12 ינו דייוויד בואי היה נפלא. הוא גם היה מתעלל. איך מתמודדות עם זה?

מאת Aoife O'Riordan 

אני עצובה באמת על מותו של בואי. כמו רבות אחרות, גדלתי כשאני מאזינה למוזיקה שלו. היה לו קול ייחודי בכל מובן של המילה. הוא היה אמיץ ויפה ונטול פחד. כילדה קווירית ומוזרה משהו, קשה לתאר שלא הייתי מתחברת אליו. ספייס אודיטי היה אחד השירים האהובים עלי, אי אז באובססיית הילדות עם חלל ורובוטים, והייתי משוכנעת שיום אחד אוכל גם אני לטוס לירח.

יש לי חברים שלא מבינים למה אנשים מתאבלים על סלבים

הם אומרים – מעולם לא פגשנו אותם, אז איך זה משפיע עלינו?

כמו שהם לא מבינים אותי, אני לא מבינה את הגישה שלהם. כלומר, אנחנו לא רק מעבירות את זמננו עם א.נשים שאנו מכירות, אנו מעבירות אותו עם אמניםות שלעולם לא נפגוש.

זה אפילו לא קטע של המאה ה-21. מאז שבני אנוש למדו לצייר ולכתוב, אנו מייצרות חיבורים עם אנשות אחרות מזמנים ומקומות אחרים. מוזיקה שנכתבה לפני מאוד שנים יכולה להעלות בי צמרמורת. סופרות שמתו הרבה לפני שנולדתי מרגישות כמו חברות ותיקות.

הן כמובן לא באמת. אנו מקבלות רק את התוצר הסופי שלהן, את מה שהן בחרו לשתף. אבל למרות זאת, החיבור החד-סטרי הוא עדיין אמיתי.

אם אנו יכולות לנהל מערכת יחסים אמיתית עם א.נשים שמתו מזמן, אז למה לא להרגיש מחוברות לא.נשים חיים שלעולם לא נפגוש? המילים, אמנות, תגליות והמוזיקה שלהןם יכולה עדיין לשנות את חיינו. או לפחות, לתת לנו מרקם רקע.

אני מבינה שיש כאלה שמרגישות אחרת. חלקכם פשוט לא מרגישים את החיבור האישי (אם כי חד-סטרי) למי שלא תפגשו לעולם. זה לגיטימי, אם כי אני לא מבינה למה אתם מתעקשים להעלות את זה בפני אחרות שניכר עליהן שהן נסערות בדיוק באותו רגע. יש אפילו מי שמגדילים לעשות ומבטלים את העצב והאבל כהצגה וניכוס. כאילו שמותר לא.נשים מסוימים להיות עצובים ולאחרות אסור.

אני חושבת שזה בולשיט. כשאנו מבטאות עצב על מישהו שלא פגשנו, אנחנו לא גונבות את העצב מהמשפחה או האהובים שלהם. המלנכוליה שלי הבוקר היא לא אותו דבר כמו לאבד מישהו קרוב. אפילו לא דומה. יש את מי שמתאבל.ת על דייוויד האיש באופנים שאף אחת מאיתנו שאוהבות את בואי האמן יכולה לתאר אפילו. כמובן שכך. אבל הרעיון הזה כאילו זה אומר שעלינו לסתום את הפה ולא להרגיש כלום? זה מגוחך. בולשיט. בולשיט מגוחך שמבוסס על מאגניבות של עליונות מוסרית מזוייפת שמתנשאת על הבעת רגשות.

אין שום פסול בלהרגיש דברים. אין שום דבר פסול בהתלהבות, ואין שום דבר פסול באבל. מותר לנו להיות עצובות אם זה מה שבא לנו להרגיש.

אבל כאן זה מסתבך

הסיפור השני שממלא את הפיד שלי הבוקר? מסתבר שבואי כנראה קיים יחסי מין עם קטינה. אני אומרת "כנראה" מכיוון שהיום שמעתי על זה בפעם הראשונה. ואני אומרת יחסי מין ולא אונס, כי גם כבוגרת, האישה המדוברת טוענת שזה היה בהסכמה, ואני לא חושבת שאנו צריכות לכפות את הפרשנות שלנו על חוויות של נשים אחרות.

מה שלא עושה את זה בסדר. אם זה מה שקרה. סקס עם קטינה (בלעז, אונס עפ"י חוק) זה פסול. זה לא בסדר שמבוגר ינהג כך.

אני מבינה למה א.נשים משתפות את זה היום. מה שאני לא באמת יודעת זה איך אני מצופה להגיב, או האם התגובה המצופה היא ריאליסטית. כי תראו – אני חושבת שזו התגובה המצופה ממני: לשים את בואי בקטגוריית "האנשים הנוראיים" וזהו. להפסיק לאהוב אותו, ולא לשמוע שוב את המוזיקה שלו, לעולמי עולמים.

אני מבינה למה זאת הציפייה. זו הגנה על שורדות אל מול תרבות שמטאטאת התעללות בנשים וילדות אל מתחת לשטיח, במיוחד כשמדובר בגברים לבנים ועשירים. כן. זה חשוב. למעשה, אני בכלל לא רוצה לפטור את זה בשלוש מילים כמו "כן, זה חשוב". זה מהותי.

אבל אני לא מסוגלת.

לא, אני לא חושבת שמה שהוא עשה זה בסדר רק כי מסתבר שהוא לא הזיק לאותה נערה. החוקים שיש לנו נגד בעילת קטינות לא קיימים כי כל מקרה של סקס עם קטינה מצלקת אותה לעד. יש לנו חוקים כאלה כי לבנות ובני נוער צעירים אין עדיין יכולת מפותחת לדעת מה כן או לא יזיק להםן. וכי מי שבקושי עברו את גיל הילדות חשופים למניפולציות וניצול בידי מי שמבוגר מהןם. גיל ההסכמה הוא מכניזם שנועד להגן מפני הפרשים ביחסי כוח ויכולת קבלת החלטות.

כשזה מגיע לנושא הנזק הבלתי הפיך, נראה שבמקרה הזה בואי יצא מזה חלק. אבל המעשה הלא תקין הוא מה שהוא עשה, מלכתחילה, וזה לא נשפט על פי התוצאות. הוא עשה את המעשה. זוהי החלטה שהוא קיבל.

אני אמורה לקרוא לו מפלצת בגלל זה, ולהפסיק להתאבל על מותו. ואני לא יכולה לעשות את זה. אבל אני כן יכולה לקרוא לו מישהו שעשה מעשה מפלצתי.

הוא עשה משהו שלא מתקבל על הדעת. ועדיין אני שואבת ממנו השראה. הוא בכל זאת יצר את המוזיקה שזורמת בעורקיי ובליבי. אותה הילדה ששרה על ריחוף בקופסאות פח במטבח שלה לפני רבע מאה – היא עדיין חלק ממני.

וזה החלק הקשה, לא? אנחנו רוצות לחיות בעולם של גיבורים ומפלצות. אנחנו רוצות שההשראה שלנו תגיע מא.נשים מדהימות, ואנו רוצות לגנות את החרא האנושי שעושים דברים נוראיים. לא נוח לנו כמה הכל בעצם מלוכלך, כמה אפור יש. ברור שלא נוח לנו – זה ממש לא נוח.

אבל צריך שזה יהיה לנו יותר נוח. אנו הופכים אנשים שעושים דברים רעים למפלצות, ואת עצמנו לטינקרבל – לבעלות יכולת להרגיש רק דבר אחד בכל רגע נתון. להיות רק דבר אחד בכל רגע נתון.

אז זה מה שאני רוצה לנסות לעשות: לגרום לעצמי להרגיש בנוח עם אי-הנוחות של האפור. להבין שהאדם המוזר והמרהיב הזה יכול להיות גם מישהו שזכה להגנה על עוול רק בגלל מקומו היחסי בעולם. לראות את הגאונות שלו ואת ההתעללות שלו לא כהשתקפות של מלאכים ומפלצות, אלה פשוט דברים שא.נשים עושים. א.נשים אמיתיות, מסובכות, מתוסבכות. לנסות להבין את המה ולמה של כל זה, מכיוון שזה חלק מהחוויה האנושית המשותפת שלנו, בין אם אנו אוהבות את הרעיון או לא. להכיר בעובדה שהאהבה וההשראה שלי מהמוזיקה של האיש הזה היא אמיתית, ושהולך להיות לי עצוב עכשיו שהוא הלך, כאשר באותו הזמן אני זועמת על מה שהוא עשה. ומתוך המקום הזה של חוסר נוחות, להמשיך להתקדם לקראת תרבות בה גברים לבנים עשירים בעלי כשרון מטורף לא מקבלים רשיון חופשי לפגוע.

כי אי אפשר להפוך את בואי למישהו שלא היווה השראה ודוגמה. ואי אפשר להפוך אותו למישהו שלא השתמש לרעה בכוח שלו. כל מה שאנחנו כן יכולות לעשות זה להשאר עם מה שיש, ולהמשיך לעבוד לקראת שינוי כדי שהדור הנוכחי של גברים לבנים כשרוניים ידעו שהם בני אדם כמו כולנו, ולא אלילים נטולי אחריות על מעשיהם.

באמת לא רואה מה עוד אני יכולה לעשות.

לורי מדוקס, בצד ימין, הנערה שניהלה מערכת יחסים מינית עם דייוויד בואי, ואחר כך עם ג'ימי פייג' מלד זפלין, במהלך שנות העשרה שלה (בערך בגילאי 14-17)

איפה או'רורדן היא קווירית פמיניסטית שמתגוררת בעיירה קטנה באירלנד, ואוהבת רולר דרבי ואת הבלוג שלה. היא מעדיפה באנגלית את הפניה they/them, אבל מבינה שבעברית זה לא ממש אפשרי, ובחירתה היא שאצלנו הפנייה תהיה בלשון אישה.