20 יול תריסר תמונות היסטוריות מהממות של הקהילה הלהט"בית בסן-פרנסיסקו

מאת פריסליה פרנק.

את המקור אפשר לקרוא כאן.

********************

תומס אלימן עבר ממישיגן לסן פרנסיסקו ב-1985, בתקווה להפוך לצלם עיתונות. אך במהרה הוא החל להתרחק מהתפישה של צילום "אובייקטיבי" והחל לנטות לסגנון צילום יותר אישי ומעורר מחלוקת. אלימן החל לעבוד עבור הצהובון "המשמר" ("The Sentinel"), בדיוק כשהחלה האומה האמריקאית להסחף אל תוך מגיפת האיידס.

לפתע סן פרנסיסקו, ובייחוד מחוז קסטרו, הפכו למוקד תשומת הלב של הטירוף התקשורתי, והתמלאה בכתבים חסרי בושה שהסתערו בניסיון להשיג תמונות של קורבנות חולים וגוססים של המחלה. אלימן, לעומת זאת, בחר בגישה קצת שונה.

"צילמנו ודיווחנו על מבול של הפגנות ומייצגים, משמרות מחאה, צעדות והתכנסויות בהן הקהילה נאבקה להכרה חברתית ופוליטית במשבר," אלימן הסביר באימייל ששלח להאפינגטון פוסט. "צילמנו מועמדים הומואים למשרות ציבוריות שביקשו לשנות מתוך 'המערכת', כמו גם פעילי/ות שטח שזעמם הקווירי הגאה הביאן למחות מול המערכת מבחוץ."

במקום להתמקד בטרגדיות אישיות, אלימן השתמש במצלמה שלו כדי לתעד את כלל הכוחות האקטיביסטים שניסו לזרז את שינוי המצב. "מחוז קסטרו התמלא חיים בשנות ה-70 וה-80, כנראה כמו במהלך ה'רנסנס' המפורסם של הארלם בשנות ה-20. (הערת המתרגמת: תנועת מחאה אפרו-אמריקאית, שמרכזה היה בשכונת הארלם שברובע מנהטן בעיר ניו יורק). קבוצת א/נשים שבמשך אינספור שנים חיו בשוליים וחוו דחייה ואפילו שנאה חברו יחדיו למגורים בשכונה בה בנו את התרבות התוססת שלהן."

בחלק מתמונותיו של אלימן נראים פחד וחוסר צדק, באחרות אפשר לראות אופטימיות ושיתופיות. וחלקן מציגות דיסקו במיטבו.

"במהלך אותן שנים צילמתי בעיקר בשחור-לבן ועיבדתי את התשלילים בכיור המטבח שלי, עבדתי בחדר החושך בחצר האחורית שלי, את אור היום חסמתי בעזרת "וילונות" מנייר דבק ואז עטפתי את התמונות בתיקיות ובדים, ניקיתי את השולחן שלי ורצתי במורד רחוב מיסון כדי להעביר את התמונות לעורכים ומעצבים שחיכו בקוצר רוח."

תמונותיו של אלימן לוכדות את רגעי העצב, הזעם, התקווה, האהבה והחוזק שכוננו קהילה והתחברו יחד לכדי היסטוריה. הביטו בתמונות ותנו לעצמכן להישאב אל הרחובות ההומים של סן פרנסיסקו, באזור ותקופה ששינו את האופן בו העולם שלנו פועל כיום.