שולפת צפורניים | ההיסטוריה הגזענית והסקסיסטית של הסתרת תופעות הלוואי של הגלולה
2300
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2300,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

ההיסטוריה הגזענית והסקסיסטית של הסתרת תופעות הלוואי של הגלולה

depress-and-the-pill-1476363746

תרגום: מרי בלום

מחקר שפורסם לאחרונה שופך אור על הקשר המטריד בין אמצעי מניעה הורמונליים ודיכאון. הממצאים עולים רק לאחרונה, לאחר שורה ארוכה של מאבקים בין נשים ורופאיהן על מידע אמין ומדויק לגבי אמצעי מניעה.

בספטמבר, JAMA Psychiatry פרסמו מחקר דני שמצא קשר בין שימוש באמצעי מניעה הורמונליים לאבחון של דיכאון קליני. המחקר תיעד שימוש באמצעי מניעה הורמונליים ומרשמים לנוגדי דיכאון לאורך שש שנים, ביותר ממיליון נשים. נמצא כי אצל נשים שקיבלו אמצעי מניעה הורמונליים בגלולה, התקן או טבעת וגינלית, הסיכויים לקבלת מרשם לנוגדי דיכאון זינקו משמעותית.

מאז הגילוי, נשים רבות דיווחו שהרגישו שהצדק נעשה והמדע סוף סוף מתחיל ליישר קו עם החוויות שלהן. "השתמשתי בגלולה במשך עשור", אומרת הולי גריג-ספאל, כותבת הספר Sweetening the Pill. "סוג ספציפי, יסמין, גרם לתופעות לוואי חזקות במיוחד, פסיכולוגיות, דיכאון, חרדה, התקפי חרדה. לא קישרתי בין מה שעבר עליי לבין הגלולות במשך שנתיים".

המחקר מצא קשר חזק במיוחד בין משתמשות אמצעי המניעה ההורמונליים מתבגרות לבין דיכאון: הייתה עליה של 80% בסיכון למתבגרות שמשתמשות באמצעים ההורמונליים לתחילת קבלת נוגדי דיכאון אחרי תחילת השימוש בגלולה. הסטטיסטיקה הזו מדאיגה במיוחד, עקב כך שנערות רבות מקבלות גלולות לפני שבכלל החלו בפעילות מינית – לעיתים כטיפול לאקנה, סימפטומי וסת חזקים ולעיתים כטיפול מניעתי כללי. "זה היה נראה כדבר נחוץ," אומרת גריג-ספאל, "זה היה כמו **מונח שכוונתו טקס בגרות או עזיבת השבט במקור**".

בעוד שזה יכול להיות המחקר הראשון מסוגו לשפוך אור על היחס ההדוק בין אמצעי מניעה הורמונליים לבין דיכאון, הוא לא הראשון שמצא קשר בין אמצעים אלה ושינויי מצב רוח. וזהו רק האחרון מיני מאבקים רבים בין נשים ורופאיהן בכל הנוגע למניעת היריון.

בחלקה הראשון של המאה ה-20, מניעת היריון לא הייתה חוקית ברוב המדינות(בארה"ב?), ו-26 מדינות מנעו מנשים רווקות גישה לאמצעי מניעה עד שנות ה-60. לעיתים קרובות נשים היו נתונות לחסדי הרחם שלהן, מתמודדות עם הריון לא מתוכנן אחד אחרי השני. אחד הפתרונות הנפוצים היה כריתת רחם. "עשינו אותן זמן קצר לאחר לידה. שישה-שבעה שבועות לאחר הלידה" אמר ד"ר ריצ'רד הוזקנכט בסרט התיעודי של הPBS "American Experience: The Pill". "ביצוע כריתת רחם וגינאלית לאישה אחרי שלוש או ארבע לידות, שש שבועות לאחר לידה השאיר שתי ברירות: או שתהיה מהיר מאוד, או שעדיף שתפרוץ לבנק הדם כי איבוד הדם יהיה נוראי. זה היה פרהיסטורי לחלוטין".

מניעת היריון הורמונלית הותנעה באמצעות ארבעה אנשים: אקטיביסטית ומחנכת מינית מרגרט סנגר, שפנתה לאאוגניקה להגנת הזכות למניעה, ביולוג גרגורי פינקוס, סופרג'יסטית ומיליונרית קטרין מקקורמיק, ורופא וגניקולוג קטולי ג'ון רוק. פינקוס גילה שבעלי חיים שהוזרק להם פרוגסטין לא בייצו. כיוון שזריקות תכופות לא נראו כפתרון אפשרי, הכיוון היה לפתח אמצעי אוראלי. מקקורמיק מימנה את הפיתוח של הגלולה מכיסה. עד שנות החמישים, רוק סיפק משתתפות למחקר על ידי מתן הגלולה לפציאנטיות שלו במסצ'וסטס תחת המסווה של מחקר פוריות. הוא לא יידע אותן שהגלולה עוצבה במטרה למנוע מהן כניסה להריון. נשים רבות נשרו מהמחקר המקורי במסצ'וסטס כי הן לא הצליחו לשאת את תופעות הלוואי: נפיחות במע' העיכול, חסימות עורקים העלולות להיות ממיתות, ושינויים במצב הרוח.

הצוות נתקל בקשיים להמשך הניסויים על אדמת אמריקה, חלקית מכיוון שמניעת היריון עדיין הייתה מחוץ לחוק ברוב המדינות וחלקית עקב אחוז הנשירה מהמחקרים הקטנים יותר שלהם. פינקוס ורוק החליטו לנסות בפוארטו ריקו, שם לא היו מגבלות על מניעת הריון והפלות עקב החששות לפיצוץ אוכלוסין. למעשה, נשים פוארטוריקניות רבות עוקרו ללא הסכמתן או ידיעתן בפרוצדורה שנקראה "לה אופרסיון" בשנות ה50-60. פינקוס ורוק הניחו שימצאו קהל גדול של משתתפות מתאימות למחקר. הם האמינו שאם נשים פוארטוריקניות עניות ולא מלומדות יוכלו להשתמש בגלולה, כך גם כולן יוכלו.

תחילה, רוק ופינקוס, שוב נתקלו בבעיות למצוא נשים שיתמודדו עם תופעות הלוואי של הגלולה. "נשים בפוארטו ריקו נשרו מהמחקר, גם, וכך הם החלו לחפש נשים שניתן לכפות עליהן להשתתף, גם בבית וגם בפוארטו ריקו" כותבת אן פרידמן ב The New Republic. "נשים שאושפזו במוסד לבריאות הנפש במסצ'וסטס נכנסו למחקר. נשים סטודנטיות בבית הספר לרפואה בסן חואן חויבו להשתתף במחקר הרפואי ואוימו בהרחקה מלימודיהן". שוב, לנשים האלה לא נאמר מה מטרת הגלולה. הן היו אמורות לשתוק, לקחת את התרופה ולהתייצב לבדיקות תכופות וחודרניות.

בסופו של דבר, ד"ר אדריס רייס-ריי, המנהל הרפואי של איגוד תכנון המשפחה הפוארטוריקני, הציע אסטרטגיה חדשה: להגיד לנשים מה הגלולה אמורה לעשות. עובדים.ות סוציאלים.ות החלו לעבור מדלת לדלת בשיכונים של סן חואן, להסביר שניתן לקחת את הגלולה באופן יומיומי למניעת הריון. ברגע שנשים ידעו מה הגלולה עושה, מאות נרשמו. אף על פי כן, הנשים הללו לא עודכמו שהן חלק ממחקר או שהטיפול נסיוני.

לאחר סיכום המחקר, ד"ר רייס-ריי אמר לרוק ופינקוס שהגלולה יעילה ב100% במניעת הריון. אבל, 17% מהמשתתפות סבלו מתופעות לוואי כגון בחילה, סחרחורות, כאבי ראש, כאבי בטן והקאות.

שלוש נשים נפטרו במהלך המחקר ומעולם לא נבדק אם השתתפותן במחקר הובילה למותן. ד"ר רייס-ריי סיכם שהגלולה לפחות בצורה ומינון שניתנה לנשים הפוארטוריקניות, גררה "יותר מדי תופעות לוואי על מנת להיות מקובלת באופן כללי".

הדבר לא מנע מ G.D. Searle & Co. לשחרר לעולם את הגרסה הראשונה של הגלולה, Enovid, באותה הצורה שגרמה לחולי של כמעת חמישית מהמשתתפות במחקר הקליני. הגלולה הכילה ריכוז גבוה כמעט פי 10 מהריכוז ההורמונלי הדרוש למניעת הריון.

במקור פינקוס ושות. חיפשו גלולה לגברים. "הרעיון נדחה עקב תופעות הלוואי הרבות" אמר גריג-ספאל, "כולל כיווץ אשכים". הם האמינו כי נשים יתמודדו בצורה יותר טובה מהגברים, שדרשו איכות חיים יותר גבוהה.

ב1970, העיתונאית ברברה סימן כתבה את The Doctors' Case Against the Pill. הספר פירט את תופעות הלוואי הרבות של הגלולה Enovid – מידע אנקדוטלי, הרופאים ידעו אך הסתירו ממטופלותיהם. הספר הובא לתשומת ליבו של הסנטור של ויסקונסין גיילורד נלסון.

הסנטור רצה "חשבונית" זכות המטופל לדעת, אומרת עורכת National Women's Health Network. הגלולה הייתה נקודת הכניסה שלו להפיכת התחום הרפואי שקופה יותר למטופלים. נלסון כינס וועדות סנאט לחקירת הקשר שבין השימוש בגלולה וירידת הליבידו, דיכאון וקרישי דם. אף אישה לא התבקשה לדבר בוועדות. חברי ה D.C. Women's Liberation collectiveבראשם אליס וולפסון, מחאו נגד העדרותן של הנשים מהוועדות. "צריך להודות כי נשים מהוות שפני ניסיון מעולים" אמרה ולפסון בשימועים. "הן לא עולות כלום, מאכילות את עצמן, מנקות את הכלובים שלהן, משלמות עבור הגלולות שלהן ומשלמות לחוקר הרפואי שלהן. לא נסבול יותר איומים מצד האלים בחלוקים הלבנים שמכתיבים לנו איך לחיות".

השימועים הובילו להקטנה משמעותית בכמות ההורמונים בגלולות, כמו כן לכניסת 100-מילים לשורות תופעות הלוואי הפוטנציאליות שהתווספה לכל חפיסת גלולות.

כאשר קל לצחוק עכשיו על תופעות הלוואי הפוטנציאליות הרשומות בסוף כל פרסומת פרמצאוטית, היו אלה הם שנלחמו עבור שקיפות בהקשר הגלולות למניעת הריון שנתנו לנשים את הזכות להכיר את הסיכונים המגיעים עם כל סם שאנחנו מכניסות לגופינו. בנוסף, הביזיון האתי, הגזעני עד מאוד של המחקרים הפוארטוריקנים הוביל באופן ישיר לדרישת הסכמה מודעת להשתתפות במחקרים רפואיים כיום.

ברברה סימן ואליס וולפסון, הנשים שנכחו בשימועי נלסון לגלולות, הלכו ישירות להקמה משותפת של National Women's Health Network.

היום, פירסון משקפת כיצד אמצעי מניעה הורמונליים עיצבו את הארגון שלה ואת ייעודו. "מניעת הריון היא רק דוגמה אחת לאיפה שנשים צריכות לדעת בדיוק כמה שירצו לדעת" אומרת פירסון. המחקר הדני החדש לא שינה את דעתה על אמצעי המחקר ההורמונליים.

"הסיכון לדיכאון זוהה מאז שנשים שמו את ידיהן על הגלולות" היא אומרת. מה שהשתנה זה שהיום יש נתונים לגבות את חוויותיהן של נשים רבות. " זה הגיוני ביולוגית וזה דווח על ידי נשים במשך 50 שנה".

אבל אם נשים דיווחו על דיכאון כתופעת לוואי של אמצעי מניעה הורמונליים במשך 50 שנה, למה רק עכשיו אנו מקבלים נתונים איכותיים? "חלק גדול מזה זה המחסור בעניין בבעיות בבריאות האישה באופן כללי" אומר גריג-ספאל, שמוסיף שמחקר הנפש זה תחום מסובך "כי ברור שיש כל כך הרבה פקטורים משפיעים אחרים".

הרבה מהביקורת על המחקר הדני מצביע על עודף המשתנים השונים כשמדובר בדיכאון. חלק מהרעיון שהקפיצות בדיכאון מתבגרות קשורות לענייני אהבה, לא שינוי במאזן ההורמונלי שנבע מאמצעי המניעה. אחרים הצביעו שחלק מהממצאים לא פורשו כראוי וההתאמה נראתה גבוהה יותר ממה שהיא באמת. גריג-ספאל הריעה לנתונים שנאספו על ידי המדענים הדנים, בייחוד כיוון שמרשמים לנוגדי דיכאון הצביעו על מידת הדיכאון הקיצונית, היא אומרת. "המחקר התבסס על נתונים, לא על הדירוג האישי של הנערות".

פירסון הביעה התלהבות גם היא מהממצאים הדנים. "שאלוהים יברך את הסקנדינבים על הימצאות הרפואה הכללית ושמירה ממש מוקפדת על נתונים סטטיסטיים! זה מספק מידע ממש איכותי ויכול להוות נושא למחקר המשך". אחד הנושאים למחקר המשך הוא: למה אמצעים בעלי ריכוז הורמונלי נמוך יחסית כמו התקן וטבעת הראו יותר ממצאי דיכאון מאשר נוטלות הגלולות בעלות הריכוז הגבוה יותר.

לפי פירסון, כל המטרה של מחקרים כמו זה, היא לתת לנשים את המידע הדרוש להן על מנת שיוכלו לקבל החלטות מושכלות לגבי גופן ובריאותן. "המידע הזה לא צריך להיות מוסתר מנשים מהחשש שהן יקבלו החלטה לא נכונה בעקבותיו. בטחו בנשים לקבל החלטות טובות כשיש להן מידע טוב".


לגרסת המקור

2 Comments
  • אורי בכר
    Posted at 19:17h, 05 יוני להגיב

    היי, לא מצאתי שום דרך אחרת ליצור קשר ואני ממש צריך עזרה במציאת פוסט ספציפי.
    הפוסט מדבר על מצב משפטי שבו המשפט והחוק תמיד יהיה נוטה אל האישה ובכך אפשר לדמיין מצב שבו יהיה שוויון מסויים בפחד שאישה מרגישה במפגש עם גבר אל מול הפחד שגבר מרגיש במפגש עם אישה.
    הפוסט הזה שינה לי את החיים וחיפשתי אותו בכל מקום בבלוג ולא מצאתי. אשמח לעזרה.
    אמן וזה עדיין קיים היכנשהו.
    תודה רבה!

    • admin
      Posted at 19:39h, 16 אוקטובר להגיב

      אני יודעת שהקומנט הזה היה ממזמן – אבל אם אתה עדיין מחפש, זה פוסט מכונן שפורסם לראשונה בבלוג "ראומה"

Post A Comment