שולפת צפורניים | עיקור כפוי של נשים רומה – הפרה מתמשכת של זכויות אדם
1885
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1885,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

עיקור כפוי של נשים רומה – הפרה מתמשכת של זכויות אדם

תרגום והקדמה: דורון דיקרמן.

הקדמה: מי הם הרומה?

הרומה הם קבוצה אתנית שמקורה במרכז אסיה המתגוררת בעיקר ברחבי אירופה. אבותיהם ואמותיהם של הרומה היגרו מצפון הודו ומפאקיסטן, לא ברור מתי ולא ברור למה. ההשערות הן שהם החלו בהגירה בין המאה ה-6 למאה ה-11. חלק מהם היגרו למדינות במזרח התיכון (והם נקראים בדרך כלל דום Dom) וחלק המשיכו לאירופה ונקראים רומה. בישראל נוהגים לקרוא להם צוענים אבל אני לא בטוחה שזו לא מילת גנאי, לכן אשתמש במילה שהםן ביקשו להשתמש בה במקום במילות גנאי שנפוצות באנגלית ובשפות אירופאיות.

הרומה מאז ומתמיד התפרנסו מעבודות זמניות של מלאכת יד ומסחר, ולאחר המהפכה התעשייתית שהובילה להחמרה במצבם הכלכלי, רבים מהם פנו לקיבוץ נדבות. החברה האירופאית תפסה אותם כקבוצה שלא יכולה לעבוד בעבודה סדירה, כנטל כלכלי, ואפילו כגנבים, חוטפי ילדים ורוצחים. בנוסף, הם נהגו לנדוד ברחבי אירופה, בין היתר בגלל חוקים נוקשים שצצו כל כמה שנים וסיכנו את חייהם (כמו עונשים אכזריים לרומה שגונבים או שליחתם ל"מחנות תיקון" שהיו בעצם מחנות עבודה). היו ניסיונות, לפחות בחברה הגרמנית לפי מה שידוע לי, לתת להם אזרחות ולשלב אותם בחברה (כלומר להפשיט אותם מהתרבות שלהם מתוך אמונה שהתרבות נחותה אבל לא האדם עצמו). זה לא בדיוק שיפר את המצב של הרומה ובמקביל התפתחה תורת הגזע, כך שגורלם בעצם נחרץ. הם ככל הנראה היו הקבוצה השנייה בגודלה שנרצחה במחנות השמדה במלחמת העולם השנייה (בין 220 אלף למיליון וחצי נספים לפי ויקיפדיה), ובכל זאת לא הרבה שמעו עליהםן. חוץ מהכרה ממוסדת שהם עברו רצח עם הם לא מקבלים הכרה חברתית כקורבנות ולא מקבלים עזרה (שהםן מאוד זקוקות לה).

לא ברור כמה רומה יש בעולם, אבל ההערכות נעות בין 2 מיליון ל-14 מיליון.

(עוד על הרומה אפשר לקרוא בספר "ג'נוסייד: גרמניה הנאצית והצוענים" מאת ד"ר גלעד מרגלית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה)

עיקור כפוי של נשים רומה – הפרה מתמשכת של זכויות אדם

"החלטתי לצאת עם הסיפור שלי כדי שזה לא יקרה לאף אישה אחרת, לילדים/ות שלנו, לנכדים/ות שלנו. כדי שהםן לא ימצאו את עצמםן במצב שבו אני היום".

הלנה גורולובה, קורבן של עיקור כפוי, ראיון עבור רומדיה (Romedia’s I’m a Roma Woman campaign).

romawforced

בין השנים 1971 ו-1991 בצ'כוסלובקיה, כעת צ'כיה וסלובקיה, הממשלה הנהיגה שיטה של "צמצום אוכלוסיית הרומה" דרך עיקור בניתוח, שבוצע ללא ידיעת הנשים עצמן. העיקור בוצע על נשים רומה ללא ידיעתן במהלך ניתוחים קיסריים או הפלות. חלק מהקורבנות טוענות שהן אולצו לחתום על מסמכים ללא הבנה של תוכנם. כאשר חתמו על המסמכים הן נתנו הסכמה שלא מרצון לעיקור על ידי בית החולים. בתמורה לעיקור הן לעיתים קיבלו הצעות לפיצוי כספי או הטבות חומריות כמו ריהוט משירותי הרווחה, למרות שלא צוין במפורש מה מטרת הפיצויים. הצדקת הליכי העיקור לפי בעלי העניין הייתה "ילודה גבוהה, לא בריאה".

image

אלפי נשים רומה עוקרו בדרך זו. נציב תלונות הציבור הצ'כי העריך כי מעל 90,000 נשים מצ'כוסלובקיה לשעבר נהפכו לעקרות כתוצאה מהתערבויות מסוג זה. אם עדויות על טיפולים שבוצעו בעבר לא מזעזעות מספיק, יש ככל הנראה עדויות לפיהן פרקטיקות שכאלו לא היו שכיחות רק בתקופה הקומוניסטית: יש נשים שמדווחות על פשעים שכאלו גם בזמנים פוסט-קומוניסטים, אפילו אחרי שצ'כוסלובקיה התפצלה לצ'כיה ולסלובקיה. במה שנקרא היום סלובקיה, כ-1000 נשים וילדות רומה עוקרו כל שנה במהלך שנות השמונים. למרבה הצער, נדמה שהליך זה של עיקור כפוי באזור זה באירופה נמשך במידה מסוימת, עם מקרים שמתגלים גם במדינות אחרות.

המרכז האירופאי לזכויות רומה (European Roma Rights Centre) הצביע על שני מקרים בהם נשים רומה עוקרו בהונגריה ללא הסכמתן. אחד מהמקרים התרחש בשנת 2001, כשאישה צעירה, א', האשימה בית חולים בעיקורה ללא ידיעתה. רק בשנת 2009, אחרי שמונה שנים של לובינג* אינטנסיבי של מספר ארגונים, מדינת הונגריה העניקה פיצויים ל-א'. בית המשפט הכיר בכך שהניתוח בוצע ללא ידיעתה, אבל טען בנוסף שהניתוח לא פגע בפוריות שלה כי העיקור הוא הפיך, כביכול. המקרה השני מטופל על ידי המרכז האירופאי לזכויות רומה והוא עדיין בתהליך, כי הוא נדחה בערכאה ראשונה על ידי בית המשפט.

קורבנות העיקורים הכפויים החלו להתבטא כנגד הפשעים הללו בהקמתן תנועה שמטרתה עצירת העיקורים הכפויים והבאת צדק לקורבנות גם בצ'כיה. אקטיביסטית רומה צ'כית בשם אלנה גורולובה (Elena Gorolova) הייתה אחת ממקימות התנועה כשפתחה קבוצה של נשים שנפגעו בעבר על ידי העיקורים הכפויים. גם היא קורבן, היא עוקרה בזמן שילדה את בנה השני ב-1990. גורולובה, כמו נשים רומה אחרות, לא יכלה לתבוע אזרחית כי המועד האחרון עבור פעולה משפטית כבר עבר. אף על פי כן, היא רדפה אחר צדק חוקתי עבור שאר הנשים, כשחשפה את המקרה שלה לקהילה הלאומית והבין לאומית. חברות התנועה ארגנו הפגנות, אחת מהן באוסטרבה מול בית החולים הידוע לשמצה במספר גדול של עיקורים שבוצעו בו על נשים רומה. אלנה היא אחת משמונים ושבעת הנשים שהגישו תלונות לנציב תלונות הציבור הצ'כי, בהן דווח על העיקורים הכפויים. בדצמבר 2005, באמירתו האחרונה בנושא, הצהיר נציב תלונות הציבור שהעיקורים שבוצעו על נשים רומה היו לא חוקיים.

הפגנה מול בית החולים באוסטרבה

הפגנה מול בית החולים באוסטרבה

הסיפור של אלנה ושל אחרות אינו המקרה הראשון בהיסטוריה של עיקור בכפיה. המקרה הראשון שתועד היה בארה"ב בתחילת המאה ה-20. נשים אפרו-אמריקאיות עוקרו בניגוד לרצונן, הרבה מהן גם ללא ידיעתן, כשהיו בבית החולים מסיבות אחרות או אפילו כשריצו עונש בכלא. יותר מ-65,000 נשים עוקרו ב-33 מדינות בארה"ב כחלק ממדיניות העיקור הכפוי. מספר ארצות אחרות נהגו באותה המדיניות, ביניהן קנדה, רוסיה וגרמניה שאישרו עיקור כפוי כפרקטיקה מדינית.

נשים אפרו-אמריקאיות מפגינות נגד עיקור כפוי

נשים אפרו-אמריקאיות מפגינות נגד עיקור כפוי

במקרה של צ'כיה וסלובקיה, הרבה תביעות הסתיימו בניצחון של קורבנות העיקור הכפוי, אך עדיין רובן שמרו על זהותן סודית או שתוצאות תיק התביעה לא התפרסמו מסיבות אחרות. אלנה פרנציקובה הייתה האישה הרומה הראשונה שתבעה את רשות הבריאות הצ'כית ב-2005 עבור הנזק ממנו סבלה כשעוקרה בגיל 19 בלבד. בית המשפט החליט שלא מגיעים לה פיצויים כספיים אבל בית החולים שבו בוצע העיקור התנצל על עיקורה ללא הסכמתה, פגיעה בעתידה ובסטטוס שלה בקהילתה. בתקופה בה העיקור התבצע היא הייתה כלה צעירה, עם חלום להקים משפחה גדולה.

עד לאחרונה, מעל 87 נשים רומה הגישו תביעה רשמית כנגד רשות הבריאות הצ'כית. הפעולה הראשונה מצד המדינה הייתה התנצלות ב-2009 במסיבת עיתונאים, בהמשך לפרסום הדו"ח של נציב תלונות הציבור הצ'כי על אי החוקיות של הפרקטיקה ב-2005.

בין המקרים הבודדים בהם הפסיקה הייתה לטובת הקורבנות הוא המקרה של איבטה צ'רבנאקובה (Červeňáková) שתבעה את צ'כיה על עיקורה לפני 14 שנה. התביעה שלה הובאה בפני בית המשפט האזורי של אוסטרבה, ובה נתבע פיצוי של מיליון קרונות צ'כיות (כ-170,000₪), מכיוון שמעולם לא ביקשה את הניתוח. אחרי שהפסיד, בית החולים ערער לבית משפט העליון באולומואוץ,  בטענה שזכאותה של צ'רבנאקובה לפיצוי כספי פגה ושעליה להסתפק בהתנצלות. טענה זו לא התקבלה ובית המשפט העליון הצ'כי פסק שהיא זכאית לפיצוי כספי. המקרה הסתיים בהסכם מחוץ לבית המשפט בין בית החולים וצ'רבנאקובה. הפרטים חסויים בין שני הצדדים.

נדמה כי המקרה הנ"ל הוא די טיפוסי: התוכן של הסכמים מחוץ לבתי משפט נשמר חסוי והסיבה שנשים מקבלות רק התנצלויות הוא בגלל התיישנות על הזכאות לפיצוי כספי. מצד שני, יש מקרים בהם תוצאות התביעה היו פומביות, כמו במקרה משנת 2012: בית המשפט החליט שהמדינה אשמה ושהאישה תקבל פיצוי של 10,000 יורו.

Iveta Červeňáková איבטה צ'רבנאקובה

Iveta Červeňáková איבטה צ'רבנאקובה

כשמסתכלים על מקרים של עיקור כפוי, יש לשים לב להפרה החמורה של זכויות אדם, כפי שמשתקף מהמלצותיהם של ארגונים לא ממשלתיים, כמו גם מהמלצותיהם של המרכז האירופאי לזכויות רומה ושל מוניקה שימונקובה (Monika Šimůnková) – נציבת זכויות האדם הצ'כית, שמדגישים את הצורך בפיתוח מערך פיצוי עבור קורבנות העיקור הכפוי. מערך כזה חשוב משום שרבות מהקורבנות  לא יודעות קרוא וכתוב ברמה מספקת, אינן בעלות מקורות פיננסיים, או שאינן מודעות לאפשרות של תביעה משפטית. מרבית השרים הצ'כים הסכימו לטענה זו ומערך פיצוי כזה אמור להתפתח עד סוף שנת 2013, כחלק מהמסגרת החוקתית הקיימת. עם זאת, יש חשש שהרבה מהנשים שנפגעו לא יקבלו את ההזדמנות לדרוש צדק.

בנקודת מבט אישית על הנושא, אני חושבת שיש סיבות רבות המצדיקות את הצורך בפיתוח מערך פיצוי כזה על ידי המדינה. למשל, קיימת מגמה של תביעות המופסדות ברמה הבינלאומית. משמעותו של פיתוח מערך כזה היא שתביעות יישארו ברמה המקומית או הלאומית. סיבה נוספת היא כלכלית: לא משנה איזה מערך פיצוי הממשלה תפתח, כמות הפיצויים לא תהיה זהה לסכומי התביעות שבהן ההחלטה הייתה של בית המשפט האירופאי לזכויות אדם. הסיבה השלישית היא שרשויות מנסות להתחמק מתגובת הנגד שעלולה לבוא כתוצאה מלקיחת אחריות והפללה של הפרקטיקה המדינית. לסיכום, פיתוח של מערך פיצוי יכול למנוע מקרים "מביכים" מלהגיע לחשיפה בינלאומית, דבר העשוי ליצור בורות בציבור לגבי כמות הקורבנות ולגבי הנסיבות בהן הפשעים האלו בוצעו.

כמובן שאפשר לטעון שאחרי שנים של עוול שהשפיע על מאות נשים, כמה נשים שידרשו צדק יכולות לסלול את הדרך לאחרות. אבל עדיין, השאלה שחייבים לשאול היא: האם זה מספיק? האם פיצוי מספיק? אני חוששת שלא משנה כמה פיצויים הן יקבלו, ההתפתחות היחידה שחשובה תהיה אם הממשלות עצמן יהפכו את העיקור הכפוי ללא חוקי – רק זה יכול למנוע מהסיפורים הנוראיים האלו לחזור על עצמם.

photo-essay

בזמן שזכויות אדם יכולות להיות מופרות על ידי אנשים כמו גם על ידי מוסדות, רק מוסדות יכולים להגן עליהן. בית המשפט האירופאי לזכויות אדם לא מתמודד עם אנשים בודדים שביצעו פשעים, אלא מתמקד בשאלה מדוע ממשלות לא יכלו לפעול כנגד מה שקרה. אבל איפה הרופאים, הפוליטיקאים וכל האנשים שתרמו אישית לביצוע ניתוחים אלו, ומתי הם ייקחו אחריות למעשיהם? כדי לפעול נגד ההפרה הזו של זכויות האדם, לא מספיק להאשים את המשטר הקומוניסטי. הפעולה מתמשכת כיום ונשים רומה שעוקרו בכפייה רחוקות מתיקון העוולה.

נכתב על ידי: גליה סטויאנובה (Galya Stoyanova), מתמחה רומה ב Romedia Foundation.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא כאן.

*לובינג פעולה של קידום אינטרס ציבורי, כלכלי או פוליטי באמצעות שכנוע של נבחרי ציבור ברשויות השלטון לקבל או להתנגד למהלך מדיני מסוים.

No Comments

Post A Comment