שולפת צפורניים | אליטות גבריות, אליטות נשיות
1823
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1823,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

אליטות גבריות, אליטות נשיות

ביום חמישי בערב צפיתי עם חברה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה הדוקומנטרית החדשה של רון כחלילי וערוץ 8 "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שהעלתה בימים האחרונים לדיון הציבורי את הנושא העדתי ואת השיח המזרחי על גזענות בישראל. הפרק הראשון עסק בערסים והשני בפרחות.

אני חושבת שהייתה זו החלטה מאוד נכונה להפריד את הפרק העוסק בגברים מזרחים, ערסים, מהפרק העוסק בנשים מזרחיות, פרחות. נכונה כי היא מכירה בהבדל העצום בין ערסים ופרחות, והאופנים בהם המזרחיות של אלה נתפשת לעומת המזרחיות של אלו, וההבדלים הנובעים מהצטלבות בין הדיכויים הגזעניים והסקסיסטיים שפרחות חוות, לעומת ערסים.

ובכל זאת הרגשתי שהסדרה מצליחה לפספס לגמרי את הצטלבות הדיכויים הזו, כלומר להתעלם לגמרי מהמימד של הסקסיזם שמופנה כלפי נשים מזרחיות. יותר מזה, הרגשתי שהתכנית עצמה חוטאת במיזוגניה.

הפרק השני נפתח בכניסתן של שחקניות ההצגה "פרחה שם יפה" לחדר ההלבשה ובשיחה שלהן בזמן שהן מתכוננות להצגה. הסצנה מסתיימת כשאחת השחקניות בהצגה אומרת "אנחנו רוצים להתלבש, אדוני הצלם. יאללה, יאללה, להתראות. החוצה. ביי ביי.", בזמן שהיא הולכת אחרי הצלם עד שהוא יוצא מהחדר וסוגרת אחריו את הדלת. לא ברור כ"כ מה הערך לסדרה של 10 השניות האלה, ולמה אי אפשר היה לוותר עליהן ועל התחושה המציצנית שהן יוצרות ולהישאר רק עם השיחה שהתנהלה לפניהן.

כך קורה גם בשלב מאוחר יותר בפרק בו הצלם עוקב אחר אחת המשתתפות בסדרה (קלריס) כשזו הולכת לשירותים. סצנה שקשה לי לדמיין אותה קורית עם גבר ההולך לשירותים.

עוד פרט קטן ששמתי אליו לב הוא שבפרק הראשון המשורר רועי חסן מקריא את שירו "מדינת אשכנז" מתחילתו ועד סופו, בעוד שבפרק השני המשוררת עדי קיסר מקריאה את שירה "אני המזרחית" ונקטעת בעריכה אחרי מספר שורות. זאת למרות שהפרק השני מתמקד בפחות פרחות מכמות הערסים שבפרק הראשון.

אבל עוד לפני שמסתכלות על התוכן, כבר ברמת המבנה אפשר לשים לב להבדלים בולטים בין הפרק הראשון והפרק השני. בעוד הפרק הראשון נפתח בכיתוב "ח"י שיחות עם ערסים" ובנוי מסדרת ראיונות אחד על אחד בחדר סגור מול מצלמה, בהם הערסים מדברים ומספרים על חייהם, הפרק על הפרחות מורכב ממספר סצנות מחייהן של פרחות, כשהמצלמה עוקבת אחריהן בחייהן, כשהן אצל קוסמטיקאית, בביקור אצל המשפחה, בשיחה בבית קפה, מאחורי הקלעים של הצגה וכו'.

לא יכולתי שלא להרגיש שהבדלי המבנה האלה משמרים את התפישה לפיה גברים הם סובייקטים שיש להם מה לומר וראוי להקשיב להם, בעוד נשים הן אובייקטים שאנו יכולות להציץ בהן ולחדור לחייהן, ובמקום ללמוד עליהן ממה שיש להן לומר כמו שנעשה עם הגברים, יש ללמוד עליהן מהסתכלות בהן מהצד.

חשוב לי לציין בכל זאת שהסדרה הזו חשובה בעיניי. שהיא מעלה נושא חשוב ומסמנת גזענות שקופה שאנחנו סובלות ממנה באופן יומיומי וחשוב מאוד לסמן אותה. גם אם אני מרגישה שהסדרה בעייתית, אני עדיין ממליצה מאוד לצפות בה. גם אם אני לא לגמרי אוהבת את האופן בו נערך הפרק השני, הוא עדיין מורכב משיחות של נשים חכמות שאומרות דברים חשובים וראוי להקשיב להן.

אני מקווה שהפוסט הזה יקרא כביקורת בונה על יצירה חשובה, וכסימון של סקסיזם, כמו שהתכוונתי כשכתבתי אותו, ולא כהכרזה על הסדרה כלא רלוונטית. כי גם אם הדיון בהצטלבות שבין גזענות לסקסיזם פוספס בעיניי, הדיון בגזענות עצמו בעל חשיבות אדירה.

No Comments

Post A Comment