלי.

ואז, בתחתית הכתבה, אחרי שגיליתי כך את הפרטים הגרפיים של התקיפה המינית שלי, המאמר רשם את זמני השחייה של התוקף שלי. היא נמצאה נושמת, מחוסרת הכרה, תחתוניה במרחק חצי מטר מבטנה, מקופלת בתנוחה עוברית. דרך אגב, הוא שחיין ממש טוב. מעניין גם לדעת את הזמנים שהוא השיג בתחרויות. וגם שהוא אוהב לבשל. אני טובה בבישול, תדחפו את זה לשם, בסוף הכתבה, זה נראה כמו מקום ממש טוב לרשום את הפעילויות שכנראה נועדו לבטל את כל הדברים המחליאים שקרו.

בערב שהחדשות האלה דווחו, ישבתי עם הוריי וסיפרתי להם שהותקפתי, ושלא יראו חדשות כי זה יגרום להם למצוקה, רק שיידעו שאני בסדר, אני כאן, ואני בסדר. אבל באמצע שאני מספרת להם, אמא שלי הייתה צריכה לתפוס אותי ולהחזיק בי, כי לא הצלחתי להישאר עומדת.

ביום שאחרי מה שקרה, הוא אמר שהוא לא ידע את שמי, שהוא לא היה יכול לזהות אותי במסדר, לא יכל לדווח על שום אינטראקציה שקרתה בינינו, אף לא מילה, רק שרקדנו והתנשקנו. "רקדנו" זה מילה חמודה. האם הוא טוען שרקדנו ביחד כמו שרוקדים במסיבות, בשמחה לצלילי המוזיקה? או שבעצם הוא טחן את גופו על גופי באמצע החדר הצפוף? מעניין אותי לדעת אם ה"התנשקנו" היה פרצופים מעוכים אחד על השני? כשהבלש שאל אותו אם התכוון לקחת אותי חזרה לחדר שלו במעונות, הוא ענה שלא. כשהוא שאל איך קרה ששנינו היינו מאחורי מכולת האשפה, הוא אמר שהוא לא יודע. הוא אמר שהוא נישק בחורות אחרות במסיבה, ושאחת מהן הייתה אחותי, שנאלצה לדחוף אותו מעליה. הוא הודה שהוא רצה למצוא "הוק-אפ". אני הייתי האיילה הפצועה של העדר, לבדי ופגיעה, נטולת היכולת הפיזית להגן על עצמי, והוא בחר בי. לפעמים, אני חושבת, שאם לא הייתי הולכת למסיבה, כל זה לא היה קורה. אבל אז אני מבינה, שזה פשוט היה קורה למישהי אחרת. אתה עמדת בפני ארבע שנים של גישה לבחורות שיכורות ומסיבות, ואם זו הדרך שבחרת להתחיל בה, אז זה נכון שלא תמשיך בה. בלילה אחרי שזה קרה, הוא אמר שהוא חשב שנהניתי, כי שפשפתי את גבו. כן.

הוא אפילו לא טען שביטאתי הסכמה, לא טען שהחלפנו אפילו מילה אחת. שפשוף בגב. שוב, בחדשות הציבוריות, למדתי שהתחת שלי והווגינה שלי היו חשופים לגמרי, שהשדיים שלי מוששו, שאצבעות חדרו אלי שוב ושוב, יחד עם מחטי האורן והלכלוך, העור החשוף שלי השתפשף בקרקע שמאחוריי מכולת אשפה, בזמן שסטודנט שנה א' עם זקפה מפמפם את גופי העירום למחצה, נטול ההכרה. אבל אני לא זוכרת את זה, אז איך אוכיח שלא אהבתי.

חשבתי שאין מצב שזה מגיע לבית משפט – היו עדים, הגוף שלי מלא בלכלוך, הוא ברח, הוא נתפס. הוא יעשה עסקת טיעון, יבקש סליחה, ושנינו נמשיך בחיינו. במקום זה, למדתי שהוא שכר את שירותיהם של עורך דין בעל השפעה, עדים מומחים, בלשים פרטיים, שתפקידם היה למצוא פרטים אישיים עלי שישמשו נגדי, למצוא חורים בסיפור שלי כדי לבטל אותי ואת אחותי, ולהראות שכל עניין התקיפה המינית הזה הוא פשוט אי הבנה. שהוא מוכן ללכת רחוק מאוד כדי לשכנע את העולם שהוא פשוט היה מבולבל.

הוכיתי במטר של שאלות צרות, חדות, שחתכו לתוך חיי האהבה שלי, חיי המין שלי, חיי המשפחה שלי, העבר שלי, שאלות סתמיות, שאספו פרטים טריוויאליים בניסיון למצוא תירוץ עבור הבחור הזה שהפשיט אותי לפני שאפילו חשב לשאול לשמי.

לא רק שלא נאמר לי שהותקפתי, נאמר לי שמכיוון שאינני זוכרת, אי אפשר טכנית להוכיח שזה לא היה רצוי. והדבר הזה עיוות אותי, עשה לי נזק, כמעט שבר אותי. זה סוג עצוב מאוד של בלבול, להגיד לי שהותקפתי מינית, ככה בפרהסיה, אבל לא ידוע עדיין אם זה נחשב לתקיפה. הייתי צריכה להילחם שנה שלמה כדי לשכנע שמשהו לא בסדר עם המצב הזה.

כשנאמר לי להתכונן לכך שנפסיד במשפט, אמרתי לא, אינני יכולה להתכונן לכך. הוא היה אשם מהרגע שהתעוררתי. ואף אחד לא יכול להניא אותי מהפגיעה שחוויתי. גרוע מכל, הוזהרתי, שמכיוון שעכשיו הוא יודע שאינך זוכרת, הוא יוכל לכתוב את התסריט של האירועים. הוא יוכל לומר מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יוכל לסתור אותו. לא היה לי כוח, לא היה לי קול, הייתי חסרת אונים. אבדן הזכרון שלי ישמש נגדי. העדות שלי הייתה חלשה, חסרה, ונגרם לי להאמין שאולי, אני לא מספקת כדי לנצח את הדבר הזה. עורך הדין שלו הזכיר לחבר המושבעים ללא הרף שהאדם היחיד שניתן להאמין לו הוא ברוק, כי היא לא זוכרת. חוסר האונים הזה היה טראומטי.

במקום לקחת את הזמן להירפא, נאלצתי לקחת את הזמן כדי לנסות לזכור כל פרט של אותו הלילה, כדי להתכונן לחקירתו של עורך הדין, אשר ישאל שאלות פולשניות, אגרסיביות, שמיועדות לגרום לי לבלבול, לתפוס אותי סותרת את דבריי, לסתור את דברי אחותי, שאלות שמנוסחות באופן מניפולטיבי. במקום שעורך הדין ישאל, האם הבחנת בשריטות על גופך? הוא שאל, לא ראית שום שריטות, נכון? זה משחק אסטרטגי, כאילו שאפשר בתכסיסים לגנוב ממני את ערכי. התקיפה המינית הייתה כה ברורה, אבל עדיין, הנה אני, עונה במהלך משפט על שאלות כמו:

בת כמה את? כמה את שוקלת? מה אכלת אותו יום? אז מה אכלת לארוחת ערב? מי הכין את ארוחת הערב? האם שתית בזמן הארוחה? לא? אפילו לא מים? מתי שתית? כמה שתית? מאיזה סוג כלי שתית? מי נתן לך את המשקה? כמה את בדרך כלל שותה? מי הסיע אותך למסיבה הזו? באיזו שעה? אבל איפה בדיוק? מה לבשת? למה הלכת למסיבה הזו? מה עשית כשהגעת למסיבה? מה משמעות המסרון הזה? למי שלחת את המסרון? מתי השתנת? איפה השתנת? אם מי השתנת בחוץ? האם הטלפון שלך היה מושתק כשאחותך התקשרה? האם את זוכרת ששמת אותו על השתק? באמת? כי בעמוד 53 אני מפנה את תשומת ליבך שאמרת שהוא היה על צלצול. האם שתית בעת לימודייך? אמרת שהיית חיית מסיבות? כמה פעמים חווית בלאק-אאוט? האם הלכת למסיבות בבתי אחווה? האם את רצינית עם החבר שלך? האם את פעילה מינית איתו? מתי התחלתם לצאת? האם היית בוגדת בו? האם יש לך היסטוריה של בגידות? למה התכוונת כשאמרת שרצית לתגמל אותו? האם את זוכרת באיזו שעה התעוררת? האם לבשת את הקרדיגן שלך? האם את זוכרת דברים נוספים מאותו הערב? לא? אוקיי, אם כך, ניתן לברוק למלא את החסר.

הוכיתי במטר של שאלות צרות, חדות, שחתכו לתוך חיי האהבה שלי, חיי המין שלי, חיי המשפחה שלי, העבר שלי, שאלות סתמיות, שאספו פרטים טריוויאליים בניסיון למצוא תירוץ עבור הבחור הזה שהפשיט אותי לפני שאפילו חשב לשאול לשמי. אחרי שעברתי תקיפה פיזית, הורעפתי בשאלות שמטרתם הייתה לתקוף אותי, להגיד רואים? העובדות שלה לא מסתדרות, היא משוגעת, היא בערך אלכוהוליסטית, היא בטח רצתה סטוץ, הוא ספורטאי, נכון? שניהם היו שיכורים, שיהיה, מה שהיא זוכרת מבית החולים זה לאחר מעשה, למה להתייחס לזה בכלל, לברוק יש הרבה מה להפסיד, וממש קשה לו עכשיו.

ואז הגיע הזמן שהוא יעיד, וגיליתי איך זה מרגיש להיות קורבן בפעם השנייה. להזכירכם, בלילה אחרי שזה קרה, הוא אמר שהוא לא התכוון לקחת אותי לחדרו, הוא אמר שאין הוא יודע למה היינו מאחורי המכולה. הוא גם לעזוב כי הוא לא הרגיש טוב, ופתאום מצא את עצמו בורח מרודפיו, שתקפו אותו. ואז, הוא גילה שאני לא זוכרת.

כך שכעבור שנה, כמצופה, נולד נרטיב חדש. לברוק היה פתאום סיפור מוזר וחדש, שכמעט נשמע כמו רומן גרוע לבני נוער, בו הזוג מתגפף ומתנשק ורוקד כאשר מחזיקים ידיים ונרגשים מאהבה, נופלים ביחד לרצפה כשהם אוחזים האחת בשני, והכי חשוב בסיפור החדש הזה, פתאום הייתה הסכמה. שנה שלמה לאחר התקרית, הוא נזכר, אה, כן, דרך אגב היא אמרה כן. להכל. אז.

לפעמים אני חושבת שאם רק לא הייתי הולכת למסיבה, זה לא היה קורה. ואז, אני מבינה שזה פשוט היה קורה למישהי אחרת.

 הוא טען שהוא שאל אם אני רוצה לרקוד. מסתבר שאמרתי כן. הוא שאל אם אני רוצה לחזור איתו לחדרו. מסתבר שאמרתי כן. ואז הוא שאל אם הוא יכול לדחוף לי אצבעות, ומסתבר שאמרתי כן. רוב הבחורים לא שואלים, האם אפשר לדחוף לך אצבעות? בדרך כלל דברים מתקדמים לפי איזה סדר, שכולל הסכמה להתקדמות, לא מסדר שאלות ותשובות. אך מסתבר שנתתי את הסכמתי המלאה. הוא בסדר. אפילו לפי הסיפור החדש הזה שלו, אמרתי רק שלוש מילים: כן, כן, וכן, לפני שהוא הוריד אותי לקרקע, ערומה למחצה. להבא, אם אתה מבולבל לגבי היכולת של בחורה לתת הסכמה, תראה אם היא יכולה לחבר משפט שלם. אפילו את זה לא יכולת לעשות. רק שרשרת מילים אחת קוהרנטית. איזה הבלבול? זה פשוט מאוד. זה להתנהל כבן אנוש.

לדבריו, הסיבה היחידה שהיינו על הקרקע היא שנפלתי. תרשום לעצמך: אם בחורה נופלת לקרקע, תעזור לה לקום. אם היא שיכורה מידי לעמוד או ללכת, אל תעלה עליה, אל תפמפם אותה, אל תפשיט ממנה את תחתוניה, ואל תכניס את ידך לתוך הווגינה שלה. אם בחורה נופלת, סייע לה לקום. אם היא לובשת קרדיגן מעל שמלתה, אל תוריד אותו כדי לגעת בשדיה. אולי קר לה. אולי זו הסיבה שלבשה קרדיגן.

הדבר הבא שקרה בסיפור, הוא ששני שוודים עברו על אופניים, ואתה ברחת. כשהם תפסו אותה והפילו אותך, למה לא אמרת, "עצרו! הכל בסדר, לכו תשאלו אותה, היא שם, היא תגיד לכם." כאילו, בדיוק רגע לפני ביקשת את הסכמתי, נכון? כשהייתי בהכרה? כשהמשטרה הגיעה ותשאלה את השוודי האכזרי שתקף אותך, הוא בכה כל כך חזק שלא הצליח לדבר, בגלל מה שהוא ראה.

עורך הדין שלך חוזר ומצביע על כך ש, נו, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי היא איבדה הכרה. ואתה צודק, אולי עפעפיי עוד פרפרו, אולי הזזתי את ידי. זו אף פעם לא הייתה הנקודה. אם הייתי שיכורה מידי לדבר אנגלית, הייתי שיכורה מידי לתת את הסכמתי. הרבה לפני שמצאתי את עצמי שרועה על הקרקע. אף אחד לא היה צריך לגעת בי מלכתחילה. ברוק טען, "בשום שלב לא ראיתי שהיא מפסיקה להגיב. אם הייתי חושבת שהיא לא מגיבה, הייתי מפסיק מייד." ובכן, הינה העניין: אם התכנית שלך הייתה להפסיק רק כשאני הופכת לנטולת הכרה, אז אתה עדיין לא מבין. ובכל מקרה, לא עצרת כשהייתי נטולת הכרה! מישהו אחר עצר אותך. שני בחורים על אופניים הצליחו לראות שאני לא-תגובתית, בחושך, והיו צריכים להפיל אותך. איך זה שלא שמת לב כשאתה עלי?

אמרת, היית מפסיק והולך לחפש עזרה. אתה אומר את זה, אבל אני רוצה לדעת איך היית עוזר לי, צעד-צעד, תוביל אותי כאן. אני רוצה לדעת אם השוודים הרעים לא היו מוצאים אותי, איך הלילה הזה היה נגמר. אני שואלת אותך: האם היית מלביש עלי בחזרה את התחתונים שלי? האם היית מסדר את השרשרת שלפתה את גרוני? האם היית סוגר את רגליי? מכסה אותי? היית מנקה את שערי ממחטי האורן? היית שואל עם הפצעים כואבים? האם היית הולך למצוא חבר ומבקש שיעזור לך להעביר אותי למקום בטוח? אני לא מצליחה לישון, כשאני חושבת על איך הדברים היו מתגלגלים אם אותם הבחורים לא היו מגיעים למקום. מה היה קורה לי? לזה אף פעם לא תהיה לך תשובה טובה, זה מה שאפילו אחרי שנה אתה לא יכול להסביר.

וגולת הכותרת, הוא טען שאני גמרתי אחרי כדקה של החדרת האצבעות שלו. האחות אמרה שהייתי כולי שרוטה מבפנים, פגועה, ומלאה בלכלוך. האם כל זה קרה לפני או אחרי שגמרתי?

לשבת תחת שבועה, ולספר לכולנו שכן, אני רציתי את זה, כן אני הרשיתי, ושאתה בעצם הקורבן האמיתי פה, שהותקף על ידי שני בריונים שוודים מסיבור לא ברורות, זה מחריד, זה פסיכי, זה אנוכי, זה פוגעני. זה מספיק גרוע להיאלץ לסבול. זה לא נתפש שמישהו ישב מולי ויעבוד ללא לאות כדי לבטל את המשמעות ואת הלגיטימציה של הסבל שלי.

המשפחה שלי נאלצה לראות תמונות של הראש שלי קשור לאלונקה, מלא במחטי האורן, של גופי שרוע על הקרקע המטונפת כשעיניי עצומות, שערי פרוע, הגפיים שלי עקומות, שמלתי מופשלת. ואחרי כל זה, הם היו צריכים לשמוע את עורך הדין שלך טוען שהתמונות צולמו רק אחר כך, שאין להן רלוונטיות. טוען שלמרות שהאחות מצאה פגיעות בבדיקתה, טראומה לגניטליה שלה, אבל זה מה שקורה כשדוחפים אצבעות, אין לזה משמעות, הוא הרי הודה שדחף. לשמוע את עורך הדין שלך מנסה לצייר אותי כפרועה, כאילו שאיכשהו אני גרמתי לכל זה לקרות, שזה מגיע לי. לשמוע אותו אומר שנשמעתי שיכורה בטלפון, רק כי יש לי צורת דיבור מוזרה, ולא הייתי באמת במצב כזה. לציין שבהודעה הקולית לחבר שי, אמרתי שאני אתן לו פרס, ושכולנו יודעים מה עבר בראשי. אז הרשו לי להניח את דעתכם, שתכנית הפרסים שלי לא ניתנת להעברה, ולבטח לא לאיזה איש זר וחסר שם שנקרה בדרכי.

הוא עשה נזק בלתי הפיך לי ולמשפחתי במהלך המשפט הזה, ואנו נאלצנו לשבת ולשתוק, לשמוע אותו מנרטב מחדש את קורות אותו הלילה. אבל בסופו של דבר, אמירותיו לא החזיקו מים, וההגיון המעוות של עורך דינו לא עבד על אף אחד. האמת ניצחה, האמת דיברה בעד עצמה.

אתה אשם. שנים עשר מושבעים הרשיעו אותה בשלושה סעיפים של תקיפה, מעבר לכל ספק, שנים עשר קולות עבור כל סעיף, כלומר שלושים ושישה קולות שאמרו "כן, הוא אשם", שמאשרים את האשמה שלך, זה מאה אחוז, פה אחד, אשמה. ואני חשבתי שסופסוף זה נגמר, סופסוף הוא יודה במה שהוא עשה, יבקש סליחה באמת, ונמשיך הלאה, ונחלים. ואז קראתי את הצהרתך לבית המשפט לרגל העברת גזר הדין.

אם תקוותך היא שאיזה איבר פנימי שלי יקרוס מרוב זעם ויביא למותי, אז אני כמעט שם. אתה מתקרב לזה. זה לא סיפור של עוד סטוץ באוניברסיטה, שמורה על קבלת החלטות לקויה. תקיפה היא לא תאונה. ואיכשהו, עדיין, אתה לא קולט את זה. איכשהו, אתה עדיין נשמע כאילו אתה מבולבל. אני עכשיו אקריא חלקים מהצהרת הנאשם, ואענה עליהם.

אתה אמרת: בהיותי שיכור, לא יכולתי להחליט החלטות טובות, וגם היא לא.

אלכוהול זה לא תירוץ. האם זה פקטור? כן. אבל זה לא היה האלכוהול שהפשיט אותי, חדר אלי, משך אותי כך שראשי נגרר על הקרקע, כשאני כמעט עירומה. לשתות יותר מידי זו אולי טעות של מתחילים, אבל זה לא פשע. לכל אחד בחדר הזה יש את אותו הלילה שהם מתחרטים על כמה הם שתו, או מכירים מישהו שיש לו לילה כזה. להתחרט על כמה שתית זה לא אותו דבר כמו להתחרט על תקיפה מינית. שנינו היינו שיכורים, וההבדל בינינו הוא שאני לא הפשטתי אותך, לא נגעתי בך, ולא ברחתי. זה ההבדל.

אמרת: אם הייתי רוצה להכיר אותה, הייתי צריך לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, ולא רק להזמין אותה לבוא איתי לחדר שלי.

אני לא כועסת שלא ביקשת ממני את מספר הטלפון שלי. גם אם היית מכיר אותי, לא הייתי רוצה להיות במצב הזה. החבר שלי מכיר אותי, אבל אם היה מבקש ממני לדחוף לי אצבעות מאחוריי מכולת אשפה, הייתי סוטרת לו. אף אחת לא רוצה להיות בסיטואציה הזו. אף אחת. לא אכפת לי אם יש לך את מספר הטלפון שלה או לא.

אמרת: בטפשותי, חשבתי שזה בסדר לעשות את מה שכולם סביבי עשו, שזה היה לשתות. טעיתי.

שוב, מה שלא היה בסדר זה לא ששתית. כולם שתו, ורק אתה תקפת אותי מינית. אתה לא בסדר כי אתה עשית מה שאף אחד אחר לא עשה: שפשפת את גופי עם הזין הזקוף שלך כשאני שרועה חסרת אונים באיזור חשוך ומבודד, איפה שבאי המסיבה לא יכלו לראות אותי או לעזור לי, ואחותי לא הצליחה למצוא אותי. הפשע שלך הוא לא ששתית קוקטייל, אלא שהפשטת ממני את תחתוניי והשלכת אותם כמו פיסת זבל כדי שתוכל לחדור אלי באצבעותיך. אתה לא בסדר כי אני עדיין נאלצת להסביר לך את הדברים האלה.

אמרת: במשך המשפט בכלל לא רציתי לקרבן אותה. זו פשוט הייתה הגישה של עורך הדין שלי לתיק.

עורך הדין שלך הוא לא השעיר לעזאזל שלך. הוא מייצג אותך. והאם הוא אמר דברים ממש ממש מעוררי חימה ומשפילים? כן. הוא אמר שהייתה לך זקפה כי היה קר.

אמרת שאתה במהלך הקמת תכנית לתלמידי תיכון וסטודנטים באוניברסיטה כדי לדבר על מה שחווית, ולצאת נגד "תרבות השתייה בקמפוסים והפורענות המינית שנלווית אליה".

תרבות השתייה בקמפוס. זה מה שאתה מתנגד לו? אתה חושב שעל זה אני נלחמת מזה יותר משנה? לא מודעות לתקיפה מינית, לאונס, או איך לזהות הסכמה. תרבות השתייה בקמפוס. ארור יהיה הג'ק דניאלס הזה. ארורים הוודקה והרדבול. אם אתה רוצה לדבר עם אנשים על שתייה, לך לפגישת אלכוהוליסטים אנונימיים. אתה מבין שבעיית שתייה זה דבר שונה לגמרי מלשתות ואז לנסות לכפות את עצמך על מישהי? תראה לגברים איך לכבד נשים, לא כיצד לשתות פחות.

תרבות השתייה והפורענות המינית שמתלווה אליה. מתלווה, כאילו, תופעת לוואי, משהו מהצד, כמו צ'יפס לצד המנה העיקרית. איפה יש פה בכלל עניין של הפקרות מינית? אני לא רואה כותרות בהן כתוב "ברוק טרנר, אשם בשתיית יתר והפורענות המינית שמתלווה לכך". תקיפה מינית בקמפוס. זו השקופית הראשונה שלך למצגת. היה בטוח, שאם לא תתקן את הנושא שלך, אני אבוא אחריך לכל בית ספר ואעביר מצגת המשך.

ולבסוף, אמרת: אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שכרות יכול להרוס להם את החיים.

להם, או לעצמך. שכחת אותי. בוא אעזור לך לנסח מחדש: אני רוצה להראות לאנשים שלילה אחד של שתיה יכול להרוס לשני אנשים את החיים. שלך ושלי. אתה הגורם, אני התוצאה. אתה גררת אותי לתוך הגהינום הזה, דחפת אותי לתוך אותו הלילה שוב ושוב. אתה הפלת את שנינו, אני קרסתי באותו זמן איתך. אם אתה חושב שאיכשהו שרדתי את העניין הזה, שעכשיו אני הולכת לרכב אל תוך השקיעה, בעוד אתה זה שעתיד לשלם את המחיר הכבד, אתה שוב טועה. אף אחד לא יוצא פה מנצח. כולנו הרוסים, כולנו מחפשים למצוא איזו משמעות מתוך ההריסות. הנזק לך הוא גשמי: לקחו ממך את המלגות ואת המדליות, העיפו אותך מהלימודים. הנזק שלי הוא פנימי, בלתי נראה לעין, אני נושאת אותו עמי. נטלת ממני את הערך שלי, את הפרטיות שלי, את האנרגיות שלי, את הזמן שלי, את הביטחון שלי, את האינטימיות שלי, את הביטחון העצמי שלי, את הקול שלי, עד היום. אתה רואה, הדבר האחד שיש לנו במשותף הוא ששנינו לא יכולנו לקום באותו הבוקר. אתה הפכת אותי לקורבן. בעיתונים, שמי היה "האישה השיכורה, נטולת ההכרה". ככה הרבה הברות, ולא יותר מזה. למשך פרק זמן, באמת האמנתי שזה כל מה שאני. הייתי צריכה לאלץ את עצמי ללמוד מחדש את שמי האמיתי, את הזהות שלי. ללמוד מחדש שזה לא כל מה שאני. שאני לא רק קורבן שיכורה שנמצאה מאחורי מכולת אשפה, בעוד אתה נותר הספורטאי המצטיין מאחד הקמפוסים היוקרתיים, זה שהוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת, זה שיש לא כל כך הרבה מה להפסיד. אני בת חווה שנפגעה באופן בלתי הפיך, החיים שלי הונחו על המדף למשך יותר משנה, בעוד אני מחכה לגלות אם אני שווה משהו.

העצמאות שלי, האושר הטבעי שלי, הרוך, והחיים היציבים שהיו לי עוותו ללא הכר. הפכתי למסוגרת, כועסת, נוטה לביטול עצמי, עייפה, עצבנית, מרוקנת. הבדידות לפעמים בלתי נסבלת. אתה לא יכול לתת לי בחזרה את החיים שהיו לי לפני אותו לילה. בזמן שאתה מודאג מהנזק לשמך הטוב, אני שמה כפות בפריזר לפני השנה, כי אני יודעת שאתעורר בבוקר עם עיניים נפוחות מבכי. אני זו שהגיעה לעבודה כל יום באיחור של שעה, ועוד יצאתי כל פעם כדי לבכות בחדר המדרגות. אני יכולה לספר בדיוק איפה המקומות הטובים ביותר להתחבא בבניין שלי, שלא ישמעו ולא יראו. הכאב נהיה כל כך גדול, שנאלצתי לחשוף בפני המנהלת שלי את כל פרטי הסאגה, כדי שתבין למה אני עוזבת את העבודה שלי. הייתי צריכה להפסיק לעבוד, כי לא הצלחתי לתפקד ביומיום. השתמשתי בחסכונותיי כדי לנסות להתרחק מפה, וגם אחרי שחזרתי, לא יכולתי לחזור לעבוד במשרה מלאה, כי ידעתי שאצטרך להיעדר ימים ושבועות בשל המשפט הזה. החיים שלי הונחו בצד יותר משנה, כל תשתית חיי התמוטטה.

אני לא יכולה לישון לבד בלילה ללא אור, כמו ילדה בת חמש, כי יש לי סיוטים בהם נוגעים בי ואני לא יכולה להתעורר, אני התרגלתי ללכת לישון רק עם זריחת השמש, במשך חודשים הלכתי לישון כל יום בשש בבוקר.

פעם, הייתי מתגאה בעצמאות שלי, עכשיו אני פוחדת ללכת לבד בלילה, ללכת לאירועים חברתיים ולשתות משהו קטן עם חברות, במקומות שאני אמורה להרגיש בנוח בהם. הפכתי לסוג של נספח, דבוקה תמיד למישהו מאוהביי, דבוקה לחבר שלי, שצריך לישון לצדי ולהיות לידי, ולהגן עלי. זה מביך, כמה אני מרגישה מוחלשת, באיזו זהירות אני נעה לי בעולם, תמיד בהתגוננות, תמיד על סף כעס.

אין לך מושג כמה קשה עבדתי כדי לבנות מחדש חלקים ממני שעדיין חלשים. זה לקח לי שמונה חודשים להיות בכלל מסוגלת לדבר על מה שקרה לי. לא יכולתי כבר להיות עם חברות, עם כל מי שסבב אותי. הייתי צורחת על החבר שלי, על המשפחה, כל פעם שהעלו את הנושא. אבל אתה אף פעם לא נותן לי לשכוח מה שקרה לי. כשהגיע הסוף של המשפט, הייתי כבר עייפה מכדי לדבר. הייתי יוצאת מבית המשפט מרוקנת, שותקת. הייתי הולכת הביתה, סוגרת את הטלפון, ולא מדברת ימים שלמים. אתה קנית לי כרטיס כיוון אחד לפלנטה בה אני מתגוררת בדד. וכל פעם שיוצאת איזו כתבה חדשה, אני חיה בפחד שכל העיר שלי תגלה, ותראה אותי בתור זאת שהותקפה. לא רציתי את הרחמים של אף אחד, ואני עדיין לומדת לקבל "קורבן" כחלק מהזהות שלי. אתה גרמת לעיר מולדתי להפוך למקום מנוכר עבורי.

אתה לא יכול להחזיר לי את הלילות ללא שינה. האופן שבו אני נשברת לתוך בכי בלתי נשלט, כשאני רואה סרט בו אישה נפגעת – בלשון המעטה, ניתן לומר שהאמפתיה שלי לנפגעות התרחבה. ירדתי במשקל בעקבות הסטרס, וכשאנשים מעירים לי, אני אומרת להם שהתחלתי לרוץ הרבה בזמן האחרון. יש זמנים שאני לא יכולה לעמוד בכל סוג של מגע. הייתי צריכה ללמוד מחדש שאינני שבירה, אני מסוגלת, אני שלמה, לא רק פקעת זעם וחולשה.

כשאני רואה את אחותי הצעירה דואבת, כשהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים, שהאושר נאלם מחייה, כשהיא לא מצליחה לישון בלילות, וכשהיא בוכה כל כך חזק שהיא מתקשה לנשום, והיא אומרת לי שוב ושוב ושוב כמה היא מצטערת שהשאירה אותי לבד באותו לילה, "סורי, סורי, סורי", כשהיא מרגישה יותר אשמה ממך, אז אני לא סולחת לך. באותו לילה, ניסיתי למצוא אותה, התקשרתי אליה, אבל אתה מצאת אותי קודם. עורך הדין שלך, בהערות המסכמות שלו, אמר "אחותה אמרה שהיא הייתה בסדר, ומי יודעת יותר טוב מאחותה?" ניסית להשתמש באחותי נגדי? ההתקפות שלך היו כה פאתטיות, כה נמוכות, זה היה כמעט מביך. אתה לא נוגע בה.

לא היית צריך לעשות לי את זה. וגם, לא היית צריך לגרום לי להיאבק כל כך הרבה זמן להגיד לך את זה, שלא היית צריך לעשות לי את זה. אבל הננו. הנזק נעשה, ואף אחד לא יכול להחזיר את הגלגל. אבל עכשיו, יש לשנינו אפשרות בחירה. אנחנו יכולים לתת לזה להרוס אותנו, אני יכולה להמשיך לכעוס ולכאוב, ואתה יכול להמשיך להתכחש, או ששנינו יכולים להסתכל לדבר הזה בעיניים. אני אקבל שכואב לי, אתה תקבל את העונש, ונמשיך הלאה.

החיים שלך לא נגמרו, יש לך עשורים של שנים לפניך בהם תוכל לכתוב את סיפורך מחדש. העולם הוא גדול, הרבה יותר גדול מפאלו אלטו וסטנפורד, ואתה תמצא בו מקום שתוכל להיות בו מאושר. אבל עכשיו, ברגע זה, אתה לא מקבל את הזכות למשוך בכתפיך ולהמשיך להיות מבולבל. אתה לא זכאי להעמיד פנים שלא היו על הדרך דגלים אדומים. אתה הורשעת בתקיפה שלי, בכך שבכוונה תחילה חדרת אלי, באופן מכוון ובכוח, באופן מיני ובזדון – וכל מה שאתה מוכן להודות בו זה ששתית אלכוהול. אל תדבר על האופן העגום בו חייך התהפכו כי אלכוהול גרם לך לעשות דברים רעים. תמצא את הדרך לקחת אחריות על ההתנהגות שלך.

ועכשיו, לגבי גזר הדין. כשקראתי את הדו"ח של קצין המבחן, לא האמנתי למראה עיניי, ונתקפתי זעם שלאחר פרק זמן שקט לכדי עצב עמוק. הצהרותיי נערכו עד כדי שאיבדו משמעות והקשר. אני נלחמתי במשך כל המשפט הזה, ולא אתן לקצין מבחן שניסה לאמוד את כל מצבי ומהותי בשיחה של פחות מרבע שעה – שרובה נסבה על מערכת המשפט – להקטין את דבריי או את מה שעברתי. באותו זמן, ברוק עוד לא מסר את הצהרתו, ואני עדיין לא ראיתי את דבריו. גם להקשר הזה יש משמעות.

חיי נמצאים בהקפאה מזה שנה, שנה מלאת יגון וזמם וחוסר ודאות, עד שחבר מושבעים הכריע באופן שנותן לגיטימציה לחוויות אי-הצדק שעברתי. אם ברוק היה לוקח אחריות מלכתחילה, הייתי אולי תומכת בעונש קל יותר, מתוך כבוד לכנותו, ומברכת על היכולת שלנו להמשיך הלאה בחיינו. אך במקום זאת, הוא הביא את העניין הזה למשפט, בתקווה לצאת זכאי, והחמיר את הפגיעות המרובות, ואילץ אותי לחיות מחדש את הכאב, כאשר כל הפרטים של החיים האישיים שלי ושל התקיפה המינית שעברתי נותחו והוצגו לראווה בפני הציבור. הוא גרר אותי ואת משפחתי לתוך שנה שלמה סבל לא מוצדק, ועליו לשאת בהשלכות של בחירתו, של הכאב שהסב לנו, שגרם לנו לחכות כל כך הרבה זמן לצדק.

אמרתי לקצין המבחן שאיני רוצה שברוק יירקב בכלא. זה לא אומר שאני חושבת שאין עליו להיכלא. ההמלצה של עונש של שנה או פחות זה שם ללעג את חומרת התקיפות שלו, זה עלבון לי ולכל הנשים באשר הן. זה שולח מסר שגבר זר יכול לחדור לתוכך בלי הסכמה, והוא ייענש אפילו פחות ממה החוק דורש כעונש מינימלי. הוא לא צריך לקבל מאסר על תנאי. וגם אמרתי לקצין המבחן שעל ברוק לקחת אחריות על מעשיו, להבין אותם ולהודות בהם.

לצערי, אחרי שקראתי את ההצהרות של הנאשם, אני מאוכזבת מאוד, ומרגישה שהוא לא מתחרט על מעשיו או לוקח עליהם אחריות. אני כיבדתי מאוד את הזכות שלו למשפט, אך אפילו לאחר ששנים עשר מושבעים קבעו פה אחד כי אשם הוא, בשלושה סעיפים של פשע חמור, כל מה שהוא מוכן להודות בו זה שהוא שתה אלכוהול. מישהו שאינו יכול לקחת אחריות על מעשיו, לא מגיעות לו הקלות בעונש. זה מעליב שהוא אפילו ינסה לדלל את מעשה האונס ברמיזות של "הפקרות". אונס בהגדרה הוא לא היעדר הפקרות, אלא העדר הסכמה. וזה מטריד שאין הוא מבחין בין השניים.

קצין המבחן רשם שצריך לקחת בחשבון שהנאשם הוא צעיר ואין לו הרשעות קודמות. לעניות דעתי, הוא מבוגר דיו לדעת שמה שהוא עשה הוא פסול. כשאתה בן 18 במדינה הזו אתה יכול להילחם בצבא. כשאתה בן 19 אתה מספיק מבוגר לשאת בתוצאות כאתה מנסה לאנוס מישהי. הוא אולי צעיר, אבל הוא בוגר מספיק לדעת שזה לא תקין.

מכיוון שזוהי הרשעתו הראשונה, אני יכולה להבין את הרצון להקל. אך מצד שני, כחברה, אין אנו יכולים לסלוח לכולם על הפגיעה המינית הראשונה שלהם. אין בזה הגיון. החומרה של מעשה האונס חייבת להיות ברורה, ומתוקשרת היטב. אסור לנו לייצר תרבות שבעצם מניחה שנלמד מה זה אונס דרך ניסוי וטעיה. ההשלכות של אונס חייבות להיות רציניות דיין שזה יעורר מספיק פחד בליבם של אנשים גם כשהם שיכורים, מספיק כדי למנוע את המעשה.

קצין המבחן שקל את העובדה שברוק נאלץ לוותר על מלגת ספורט יוקרתית. כמה שברוק הוא שחיין טוב לא מקל על חומרת מה שנעשה לי, וזה לא צריך להשפיע על העונש המוטל עליו. אם היה זה מישהו מרקע פחות פריווילגי שהורשע בשלושה סעיפי פשע חמור, שמראה אפס אחריות על מעשיו חוץ מאשר שתיית האלכוהול, מה היה גזר דינו? העובדה שברוק הוא ספורטאי באוניברסיטה פרטית לא צריכה להיות גורם מקל, אלא הזדמנות לשלוח מסר שתקיפה מינית היא פשע ללא קשר למעמד החברתי של התוקף. קצין המבחן טען שהמקרה הזה הוא פחות חמור ממקרים מקבילים, בגלל מידת השכרות של הנאשם. לי זה הרגיש חמור. זה כל מה שאני יכולה לומר.

מה הוא עשה כדי להראות שמגיעה לו הקלה? הוא התנצל רק על זה ששתה, ועדיין לא קיבל שמה שהוא עשה לי הייתה תקיפה מינית, הוא קירבן אותי שוב ושוב, ללא לאות. הוא הורשע בשלושה סעיפים חמורים, וזה הזמן שייקח אחריות ויישא בהשלכות של מעשיו. אי אפשר לעבור עליהם בשתיקה.

הוא יצטרך להירשם ברשימת עברייני המין כל חייו. אין למחויבות הזו תאריך תפוגה. בדיוק כמו מה שהוא עשה לי, זה לא יתפוגג כעבור איזשהו זמן נתון. זה יישאר איתי, זה הפך לחלק מהזהות שלי, זה שינה לנצח את האופן שבו אני מתנהלת וחיה את חיי.

לסיום, אני רוצה לומר תודה. לכולם החל מהרופא המתלמד שהביא לי דייסה כשהתעוררתי בבית החולים באותו הבוקר, לשוטר שחיכה לצדי, לאחיות שהרגיעו אותי, לבלש שהקשיב ולא שפט אותי, לעורכי הדין שלי שעמדו לצדי כל הדרך, לתרפיסטית שלי שעזרה לי למצוא אומץ מתוך פגיעות, למנהלת שלי בעבודה, שגילתה סימפתיה והבנה, להורים הנהדרים שלי שלימדו אותי איך להפוך כאב לכוח, לסבתא שלי שהבריחה לי שוקולד לאולם המשפט, לחבר שלי שמגלה אינסוף סבלנות ואהבה, לאחותי הבלתי מנוצחת שהיא החצי השני של ליבי, לאלאלה, האלילה שלי, שנלחמה ללא לאות, ולעולם לא הטילה בי ספק. תודה לכל מי שהיה קשור למשפט הזה על זמנם ותשומת ליבם. לכל הבנות מרחבי המדינה שכתבו לי מכתבים והביעו תמיכה, לכל כך הרבה אנשים זרים לי שאכפת להם ממני.

והכי חשוב, תודה לשני הגברים שהצילו אותי, אותם עדיין לא פגשתי. אני ישנה עם שני זוגות אופניים שציירתי מודבקים מעל למיטתי, כדי להזכיר לי שיש גיבורים בסיפור הזה. הזכות שלי להכיר את כל האנשים האלה, לחוות את אהבתם והגנתם, זה משהו שלעולם לא אשכח.

ודבר אחרון – לכל הבנות באשר הן – אני איתכן. בלילות שאתן מרגישות לבד, אני איתכן. כשאנשים מטילים בכן ספק, או מבטלים אתכן, אני איתכן. אני נלחמתי כל יום עבורכן. אז אל תוותרו גם אתן, אני מאמינה בכן. כפי שכתבה הסופרת אן למוט, "מגדלורים לא משוטטים ברחבי האי בחיפוש אחר ספינות להציל; הם פשוט עומדים שם ומאירים". למרות שאני לא יכולה להציל את כל הספינות, אני מקווה שבכך שאני נושאת היום את קולי, קצת אור מגיע גם אליכן, איזו ידיעה קטנה שאי אפשר להשתיק אתכן, סיפוק קטן שצדק נעשה, הבטחה קטנה שאנו מתקדמות, וידיעה גדולה ענקית שאתן חשובות, ללא ספק, שאי אפשר לכן, שאתן יפות, שיש להעריך אתכן, לכבד אתכן, ושלא ניתן להכחיש, שאתן חזקות ועוצמתיות, ואף אחד לא יכול לקחת את זה מכן. לכל הבנות באשר אתן, אני איתכן. תודה.


ניתן לקרוא את דבריה באנגלית כאן

David Bowie 1972

דייוויד בואי היה נפלא. הוא גם היה מתעלל. איך מתמודדות עם זה?

מאת Aoife O'Riordan 

אני עצובה באמת על מותו של בואי. כמו רבות אחרות, גדלתי כשאני מאזינה למוזיקה שלו. היה לו קול ייחודי בכל מובן של המילה. הוא היה אמיץ ויפה ונטול פחד. כילדה קווירית ומוזרה משהו, קשה לתאר שלא הייתי מתחברת אליו. ספייס אודיטי היה אחד השירים האהובים עלי, אי אז באובססיית הילדות עם חלל ורובוטים, והייתי משוכנעת שיום אחד אוכל גם אני לטוס לירח.

יש לי חברים שלא מבינים למה אנשים מתאבלים על סלבים

הם אומרים – מעולם לא פגשנו אותם, אז איך זה משפיע עלינו?

כמו שהם לא מבינים אותי, אני לא מבינה את הגישה שלהם. כלומר, אנחנו לא רק מעבירות את זמננו עם א.נשים שאנו מכירות, אנו מעבירות אותו עם אמניםות שלעולם לא נפגוש.

זה אפילו לא קטע של המאה ה-21. מאז שבני אנוש למדו לצייר ולכתוב, אנו מייצרות חיבורים עם אנשות אחרות מזמנים ומקומות אחרים. מוזיקה שנכתבה לפני מאוד שנים יכולה להעלות בי צמרמורת. סופרות שמתו הרבה לפני שנולדתי מרגישות כמו חברות ותיקות.

הן כמובן לא באמת. אנו מקבלות רק את התוצר הסופי שלהן, את מה שהן בחרו לשתף. אבל למרות זאת, החיבור החד-סטרי הוא עדיין אמיתי.

אם אנו יכולות לנהל מערכת יחסים אמיתית עם א.נשים שמתו מזמן, אז למה לא להרגיש מחוברות לא.נשים חיים שלעולם לא נפגוש? המילים, אמנות, תגליות והמוזיקה שלהןם יכולה עדיין לשנות את חיינו. או לפחות, לתת לנו מרקם רקע.

אני מבינה שיש כאלה שמרגישות אחרת. חלקכם פשוט לא מרגישים את החיבור האישי (אם כי חד-סטרי) למי שלא תפגשו לעולם. זה לגיטימי, אם כי אני לא מבינה למה אתם מתעקשים להעלות את זה בפני אחרות שניכר עליהן שהן נסערות בדיוק באותו רגע. יש אפילו מי שמגדילים לעשות ומבטלים את העצב והאבל כהצגה וניכוס. כאילו שמותר לא.נשים מסוימים להיות עצובים ולאחרות אסור.

אני חושבת שזה בולשיט. כשאנו מבטאות עצב על מישהו שלא פגשנו, אנחנו לא גונבות את העצב מהמשפחה או האהובים שלהם. המלנכוליה שלי הבוקר היא לא אותו דבר כמו לאבד מישהו קרוב. אפילו לא דומה. יש את מי שמתאבל.ת על דייוויד האיש באופנים שאף אחת מאיתנו שאוהבות את בואי האמן יכולה לתאר אפילו. כמובן שכך. אבל הרעיון הזה כאילו זה אומר שעלינו לסתום את הפה ולא להרגיש כלום? זה מגוחך. בולשיט. בולשיט מגוחך שמבוסס על מאגניבות של עליונות מוסרית מזוייפת שמתנשאת על הבעת רגשות.

אין שום פסול בלהרגיש דברים. אין שום דבר פסול בהתלהבות, ואין שום דבר פסול באבל. מותר לנו להיות עצובות אם זה מה שבא לנו להרגיש.

אבל כאן זה מסתבך

הסיפור השני שממלא את הפיד שלי הבוקר? מסתבר שבואי כנראה קיים יחסי מין עם קטינה. אני אומרת "כנראה" מכיוון שהיום שמעתי על זה בפעם הראשונה. ואני אומרת יחסי מין ולא אונס, כי גם כבוגרת, האישה המדוברת טוענת שזה היה בהסכמה, ואני לא חושבת שאנו צריכות לכפות את הפרשנות שלנו על חוויות של נשים אחרות.

מה שלא עושה את זה בסדר. אם זה מה שקרה. סקס עם קטינה (בלעז, אונס עפ"י חוק) זה פסול. זה לא בסדר שמבוגר ינהג כך.

אני מבינה למה א.נשים משתפות את זה היום. מה שאני לא באמת יודעת זה איך אני מצופה להגיב, או האם התגובה המצופה היא ריאליסטית. כי תראו – אני חושבת שזו התגובה המצופה ממני: לשים את בואי בקטגוריית "האנשים הנוראיים" וזהו. להפסיק לאהוב אותו, ולא לשמוע שוב את המוזיקה שלו, לעולמי עולמים.

אני מבינה למה זאת הציפייה. זו הגנה על שורדות אל מול תרבות שמטאטאת התעללות בנשים וילדות אל מתחת לשטיח, במיוחד כשמדובר בגברים לבנים ועשירים. כן. זה חשוב. למעשה, אני בכלל לא רוצה לפטור את זה בשלוש מילים כמו "כן, זה חשוב". זה מהותי.

אבל אני לא מסוגלת.

לא, אני לא חושבת שמה שהוא עשה זה בסדר רק כי מסתבר שהוא לא הזיק לאותה נערה. החוקים שיש לנו נגד בעילת קטינות לא קיימים כי כל מקרה של סקס עם קטינה מצלקת אותה לעד. יש לנו חוקים כאלה כי לבנות ובני נוער צעירים אין עדיין יכולת מפותחת לדעת מה כן או לא יזיק להםן. וכי מי שבקושי עברו את גיל הילדות חשופים למניפולציות וניצול בידי מי שמבוגר מהןם. גיל ההסכמה הוא מכניזם שנועד להגן מפני הפרשים ביחסי כוח ויכולת קבלת החלטות.

כשזה מגיע לנושא הנזק הבלתי הפיך, נראה שבמקרה הזה בואי יצא מזה חלק. אבל המעשה הלא תקין הוא מה שהוא עשה, מלכתחילה, וזה לא נשפט על פי התוצאות. הוא עשה את המעשה. זוהי החלטה שהוא קיבל.

אני אמורה לקרוא לו מפלצת בגלל זה, ולהפסיק להתאבל על מותו. ואני לא יכולה לעשות את זה. אבל אני כן יכולה לקרוא לו מישהו שעשה מעשה מפלצתי.

הוא עשה משהו שלא מתקבל על הדעת. ועדיין אני שואבת ממנו השראה. הוא בכל זאת יצר את המוזיקה שזורמת בעורקיי ובליבי. אותה הילדה ששרה על ריחוף בקופסאות פח במטבח שלה לפני רבע מאה – היא עדיין חלק ממני.

וזה החלק הקשה, לא? אנחנו רוצות לחיות בעולם של גיבורים ומפלצות. אנחנו רוצות שההשראה שלנו תגיע מא.נשים מדהימות, ואנו רוצות לגנות את החרא האנושי שעושים דברים נוראיים. לא נוח לנו כמה הכל בעצם מלוכלך, כמה אפור יש. ברור שלא נוח לנו – זה ממש לא נוח.

אבל צריך שזה יהיה לנו יותר נוח. אנו הופכים אנשים שעושים דברים רעים למפלצות, ואת עצמנו לטינקרבל – לבעלות יכולת להרגיש רק דבר אחד בכל רגע נתון. להיות רק דבר אחד בכל רגע נתון.

אז זה מה שאני רוצה לנסות לעשות: לגרום לעצמי להרגיש בנוח עם אי-הנוחות של האפור. להבין שהאדם המוזר והמרהיב הזה יכול להיות גם מישהו שזכה להגנה על עוול רק בגלל מקומו היחסי בעולם. לראות את הגאונות שלו ואת ההתעללות שלו לא כהשתקפות של מלאכים ומפלצות, אלה פשוט דברים שא.נשים עושים. א.נשים אמיתיות, מסובכות, מתוסבכות. לנסות להבין את המה ולמה של כל זה, מכיוון שזה חלק מהחוויה האנושית המשותפת שלנו, בין אם אנו אוהבות את הרעיון או לא. להכיר בעובדה שהאהבה וההשראה שלי מהמוזיקה של האיש הזה היא אמיתית, ושהולך להיות לי עצוב עכשיו שהוא הלך, כאשר באותו הזמן אני זועמת על מה שהוא עשה. ומתוך המקום הזה של חוסר נוחות, להמשיך להתקדם לקראת תרבות בה גברים לבנים עשירים בעלי כשרון מטורף לא מקבלים רשיון חופשי לפגוע.

כי אי אפשר להפוך את בואי למישהו שלא היווה השראה ודוגמה. ואי אפשר להפוך אותו למישהו שלא השתמש לרעה בכוח שלו. כל מה שאנחנו כן יכולות לעשות זה להשאר עם מה שיש, ולהמשיך לעבוד לקראת שינוי כדי שהדור הנוכחי של גברים לבנים כשרוניים ידעו שהם בני אדם כמו כולנו, ולא אלילים נטולי אחריות על מעשיהם.

באמת לא רואה מה עוד אני יכולה לעשות.

לורי מדוקס, הנערה שניהלה מערכת יחסים מינית עם דייוויד בואי, ומאוחר יותר עם ג'ימי פייג' מלד זפלין, במהלך שנות העשרה שלה (בערך מגיל 14-17)

לורי מדוקס, בצד ימין, הנערה שניהלה מערכת יחסים מינית עם דייוויד בואי, ואחר כך עם ג'ימי פייג' מלד זפלין, במהלך שנות העשרה שלה (בערך בגילאי 14-17)


איפה או'רורדן היא קווירית פמיניסטית שמתגוררת בעיירה קטנה באירלנד, ואוהבת רולר דרבי ואת הבלוג שלה. היא מעדיפה באנגלית את הפניה they/them, אבל מבינה שבעברית זה לא ממש אפשרי, ובחירתה היא שאצלנו הפנייה תהיה בלשון אישה.

men shaming women

8 דרכים שגברים מביישים נשים בלי לשים לב

 מאת: לארה רות'רפורד-מוריסון (תורגם מאנגלית)

הבעיה עם סקסיזם (חוץ מהכל) היא שהוא ערמומי. בטח, ישנן מלא צורות של אפליה מגדרית בוטה, וכולנו מכירות אותן. אבל בחייהן של רוב הנשים, התפקיד שהסקסיזם משחק הוא פחות מפורש. אנו מוצאות אותו בדעות קדומות ומיקרואגרסיות או בכל מיני אמירות שלכאורה תמימות, אבל נשענות על הנחות יסוד לגבי התפקיד ה"ראוי" של נשים בחברה. קשה להלחם בסוג הזה של סקסיזם, כי רוב האנשים בכלל לא יודעים שזה מה שהם עושים. רוב הגברים בכלל לא חיים את חייהם תוך מחשבות מודעות של "אני שונא נשים!" או "נשים הן נחותות ממני!", אבל זה לא אומר שהם לא משתתפים בתרבות שמביישת ומקטינה נשים.

כמובן, אלו לא רק גברים שמביישים נשים. וביוש מגדרי הוא לא נחלתן הייחודית של נשים. סטריאוטיפים מגדריים ודעות קדומות פועלות לכל הכיוונים – גברים מושפלים אם הם נתפסים כנשיים, ונשים מושפלות אם הן נתפסות כנשיות מידי, או לא נשיות מספיק. אבל מה שמשותף לכל ההנחות האלה, הוא שנשיות מהווה מצב בלתי רצוי, וכתוצאה, בשל מגדרן, לנשים יש פחות לגיטימציה לדבר בשם עצמן, לנהל את חייהן, או לשלוט בגופן מאשר לגברים.

לעתים קרובות, גברים עם כוונות טובות יגידו דברים שהם מתנשאים או סקסיסטיים, לגמרי בלי כוונה. הם פשוט לא מודעים לאיך מה שאמרו יכול להתקבל. ולמרבה הצער, לכוונות טובות אין משמעות רבה אם השפעתן היא ביוש מגדרי. "לא התכוונתי לזה ככה" לא יתקן את הפגיעה.

1. מחמאות שבאות על חשבון נשים אחרות

no no no

רובנו קיבלנו מחמאות כאלה. "רוב הנשים גרועות ב[משהו], אבל את עושה עבודה נהדרת", או "אני בדרך כלל פחות אוהב לעבוד עם בנות, אבל איתך ממש כיף לי". כאילו… תודה? הגברים שאומרים את זה בטח לא מתכוונים לשום דבר רע, ולהפך – רוצים לגרום לאישה שהם מדברים אליה להרגיש טוב. אבל מחמאות הפוכות כאלה בעצם אומרות – את היוצאת מן הכלל, והכלל הוא כמובן שנשים הן נחותות או חסרות יכולת. אמירות כאלה מהללות אישה בו בזמן שהן מביישות אותה על זה שהיא אישה.

2. טרוליות דאגה

לפעמים, אנשים שלא מתכוונים במודע להעביר ביקורת, עושים זאת דרך הבעת דאגה. רבה. לפעמים, הדאגה הזאת חושפת גישות בסיס סקסיסטיות. למשל, אם גבר אומר לאישה שהוא מאוד מודאג מאיך שהיא לבושה, כי "גברים אחרים יקבלו רושם מוטעה", מה שהוא עושה זה סלאטשיימינג. הוא מצביע על הלבוש השרמוטי (בעיניו) של האישה באמתלה שהוא מעוניין להגן עליה. זה מתנשא וגס רוח.

בדומה, גברים יכולים להביע דאגה לבריאותן של נשים, לגופן, ולבחירות שלהן באופן פטרוני. כשמנהל עבודה אומר לעובדת שהוא "פשוט חושש להשפעה שתהיה לעבודה על חיי המשפחה שלה", אולי הוא באמת חושב שהוא מנסה לסייע לה, אבל באמת, הוא שופט אותה ואת הבחירות שלה לגבי משפחתה והתפקיד שלה כהורה.

כשגברים עושים מאמץ לתת לנשים עצות שלא התבקשו, אמנם הכוונות שלהם בעיני עצמם יכולות להיות טובות, אבל האקט עצמו מצביע על כך שהם חושבים שנשים צריכות את הגנתם, שאין ביכלתן לבחור בחירות טובות, או לדעת את רצונן.

3. סלאטשיימינג לנשים זרות

bey - no

יתכן שלגבר אין שום רצון לעשות סלאטשיימינג לנשים שאכפת לו מהן, אבל אם יש לו הרגל להעיר הערות שליליות לגבי הלבוש או ההתנהגות של נשים אחרות, אז יש מצב שהוא בכל זאת עושה סלאטשיימינג גם לנשים שהוא אוהב. אנחנו מפנימות את המסרים מהסביבה, גם כשהם לא מופנים אלינו. אז אם גבר אומר לחברות שלו שאישה אחרת נראית "זנותית", או מבקר מישהי על זה שהיא (בעיניו) שרמוטית (גם אם זו דמות פיקטיבית, או סלב בתקשורת), מה שהוא אומר זה "אם את תנהגי כמוה, אז אחשוב שגם את שרמוטה". זה לא משנה מי היעד של ההערה עצמה – סלאטשיימינג אומר לנשים שהערך שלהן מושתת על ההתנהלות המינית שלהן (בפועל או בתפיסה של אחרים), ושהמיניות שלהן היא מקור לבושה, ושלאנשים אחרים יש את הזכות לשפוט אותן על מה שהן עושות בגופן שלהן.

4. שימוש בשפה ממוגדרת לתאר מה טוב ומה רע

כמה פעמים שמענו את המילה "נקבה" כתיאור למשהו חלש? או להפך, את האמירה "תהיה גבר" כדי לעודד מישהו להיות חזק או אמיץ? השפה הממוגדרת היא כל כך טבועה בתרבות שלנו שרוב האנשים – גברים ונשים – משתמשים בביטויים כאלה בלי לחשוב בכלל על ההשלכות המגדריות או ההשפעה על תחושת הערך העצמי האינדיווידואלית. אבל כשמשתמשים במילים כאלה – גם בצחוק – זה מחזק את הסטנדרט החברתי לפי נשיות היא חלשה, לא רצויה, ורעה.

5. לדבר מעל או להכנס לדבריהן של נשים

lips moving still talking

על פי מחקרים, גברים נכנסים לדבריהן של נשים הרבה יותר מאשר לדבריהם של גברים אחרים, ושנשים כן מדברות, הן נתפסות (בעיקר בסביבות מקצועיות) באופן שלילי על כך. "גְבַר- פְרָעָה" [במקור – manterrupting, הלחם של man + interrupting] זה אולי מונח מגושם, אבל זה דבר אמיתי. רוב הגברים כנראה לא שמים לב שהם עושים את זה, אבל כשהם שוב ושוב נכנסים לדבריהן של הנשים בסביבתם, הם שולחים מסר ברור שלנשים אין זכות דיבור – ויותר גרוע – שמה שיש להן לומר הוא חסר ערך.

6. התייחסות לווסת, הריון, ולידה כאל דברים שהם OMG כה איומים

vagina bleeding

תראו, אני מבינה. יש אספקטים של גוף ההומו ספיינס שהם לא נעימים. אבל כשגברים מתחרפנים מכל התייחסות לטמפונים, הריון או לידה, המסר הוא שגוף המסומן "נקבה" זה דבר מגעיל. אני לא אומרת שגברים מוכרחים להכיר באופן אינטימי כל פרט ופרט של הווסת של כל מי שבחייהם ויש לה ווסת, אבל תגובת הגועל לכל אזכור של הנושא מביישת נשים עבור תהליכים ביולוגיים טבעיים, ומנציחה תחושות של נשים (המסומנות נקבה) שעליהן להסתיר ולהחביא את הצדדים האלה של חייהן. נשים לא צריכות להרגיש בושה או מבוכה על דברים תקינים שקשורים לבריאות מערכת הרבייה שלהן.

7. להגיד לאישה שהיא היסטרית או רגשנית יתר על המידה

כשאישה כועסת או מרוגזת, תגובה שכיחה לכך היא שהיא היסטרית, מלודרמטית, רגישה יותר מידי (או גרוע יותר – הורמונלית). הערות כאלה עושות דה-לגיטימציה לתגובות רגשיות של נשים. יכול להיות שגברים שאומרים דברים כאלה מנסים להרגיע מצב טעון, אבל המסר הוא שהרגשות של נשים אינם לגיטימיים, שהם אי-רציונליים, או לא אמיתיים – ולכן, שאין לקחת אותם יותר מידי ברצינות.

8. ביוש גברים על "נשיות"

no cry no shag

בחברה שלנו, אחת ההשפלות הגדולות ביותר שאפשר להשפיל בהן גברים היא להגיד שהוא מתנהג כמו ילדה, או נקבה – כלומר, שהוא חלש, רגשן, או נשי. גישה זו מזיקה לגברים ולילדים, מחייבת אותם לסטנדרט גבריות מובנית חברתית שמענישה כל חריגה ממנה. לעתים קרובות מידי, נאמר לגברים שהערך שלהם תלוי במידה שהם מצליחים לעמוד באידיאלים של גבריות, ושלכן התנהגות שמתואמת לסטריאוטיפים "נשיים" מפחיתה מערכם.

עד כמה שהסטנדרטים האלה מזיקים לגברים ולילדים, הם מזיקים לנשים עוד יותר, כי הם מושתתים על הרעיון שלהיות אישה – או להיות *כמו* אישה – זה דבר נחות ופסול, אוטומטית. כשאישה רואה גבר שעובר ביוש על נשיותו לכאורה, המסר הברור הוא שנשיות זה סמן של בושה. כמובן, לא רק גברים עושים את זה – החברה כולה מביישת גברים שנתפסים כלא-גבריים. זהו דפוס מיזוגיני שפוגע גם בגברים וגם בנשים.


מקור: http://www.bustle.com/articles/115512-8-ways-men-dont-realize-they-are-subtly-shaming-women?utm_source=facebook&utm_medium=owned&utm_campaign=bustle

StopStreeHarassment

הפעם הראשונה שלי

מאת: מקלאוד.

הפעם הראשונה שלי הייתה קצת מפחידה, פחדתי לפניה, במהלכה וגם קצת אחריה. יחד עם הפחד הייתה בי מן התרגשות. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי כי עלי להתגבר על הפחד ופשוט ללכת על זה. אז זה מה שעשיתי. הפעמים הבאות היו יותר קלות, ועדיין נשאר משהו מן הפחד, מההתרגשות ומהשמחה שאחרי.

אני כמובן מדברת על הפעם הראשונה שבה צעקתי על גבר במרחב הציבורי. ישבתי באוטובוס, במושבים בהם הכיסאות מסודרים שניים מול שניים. לידי התיישבה בחורה. תחנה לאחר מכן התיישב מולנו גבר. בשנייה הראשונה כבר קלטתי שהוא קריפ. הבחורה שלידי, שגם קלטה כנראה את המבטים הבוהים שלו, עברה מושב ואני נשארתי לשבת מולו לבדי. כל כך קינאתי בה על כך שעברה מקום. "כמה חכמה היא", אמרתי לעצמי. היה לה לא נעים אז היא עברה. ואני נשארתי, סובלת מול המבטים שלו, מנסה להביט הצידה לחלון, להתעלם מהמבטים שלו, מקללת בלב בכל הקללות שאני מכירה.

ואז אמרתי לעצמי FUCK IT! עם האוזניות באוזניים, אמרתי לו: מה??? הכי עצבני שיכולתי, עם תנועת ידיים תואמת. לאחר כמה שניות הוא עבר מושב. אני לא יכולה לתאר את תחושת הניצחון שהרגשתי. למה שאני אשב מכווצת בכסא בחוסר נוחות, כאשר הוא מתפרש לכל עבר ובוהה בכל מי שהוא רוצה? למה שאני ארגיש לא בנוח בדרך לעבודה? חשבתי שהוא רק יזיז את המבט (ואצטרך להישאר ישובה מולו כל יתר הנסיעה) לא שיערתי לעצמי שהוא יעבור מקום. הפעם הראשונה לי.

למעשה, לא ממש הראשונה. במקרים שונים, כבר הערתי בצעקה לגברים שאמרו לי דברים ברחוב. ברוב המקרים זה היה אחרי שכבר עברתי אותם ודי בשקט (כדי שהם לא ישמעו). למישהו שתיקן מדרכה ברחוב ואמר לי משהו כמו בוקר טוב, עם חיוך דוחה- צעקתי: תירגע! ולאחר מכן הלכתי מהר משם, נמנעת מהמשך האינטראקציה.

כאשר מדובר בהערות ומבטים במהלך הליכה ברחוב (למה את לא מחייכת? תני איזה חיוך איזה חמודה, איזה רגלים, בתאבון לך) יש לך את האפשרות ללכת משם. אינני מפחיתה במשמעותן, הן גורמות לך להרגיש עירומה, אובייקט ויכולות לשתק אותך בדרכך. שלא לדבר על כך, שאם אין אנשים אחרים סביבך ותאורה מספיקה אז רמת החרדה עולה עשרות מונים ואין לך דרך לדעת האם הסיטואציה תגמר בהערה הדוחה או שהוא ימשיך ללכת איתך עד הבית ולנסות לדבר איתך, גם אחרי שצרחת עליו לעוף לך מהפנים (סיפור אמיתי).

המצב שונה כאשר את נייחת והקריפ התורן נייח יחד איתך. זה יכול לקרות בעבודה, במסיבה, בבית קפה או באוטובוס. לפני שאת מחליטה להגיב להתנהגות הדוחה שלו, עליך לקחת בחשבון, שאת עלולה להישאר יושבת לא מעט זמן מול הסוטה היומי.

המילה שאמרתי, הטון בה נאמרה ותנועת הידיים – שינתה את יחסי הכוחות בינינו. הפסקתי להיות אובייקט פסיבי למבט עבורו, פתאום נהפכתי לסובייקטית, מדברת, פועלת, מרגישה ומתנגדת. לא היה לו נוח במצב הזה והוא עבר מושב.

אני לא חושבת ששיניתי את העולם. אני אפילו לא חושבת שגרמתי לו לחשוב על כמה הוא יצור דוחה. אני לא חושבת שהוא יפסיק לבהות בנשים. אבל באותו היום, באותו הרגע, רק לרגע, אני הפסקתי לפחד ממנו.

מאז כבר צעקתי על גבר נוסף באוטובוס שבהה בי, הוא לא הבין מה אני רוצה, אז הייתי צריכה להגיד לו: תפסיק להסתכל עלי! צעקתי על נהג מונית, בעודי מאחרת לעבודה עם כוס קפה ביד, הוא שאל אם הבאתי לו קפה? צעקתי: סע! סע כבר! ותנועה של תתקדם עם היד הפנויה.

הפחד שלפני, נהפך לתחושת הקלה אחרי.  מה בעצם יש לי להפסיד? אני כבר מרגישה מכווצת, חלשה, חסרת כל סוכנות, מאוימת, מוטרדת, כאילו אני נמצאת במרחב שלא נועד עבורי. אז יש לי שתי ברירות: להישאר במצב הזה ולקוות שהמטריד הנוכחי יסתפק בהטרדה מילולית קצרה, לקלל אותו בלב או בשקט ולהמשיך ביום שלי או לנסות לדרוש את המרחב הציבורי לעצמי. לדרוש ללכת בחופשיות ברחוב, לנסוע בשקט באוטובוס, לחצות את הכביש בשלווה, כסובייקטית. בלי הערות, בלי "מחמאות", בלי מבטים חודרניים- פשוט ללכת.

אין בכוונתי להמליץ על התנהגות כזאת או אחרת. הסיפורים האלו יכלו בקלות להיגמר רע. הפעם הראשונה שלי הייתה נהדרת, מילאה אותי בהתרגשות ותחושת הצלחה. אין סיבה להסיק כי שאר הפעמים יעברו גם הן כך.

באים לבנקאים

האתר הרשמי של באים לבנקאים: http://bankaim.org/

האתר הוסר מ Google.co.il בעקבות הוראות בית משפט.


מהאתר העין השביעית:

(צילום מסך)

ההודעה, המופיעה בעמודי תוצאות החיפוש של Google.co.il, מפנה את הגולשים לעמוד באתר Chilling Effects, המארכב דרישות מחיקה מסוג זה. על-פי התיאור באתר, לפני כשבועיים נמסר לגוגל צו בית-משפט שבעקבותיו הוסרו העמודים מתוצאות החיפוש. "אין ביכולתנו לפרסם את המסמך משום שבית-המשפט אסר לפרסמו", נכתב באתר.

עם זאת, מי שיקליד אותן מלים במנועי חיפוש אחרים, למשל יאהו, בינג או Google.com, יוכל להגיע לשני האתרים שהוסרו – האתר הרשמי של תנועת המחאה ועמוד הפייסבוק שלה, שהוסר זה מכבר מהרשת החברתית. מי שיקליד את כתובת האתר "באים לבנקאים" בחלונית מנוע החיפוש של גוגל-ישראל יגלה כי ענקית הרשת לא הסירה את כל ההפניות לאתר, וכי ניתן להיכנס לרבים מעמודיו הפנימיים – אם כי לא לדף הבית.

בית-המשפט אסר על עו"ד ברק כהן, הדמות הבולטת בתנועת באים-לבנקאים, להתקרב לשורה של דמויות במערכת הבנקאית, בעקבות בקשות שהגישו. על כהן נאסר להתקרב למנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, למנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק-עמינח ולבני משפחתה, ולאיש יחסי-הציבור זמיר דחב"ש, המייצג את איגוד הבנקים ואת מטה פייסבוק בישראל.

חרף הצו שנשלח לגוגל, מי שיקליד בחלונית החיפוש את שמותיהם של מנהלי הבנקים, בצירוף כינויי הגנאי שהצמידו להם פעילי באים-לבנקאים, בכל זאת יופנה על-ידי מנוע החיפוש לאתר התנועה. בשלב זה לא ברור איזה גורם עומד מאחורי הוראת ההסרה‎.

Cats Hugging

מה לעשות כשמישהי שאת מכירה נאנסת

ראשית כל, אכתוב את מה שלדעתי לא צריך לכתוב אבל למקרה שבכל זאת צריך:

  1. האמיני לה.

עכשיו שהבנו את זה, אפשר להמשיך.

כשמישהי שאת מכירה נפגעת, ואת רוצה לתמוך בה, הדבר הכי חשוב הוא שאת שם בשבילה. זה לא מובן מאליו. יש נטייה אנושית מאוד בולטת להתרחק ממצבים קשים, ואין ספק שאלימות מינית היא בין הקשים.

אז קודם כל –

  1. תהיי שם בשבילה. תהיי זמינה לה. שתדע שאת שם, בפועל.

מעבר לזה, אין דרך אחת נכונה לתמוך במישהי שתקפו אותה מינית. כל אחת היא שונה, בגיל שונה, מצב משפחתי שונה, בריאות נפשית שונה, אופי שונה, ראיית עולם אחרת. כך שכל מה שנאמר כאן הוא בתקן עצות כלליות, וזה חשוב להתאים לאישה עצמה. כך ש-

  1. תהיי, אבל אל תלחצי. תקשיבי. תנסי להבין ממנה מה הצרכים שלה.

כשמישהי שאנו אוהבות במצוקה, הרצון שלנו לעזור הוא חזק מאוד. לפעמים הרצון הזה מתבטא בלחץ לעשות מה שאנו חושבות לנכון. לכי לפסיכולוגית, הגישי תביעה, תתלונני בעבודה/צבא/ארגון בו זה קרה… תכתבי לעיתון, דברי עם עו"ד… ספרי להוריו, תשלחי את האחים שלך לפוצץ אותו במכות…. יתכן שחלק או כל העצות הן מדויקות ומה שיעזור לנפגעת. אבל זכרי שזה מה ש*את* חושבת. תני לה את הזמן לעכל, תני לה להחליט מה טוב לה.

מה שאת כן יכולה לומר לה – ואפילו חשוב שתגידי –

  1. זה לא אשמתך.
    עשית כמיטב יכולתך בנסיבות.
    אני מצטערת שזה קרה לך.
    מה אני יכולה לעשות בשבילך?
    אני פה בשבילך.
    את זאת שמחליטה מה את צריכה במצב הזה.

תגובות שכיחות לתקיפה מינית ואונס כוללות תחושת מחיקה של העצמי. האישה מולך אולי בכלל לא מרגישה יכולה להתמודד עם גורמים חיצוניים. ואולי כן – היא תגיד לך. ועד כמה ש"לעשות משהו" מרגיש נכון, חשוב לזכור שהממסד הוא לא ידידותי לנפגעות – לא רק שרוב תלונות האונס נגנזות ללא שום עשייה על ידי הפרקליטות – בדרך לשם צריך לעבור הרבה תהליכים שיכולים להיות קשים ואף משפילים, כולל חקירה ע"י המשטרה1 (שיכולה לשאול שאלות חודרניות, פוגעניות, לא רלוונטיות, על גופך ועל המיניות שלך, ועל התנהגותך וההסטוריה שלך, החל מאיזה מין את עושה וכמה, ועד להאשמת הקורבן הקלאסית – מה לבשת? למה שתית? למה נתת לו להכנס לדירה שלך? וכולי). אין לאף אישה מחוייבות להתלונן במשטרה ולשלם את המחיר הזה, וזה לא משנה כמה אנו שלא נאנסנו זה עתה רוצות ללחוץ על המשטרה והפרקליטות להתחיל להתייחס לתיקים אלו כראוי. לכל אחת מאיתנו שמורה הזכות להתמודד עם הפגיעה שלנו כמיטב יכלתנו. ההחלטה היא שלך. שלה. אל תכריחי אותה – גם לא מתוך כוונות טובות – לחשוף את עצמה למה שנקרא לעתים "אונס שני" על ידי המשטרה ועורכי הדין של האנס.

אבל מה שכן אפשר לעשות –

  1. הכיני רשימת משאבים לכשתהיה הנפגעת מוכנה להיעזר בהם.

משאבים יכולים לכלול את קו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (חייגי 1202)1, שם של פסיכולוגית או יועצת שמתמחה באלימות מינית, אפילו שם של עו"ד שמבינה בנושא. את יכולה לעשות בדיקות מסביב – לבדוק המלצות, לדבר עם נפגעות או ארגונים וכולי – וכך כשהנפגעת תהיה מוכנה, יהיה לך מה להציע לה. אפשר גם להציע – "האם את רוצה לדבר עם בעלת מקצוע?"  או עו"ד… אבל כאמור – לא ללחוץ. אם היא תגיד לא, אמרי שיש לך המלצות לכשתהיה מוכנה. וחזרי על כך שאת לא בורחת לה. את פה עם אוזן קשבת וכתף להשען עליה.

וככזו –

  1. המשיכי להשכיל את עצמך בנושא אלימות מינית.

יש כל כך הרבה תפישות מוטעות לגבי אלימות מינית, יש המון סטריאוטיפים, ומידע שגוי… כשאת הנפגעת, זה מאוד קשה לברור בין מה נכון ומה לא. בתור החברה/קרובה/בת זוג התומכת – לך כן יש את האפשרות לקרוא וללמוד על אלימות מינית – גם כדי להנגיש את האינפורמציה לנפגעת, וגם כדי לא להעביר מסרים לא נכונים בעצמך (כמובן ללא כוונה, אבל בכל זאת – עכשיו זה הזמן לתיקון, לא אחר כך).

ובכל מקרה –

  1. היאזרי בסבלנות.

זה אולי הדבר הכי קשה. להמשיך להיות שם בשבילה, גם אם בעינייך היא לא פועלת, או פועלת לא נכון. גם אם לפעמים נדמה שהשבירות או הבכי חוזרים על עצמם וחוזרים על עצמם ושום דבר לא מתקדם. להיות בשבילה זה לא אומר להיות ביום או בשבוע לאחר ששמעת מה שקרה לה. זה להבין שיש פה דברים שמשפיעים לטווח ארוך, ושהתמודדות עם טראומה היא לא ליניארית – ייתכנו נפילות ותגובות מעגליות. אם אכפת לך מהנפגעת ולקחת על עצמך להיות שם בשבילה – היי סבלנית. היא ממש צריכה את זה.

ואחרון חביב – גם ממך נדרש פה הרבה. אז –

  1. וודאי שאת מתמודדת גם עם הרגשות שלך.

אולי הפגיעה שלה היא טריגר לדברים טראומטיים שקרו לך. אולי הכאב של מישהי שאת אוהבת זה משא כבד לשאת. אולי הדרישות לזמן שלך ולנוכחות שלך גובות מחיר. מותר לך שיהיו לך רגשות שנובעים מהמקרה. את לא צריכה למחוק את עצמך. טפלי בעצמך. את לא יכולה לעזור לאף אחת אחרת אם את לא עוזרת לעצמך. לתת מקום למישהי אחרת זה לא אומר למחוק את עצמך – מותר לך לחוות דעה ולתת עצה, רק וודאי שזה לא בא בצורה של לחץ. המקום שאת נותנת לנפגעת הוא אוויר לנשימה ומרחב בטוח. אז חובה שגם את תרגישי בטוחה. היי קשובה לעצמך ולגבולות שלך, ואם משהו עובר את הגבול שלך זה לא אומר שאת חברה לא טובה, או שנכשלת. אם קשה לך, תנסי ביחד עם הנפגעת למצוא מקורות תמיכה נוספים/חלופיים.

מה לא לעשות:

    • לא לספר לאף אחת.ד. זו ההחלטה של הנפגעת אם לספר, למי לספר, ומתי.
    • לא להגיד לה "להתגבר", "לשכוח מזה", "להתקדם הלאה" וכולי. היא זו שצריכה לעבד את הרגשות שלה ואת התגובות שלה, בזמן שלה.
    • לא לשפוט אותה. כל אחת מתמודדת אחרת. אין דרך אחת שעל נפגעות להתמודד. היא לא חייבת לעמוד בציפיות של אחרות.ים. היא לא חייבת לבכות כל היום וכל הלילה, או להתבודד. או שאולי זה בדיוק מה ש*היא* צריכה. היא המחליטה. כל דרך שהיא תבחר להתמודד היא לגיטימית. אם היא צריכה לצאת למסיבות – לכי איתה. אם היא רוצה להיות לבד – וודאי שאת זמינה כשהיא לא רוצה להיות לבד יותר. היא המחליטה היחידה. שום תגובה שלה לא משנה את מה שקרה לה או מורידה מחומרת המעשה.
    • לא לשכוח שמה שחשוב לשמוע ממך זה תמיכה ואמפתיה. גם אם את נורא כועסת וזועמת, גם אם עכשיו את שונאת את כל הגברים או בא לך להרים הפגנה מול הפרקליטות – מולה, מול הנפגעת, וודאי שזה מה שאת נותנת. את הרגשות האחרים שלך – תביאי לקבוצה הפמיניסטית לבחירתך, ולא יהיו חסרות מי שיזעמו בזעמך. אם הנפגעת זועמת – הצדיקי אותה. אם היא רוצה לשקוע בדברים אחרים שמסיחים את דעתה – הסיחי אותה. מותר לך לזעום, אבל אל תפילי את זה עליה.
    • אל תגידי לה "יהיה בסדר". את לא יכולה לדעת את זה. הטראומה שלה יכולה להיות מזערית או קטסטרופלית. וודאי שהיא יודעת שיהיה בסדר *איתך* כי את לא תזניחי אותה או תשפטי אותה או תלחצי עליה או כל השאר. את לא חייבת לה שיהיה בסדר, ואת גם לא יכולה לעמוד בהבטחה כזאת.

1.

ראוי לציין כי במרכז לסיוע ניתן לקבל מגוון שירותים, כולל ליווי צמוד בתהליכים פורמליים (תלונה במשטרה, משפט) והפניות לנשות מקצוע, כולל סיבסוד לטיפולים, ורשימת משאבים אחרים.

האתר: http://www.1202.org.il/centers-union

564190495_605371c937

אין דרך נשית ל…

מאת: מקלאוד.

ישנו עמוד פייסבוק הנקרא: אין דרך נשית ל… על גולשי הדף להשלים את השורה בכל הדברים שהם חושבים שאין דרך נשית לעשותם. הדוגמאות הן רבות ולא מגוונות. למשל: אין דרך נשית לאכול המבורגר, אין דרך נשית לחנות ברוורס, אין דרך נשית להוציא את התחתונים מהתחת, אין דרך נשית לצאת משירותים עם עיתון, לתקוע גרפס, להפליץ ושאר סטריאוטיפים מקסימים.

אין לי כל ספק כי מטרת העמוד או יותר נכון גישת העמוד היא שוביניסטית מוחלטת, ילדותית, טיפשית וזה. ולמרות זאת, אני חושבת שבכל זאת יצא פה משהו מאוד מעניין, למעשה אני מסכימה איתם. אסביר. אני חושבת שנוצרה פה במקרה, אפשרות קריאה חתרנית, שמאפשרת הצצה לתוך חוסר ההיגיון של החלוקה המגדרית הבינארית.

לפי התפיסה החברתית המקובלת, נשיות היא מקבילה של עדינות, רוך, אכפתיות, יופי, עדנה ועומדת בניגוד מוחלט לגבריות החזקה, ראציונאלית, היציבה, האיתנה והמחוספסת. על בסיס ההיגיון החברתי הזה פועל הדף: אין דרך נשית ל… וכך הם מסיקים בקלות כי אין דרך נשית להפליץ, בעודך מופת של נימוס והליכות. והרי כיצד תוכלי לאכול משהו מלכלך ומלא בקלוריות, כאשר עליך להיות פרח ענוג.

ובכל זאת, כל הנשים אוכלות, כל הנשים מפליצות וכל הנשים עושות שאר דברים שנחשבים לא נשיים, כמו להרוויח כסף ולקחת את האוטו למוסך.

אז משהו במשוואה לא נכון. צריך לשנות את אחד הצדדים של המשוואה כדי שהיא תהיה הגיונית. או שנשים מעולם לא הוציאו זוג תחתונים מהתחת (לא, ללכת להוציא אותם מהתחת בשירותים זה לא נחשב – כי אין דרך נשית לעשות את זה, כלומר, נשים לא יכולות לעשות את זה, גם לא במקום פרטי) או שהן כן הוציאו זוג תחתונים מהתחת ואז הן לא נשיות. הן לא. כל הנשים לא. גם אני. כולנו חטאנו באין ספור מן החטאים האיומים שמצוינים בדף הפייסבוק. אף אחת מאיתנו לא חפה מפשע. גם מי שעושה את הדברים בציבור וגם מי שעושה אותם בפרטיות. אין דרך נשית לחיות את החיים האלו. את לא יכולה לעבור את כל החיים שלך כשאת מנסה להחניף לכל מבט שבוחן אותך, לחייך תמיד ובלי הפסקה, להיות נחמדה, מארחת, מטופחת, דואגת, מכילה, ריגשית אבל לא רגשנית, אכפתית אבל לא אמוציונאלית והיסטרית מידי, כל חייך לנסות ללכת בשיווי משקל על חבל ההתנהגות-המגדרית-החברתית-המקובלת הדק.

אז נכון, אין דרך נשית. אין דרך נשית לעשות שום דבר. יש כל מיני נשים, נערות, בנות וילדות וכל אחת מהן עושה כל מיני דברים וישנם גם דברים שהיא לא עושה אבל חברה שלה כן. וכל אחת מהן עושה את זה בדרכה שלה. לפעמים הן עושות דברים ממש אותו הדבר ולפעמים לגמרי הפוך אחת מן השנייה. והן כולן נשים. זה רק שאת המושג הזה של נשיות אחת, צרה, חונקת, מגבילה, לא מאפשרת, חסרת מעוף, חסרת סוכנות, צריך להרחיב ולחדש ולאוורר.

diamonds_and_toads_acrylic_by_love_the_rain

סיפור אחר

diamonds_and_toads_acrylic_by_love_the_rain

דברים שאמרתי בהרצאה לכבוד יום השנה לליין "שני מיני" באמזונה בר. 


אז ההרצאות שלנו היום אמורות להיות גרסה קצרה להרצאה קודמת שנתנו במסגרת "שני מיני". אך בתור קווירית שסוטה מהתסריט של ההטרונורמה, ופמיניסטית שסוטה מהתסריט של הפטריארכיה, וסוטה ש… פשוט סוטה – אני מתכוונת לסטות מההרצאה המתוכננת.

אני הוזמנתי היום לדבר על רומנטיקה קוויר-פמיניסטית. בהרצאה הארוכה שנתתי בנושא, התחלתי ברשימת אקטים אלימים שנעשו בשם הרומנטיקה, או שהשם רומנטיקה הודבק להם, כמו רציחות על רקע רומנטי. משום מה, כשגבר רוצח את בת זוגו זה נכנס בחברה שלנו לקטגוריית הרומנטיקה ולא לקטגוריית שנאת הנשים.

בדומה – מאז אירועי יום חמישי האחרון ובמיוחד מאז נפחה את נשמתה שירה ז"ל – אנו שומעות הרבה על הדמוקרטיה שלנו ועל ערכי החברה הגבוהים והמוסריים, הליברלים, ואיך לא ניתן לעשב השוטה, לשונא הקיצון, לחולה הנפש, או כל מיני איפיונים אחרים שמעבירים את האחריות הלאה – לחבל בהם. במקום לדבר על כל הקטגוריה של שנאת הלהט"ב.

ובכן – כמו שבנושא הרומנטיקה אני באתי בעצם לומר – הרומנטיקה שלנו לא יכולה להיות פורמליסטית, זה לא עניין של החלפת הדמויות בסיפורי האגדה מנסיך ונסיכה לשתי נסיכות או שני נסיכים – אלא שאנו חייבות להחליף את הסיפור, את יסודות החשיבה שלנו לגבי המשמעות של המוסד הזה – לערער עליו, לפרק אותו, ולבנות משהו חדש… אז אני רוצה שנבין סוף-סוף שגם כשמדובר באלימות שמכוונת לזהויות המיניות והמגדריות שלנו – הבעיה היא לא כמה עשבים שוטים, ושאם רק ניפטר מהשר הזה ששונא הומואים, או מהרופא ההוא בביטוח לאומי שמשפיל טרנסיות, או מהגבר ההוא ברחוב שמטריד אותנו מינית כשאנו הולכות יד ביד – אז הכל יהיה בסדר.

מה שצריך זה סיפור חדש לגמרי.

העניין הוא, שיש לנו כל כך הרבה שרים ופקידים וסתם אנשים שמרשים לעצמם להתעמר בנו כי בתכלס – אנו חיות בחברה ששונאת להטב. כמו שהיא שונאת נשים. כמו שהיא שונאת כל מה שמסומן כ"אחר". החברה שלנו בנויה באופן היררכי שדואג לכך שרק מי שעומד בסטנדרטים מאוד צרים יוכל להנות מכל הזכויות – וכל השאר, ילחמו על הדרגים שלהם ויוודאו שתמיד יהיה מי שמתחתם – בזמן שתמיד הדם של מי שבדרג הנמוך יותר מותר לחברי הקבוצות ההגמוניות יותר.

אז אני אומרת שגם את הסיפור הזה אנו צריכות לשנות.

כשאני מרצה על רומנטיקה, או על הזהות הפמית שלי, או על ביסקסואליות, או על מחיקה של נשים באינטרנט, או צעדת השרמוטות – כל הנושאים שאני נוגעת בהם – נקודת המוצא שלי היא זהה: אני טוענת, ומנסה להעביר את המסר, שאל לנו לקבל את התסריט של החברה ששונאת אותנו. לנסות להדמות יותר לקונצנזוס, לנסות לגרום להגמוניה לקבל אותנו – זה לאמץ בעצמנו את הסיפור שבו בעצם שונאים אותנו.

אז לא. אני רוצה סיפור אחר.

אוי, כמה שאני זועמת עכשיו.

לא תמיד אני פועלת מתוך זעם בוער, אבל הזעם שלי תמיד שם מתחת לפני השטח. כי בכל הזהויות שלי – מסתבר שבסיפור הקיים, דמי הפקר. בתור אישה, בתור קווירית, בתור ביסקסואלית, בתור שמאלנית שאוהבים לשלוח אותה לעזה להיאנס על ידי החמאס או כתיבול – סודנים… אם אני לא היעד של האלימות היום, הרי האלימות כלפיי תמיד קיימת בפוטנציה. וכשהיא לא מופנית אלי אישית, היא מופנית לחברות שלי, לבנות הקהילות שלי, ולנשים שאני לא מכירה אבל יכולות להיות אני, או כל אחת מכן.

אני רוצה לשנות את הסיפור שבו המשפחה של שירה ז"ל מתעקשת על התפקיד שלה בתור תומכת, כי חלילה שהציבור בכל זאת יחשוב שהיא הייתה ביסית, או לסבית, או בודקת את הזהות המגדרית שלה.

אז כן, אני פועלת מתוך כאב, ובאתי לדבר איתכן היום מתוך כאב וזעם. אבל אני גם פועלת – תמיד! – מתוך אהבה. אהבה לעצמי, אהבה לחברות שלי, אהבה לקהילות שלי. אהבה לקוויריות פמיניסטיות באשר הן. אהבה לכל מי שנדרסה תחת הגלגלים של הפטריארכיה המחורבנת הזאת. אהבה לשירה ז"ל, ולכל דומותיה לאורך היסטוריה ארוכה של שנאת להט"ב, בין אם ידענו את שמותיהן, או שהם עברו מעולמנו ללא הידיעה שלנו, שזה בעצם הסיפור הרווח יותר.

בסיפור שלי זעם ואהבה הן אחיות תאומות, ובלתי ניתנות להפרדה.

בסיפור שלי, אני רוצה לשנות את העלילה שבה להטביות נדקרות, נעצרות, מתאבדות, נדבקות באיידס, מוכות, מודרות, מופלות ומפחדות.

בכמה דקות שיש לי פה, אני לא יכולה לערוך רשימה של כל הסיפורים שאני רוצה לשנות, או לכלות את זעמי. אני רק יכולה לשתף את הזעם ואת הכאב ואת האהבה, שאני יודעת שאתן שותפות להן. ולהמשיך לספר את הסיפור *שלי* – שהוא לא הסיפור שרוצים שאספר – שבו החברה מלאת השנאה ומלאת האלימות מתנדפת לה, ואנו בונות משהו אחר.

ובסימן זה, אני רוצה להודות לאמזונה, לחן, ולכולכן על המקום שנתתן בשנה האחרונה לספר את הסיפורים שלנו. זה כל כך חשוב שלא ניתן להם להשתיק אותנו. הקולות שלנו והסיפורים שלנו הם השחרור שלנו.

ציפי ערן


ישי שליסל תוקף ודוקר צועדות בצעדה, ירושלים 2015

הפיגוע במצעד הגאווה בירושלים 2015