26 נוב מוסד הנישואים לעולם לא ישחררנו

מאת דין ספייד וקרייג ווילס. פורסם במקור באתר Organizing Upgrade.
מאנגלית: ציפי ערן   .   .

שמוסד הנישואים הוא כישלון לא יכחיש אף אדם, חוץ מהאווילים ביותר.
~ אמה גולדמן 
   .

בשנים האחרונות, אנשים פרוגרסיביים רבים חוגגים את מוסד הנישואים – כאשר מדינות (בארה"ב) מעבירים חוקים שמכירים בנישואים חד-מיניים, כאשר בתי משפט נותנים הכרה משפטית בנישואים חד-מיניים, כאשר פוליטיקאים מדברים בעדם. באותו הזמן, אקטיביסטיותקוויריםואקדמאיותרביםביקרובחריפותתמיכה>בנישואים חד-מיניים. מידי פעם, תומכי הנישואים מכירים בביקורת, ועונים משהו כמו: בעוד נישואים הם לא לכולם, ולא יפתרו את הכל, עדיין אנו צריכים אותם.

מה הקטע? האם תמיכה בנישואים חד-מיניים זו סוגיה פרוגרסיבית? האם היא עולה בקנה אחד עם פרוייקטים פוליטים של השמאל למען צדק כלכלי, אנטי-גזענות, אנטי-קולוניאליזם, ושחרור פמיניסטי?

לא. התמיכה בנישואים חד-מיניים הביאה להישג נדיר – פתאום, להיות אנטי-הומופוביה זה אוטומטית הופך אותך לפרו-נישואים. במחי יד, נמחקו מאות שנים של חשיבה ביקורתית ואקטיביזם נגד ההליכים המגוזענים, הקולוניאליסטים, והפטריארכלים של רגולציה מדינית על משפחה ומגדר באמצעות מוסד הנישואים. אנו פונים קודם להבנת מוסד הנישואים באופן הזה.

א. מהם נישואים?

נישואים אזרחיים הם כלי לשליטה חברתית המשמשת ממשלות בפיקוח על מיניות ויצירת משפחות, בכך שהן מייצרות תבנית מועדפת ומתגמלת את מי שמאמצת את התצורה הזו (בארה"ב, יש למעלה מאלף הטבות לנישואים). בזמן שמתגמלים את הנישואים הפורמליים, אופנים אחרים לבניית משפחה, מערכות יחסים, והתנהלות מינית אינם מתוגמלים, ויתרה מכן, הם מלווים בסטיגמות וקרימינליזציה. בקיצור, אנשים נענשים או מתוגמלים בהתאם להאם הם נישאים. הרעיון שתמיכה בנישואים חד-מיניים היא מאבק למען "החופש להינשא" או "שוויון" הוא אבסורד, מכיוון שעצם הקיום של נישואים עפ"י חוק הוא סוג של רגולציה כוחנית לפיה הססטוס של אנשים כנשואים או לא-נשואים מקושרת לנגישות למשאבים הכרחיים לחיים כגון שירותי בריאות והגירה חוקית. אין במערכת כזו דבר שאפשר לקרוא לו משחרר או שיוויוני.

במאמרה המפורסם מ-1984, "Thinking Sex", מתארת גייל רובין כיצד מערכות שמייצרות היררכיות של פרקטיקות מיניות משתנות כדי לשמר את השליטה שלהן. רובין מתארת איך מיניות מחולקת לפרקטיקות שנחשבות נורמליות וטבעיות – אלה שנמצאות בתוך מה שהיא מכנה "מעגל הקסם" – ואלה שנחשבות רעות ולא-נורמליות – "מחוץ לתחום". 

פרקטיקות יכולות לחצות, ואכן חוצות, מהגבולות החיצוניים לתוך מעגל הקסם. זוגות לא-נשואים שחיים יחד, ואולי הומוסקסואליות כאשר היחסים הם מונוגמיים ובמסגרת נישואים, יכולים לעבור ממצב של סטיגמה קשה למצב של קבלה חברתית. אולם המעברים האלה אינם מוחקים את ההיררכיה של התנהלות מינית. במילים אחרות, התזוזות האלו אינם מאתגרים את עצם קיומם מלכתחילה של מעגל קסום של המותר ותחום אסור שמחוצה לו. חירות ושיוויון אינם מושגים על ידי המרה של פרקטיקה כזו או אחרת מהתחום האסור למותר. להפך – תזוזות כאלה רק מחזקות את הגבול בין מה שנחשב טוב ובריא ונורמלי ומה שנותר רע ומזיק ופלילי ונושא סטיגמה. הקו נע כדי להתאים את הגבולות למספר אנשים נוספים, אותם החברה פתאום רוצה לקבל, ובכך "מתקנת" את המנגנון ומחזקת אותו. מערכת הנישואים עפ"י חוק – יחד עם מערכת הענישה הפלילית הנלווית אליה, עם חוקיה נגד זימה, שידול, אי צניעות וכדומה – אוכפות את הקו בין פרקטיקות מיניות והתנהגויות שמותרות ומתוגמלות, לבין אלו שבזויים ואפילו ענישים.

מיתוסים חברתיים לגבי נישואים, המשועתקים ביוזמות התמיכה בנישואים חד-מיניים, מספרים לנו שנישואים הם קשורים לאהבה, לטיפול בזקנים וילדים, ליכולת לחלוק יחדיו חיים טובים – אפילו שהם אבן היסוד לחיים מאושרים ותרבות בריאה. תנועות פמיניסטיות, אנטי-גזעניות, ואנטי-קולוניאליסטיות כופרות בבמיתוסים האלה, ומגדירות נישואים כשיטה שאוכפת באלימות נורמות משפחתיות ומיניות. מהתנועות האלו, אנו רוכשים הבנה של נישואים כטכנולוגיה לשליטה חברתית, ניצול, ונישול עטופים בסרט סאטן של מיתולוגיה רומנטית סקסיסטית והטרו-פטריארכלית.

נישואים הם כלי לגזענות נגד שחורים

מאז היווסדותה של ארה"ב, רגולציה על יצירת משפחות הייתה מרכזית לגזענות ולאלימות של המערכת. הכחשת קישרי המשפחה של העבדים הייתה חיונית למוסד העבדות – ווידאה שילדים יוולדו עבדים ותחזקה את הרעיון של אנשים שחורים כרכוש במקום בני אדם. לאחר השחרור, הממשלה מיהרה לייצר מנגנונים חדשים לשליטה בשחורים, והכריחה אותם להתחתן ותבעה אותם על ניאוף כאחת הדרכים להסליל אותם לתוך מערכת חכירת אסירים. לאחר פסה"ד בראון נ' מועצת החינוך, שערערה על מערכת פורמלית, חוקית שמפרידה בין הגזעים, חוקי ממזרות נהיו אמצעי מועדף למניעת שירותים וזכויות מילדים שחורים. הרעיון שמשפחות נשואות וילדים שנולדים בתוך מסגרת כזאת הם נעלים מאלה שלא שירתו ככלי חשוב במערכת גזענית.

משפחות שחורות הצטיירו באופן עקבי כפתולוגיות ופליליות במחקר אקדמי ומדיניות חברתית בהתבסס על שיעורי נישואים, בעיקר כפי שדווחו בדו"ח מוינהאן. השיח האנטי-עניים ואנטי-שחורים,כמו גם מעצבי מדיניות, מדברים על עוני כתוצאה ממחסור בנישואים בקרב אוכלוסיות שחורות. החקיקה של קלינטון ב-1996 שפירקה תכניות סעד, והזיקה באופן לא-פרופורציונלי למשפחות שחורות, הוצדקה באופן מפורש על ידי הרעיון שעוני נובע מהורות ללא נישואים. תחת הנשיאים ג'ורג' וו. בוש וברק אובמה, יוזמות "קידום בריאות הנישואים" קודמו כדי לעודד נשים עניות להתחתן, לפעמים אפילו דרך תמריצים כספיים. לדמוניזציה, פיקוח ושליטה על אנשים שחורים דרך החלת נורמות משפחתיות שהן גזעניות וסקסיסטיות, אשר מצדיקות גם התערבות ברוטלית וגם "הזנחה שפירה", יש הסטוריה ממושכת בארה"ב, ונותרת הנורמה עד היום.

נישואים הם כלי לקולוניזציה

קולוניזציה נוטה למצב פלישות כמבצעים להצלת אוכלוסיות כבושות מהמערכות המגדריות והמשפחתיות הפרימיטיביות שלהן. אפשר לראות זאת מכאן (ארה"ב) (בוושינטון הבירה ומדינת וושינגטון) ועד לאפגניסטאן. אילוץ אוכלוסיות ילידות ליישר קו עם נורמות אירופאיות של מגדר, מיניות, ומבנה משפחתי, וענישת אי-מוכנות לעשות כן, היוו כלי חשוב ביישוב הקולוניאליסטי של ארה"ב. נישואים הם אמצעי לגניבת אדמות וטיהור אתני המכוון כלפי האוכלוסיה הילידה במגוון דרכים. ממשלת ארה"ב עודדה יישוב במערב היבשת בכך שהבטיחה למתיישבים זכרים חלקת אדמה אחת עבור המעבר, וחלקה נוספת אם יתחתנו ויביאו גם את בת זוגם. בו זמנית, הממשלה הפכה מבני משפחה קהילתיים של אוכלוסיות ילידות לבלתי חוקיים, ושרפו בתים משותפים ובדרך זו חיסלו שיטות החזקת אדמה משותפת, ואילצו מעבר לבעלות יחידנית של זכרים. ניהול מערכות מגדר ומשפחה נועד לקדם תהליכי עקירה והתיישבות, והיה הכרחי למטרה זו. אכיפת נורמות מגדריות בפנימיות כחקל מ"שליחות מתרבתת" והסרת ילדים מהקהילות המקומיות באמצעות תכניות מיוחדות הקיימות עד היום, הם כלים מרכזיים בטיהור האתני וההתיישבות בארה"ב.

נישואים הם כלי לקזנופוביה ואכיפת הגירה

מאז היווסדה, חוקי ההגירה של ארה"ב כוללים מנגנונים לפיקוח על המהגרים שמורשים להכנס, הניתנים תחת איום תמידי בגירוש, ותיוג מהגרים אחרים כ"לא רצויים" כדי להקל על ניצולם ע"י מעבידים, ולהקל על גירושם. במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי נמצא מניעת כניסתם של אנשים עניים, אנשים החולים במחלות בעלות סטיגמה, ואנשים לא-לבנים. נישואים הם מרכיב חשוב בשליטה הזו. חוק פייג' משנת 1875, לדוגמה, ניסה למנוע מנשים אסייאתיות להכנס לארה"ב, בתקווה שזה ימנע מעובדים זרים מאסיה להתרבות, אך הרשה לנשותיהם של סוחרים אסייאתית להכנס למדינה. עד היום נישואים הם כלי מעוות צדק לשליטה בהגירה, כאשר יחסי משפחה המבוססים על נישואים הם כמעט הדרך היחידה להצליח להגר באופן חוקי. תוצאה אחת של שיטה זו היא שאנשות שנמצאות ביחסים אלימים פיזית ומינית נאלצות להשאר ביחסים אלו בגלל מעמד ההגירה שלהן.

נישואים הם כלי לשליטה חברתית-מגדרית

 פמיניסטיות זה מכבר מגדירות נישואים ככלי לשליטה חברתית וניצול עבודה. זוהי הסיבה שפמיניסטיות עבדו כל כך קשה לפרק את ההילה סביב רומנטיקה, נישואים, וגידול ילדים – וחשיפת תחומים אלה כפנטזיות תרבותיות שמאלצות נשים לעבודה ללא תמורה ומטפחות סביבה של אלימות מינית. הן גם עובדות לשנות חוקים כדי להקל על נשים להתגרש, ולהפריד בין ססטוס נישואים לבין היכולת למלא צרכים בסיסיים (כגון שירותי בריאות והגירה) כיון שאלה הם המלכודות המשאירות נשים וילדים במערכות יחסים אלימות.

מטרת הנישואים היא הגנת רכוש פרטי ווידוא חלוקה לא שוויונית

נישואים תמיד היו עניין של איזה רכוש (נשים, ילדים, עבדים) שייך למי, ומי מקבל מה. ירושות, הטבות בעבודה, תביעות מחברות ביטוח, מיסוי, תיקי נזיקין – בכל אלה יש הטבות לפי סטטוס נשוי, וכולם מיועדים להשאיר הון בידי העשירים. מי שאין לו רכוש פחות עשוי להינשא, ויש לו פחות על מה להגן באמצעות הנישואים. תנועות לצדק כלכלי עובדות לפרק מערכות רכוש שמשאירים אנשים עניים כעניים – הן לא עובדות "לשפר" את המערכת באופן שבעלי ההון יכולים לנצל אותה להגן על הונם.

תומכי נישואים חד-מיניים של היום טוענים בבתי משפט ובתקשורת שנישואים הם אבן היסוד של החברה, שלילדים מגיע ויש להם צורך בהורים נשואים, ושנישואים הם מערכת היחסים הכי חשובה שיש לבני אדם. טיעונים אלה הם ההפך הגמור ממה שתנועות פמיניסטיות, אנטי-גזעניות, ואנטי-קולוניאליסטיות מנסים להשיג כבר מאות שנים, בניסיון לפרק את מוסד הנישואים הממלכתי בגין תפקידו בשימור חלוקת משאבים קלוקלת ושליטה באוכלוסיות מוחלשות.

ב. תגובות עכשוויות נפוצות לביקורת על תמיכה בנישואים חד-מיניים

אתה לא צריך להתחתן אם זה לא מה שאתה רוצה.

נישואים חד-מיניים ממוצבים כפרדיגמה של "בחירה", שמותר לנו לעשות את זה אם בא לנו, ומי שלא רוצה, שלא יתערב בבחירות שלנו ושיעזבו אותנו לנפשנו כבר כדי שנוכל להתעסק בהזמנת הקייטרינג. אבל בחירות כאלו מתרחשות בתוך שדה של אופציות מצומצמות המובנות בתוך שיטות משפטיות וחברתיות קיימות. שיטות כוחניות אשר מחלקות תגמולים ועונשים – מוסד הנישואים מעניש את מי שלא משתתף בו. הטיעון שנישואים הם בחירה אישית מסתיר את המציאות הזאת. נישואים הם חלק ממערכת בה הממשלה בוחרת יחסים מסויימים, מבנים משפחתיים, והתנהגויות מיניות כסטנדרט הזהב ומתגמלת אותם, בעוד אחרים נושאים סטיגמות או עונשים פליליים. אנשים רבים אינם ולא יהיו במערכות דמויות-נישואים. אז כאשר תומכי נישואים חד-מיניים טוענים לבחירה חופשית, הם מוחקים או מצדיקים את הנזק שהמוסד הזה גורם לכל מי שאינו עומד בסטנדרטים שלו. כשאנו מתעקשים לראות נישואים רק דרך עדשת הבחירה האינדיווידואלית, אנו נוטשים כל אפשרות להתנגדות או שינוי משמעותיים. "איתגורים" אסתטיים ואישיים, כמו לבקש מאורחים בחתונה לתרום לצדקה במקום לתת מתנה, או ערבוב תפקידים מגדריים בטקס הנישואים, נותרים כאופציות היחידות לפעילות פוליטית בנושא. איתגורים מסוג זה אינם פועלים למען פירוק מערכת חלוקת ההטבות והעונשים שטמונה במוסד הנישואים. בסופו של דבר, נישואים הם מוסד של שליטה, לא של אינדיווידואלים שבוחרים באופן חופשי מתפריט בחירות מגוונות.

אבל נישואים הם עניין של אהבה, ואהבה זה מהפכני!

כפי שכבר תואר, נישואים הם עניין של שליטה באנשים וברכוש לטובת לבנים, עשירים, ומתיישבים. הם פועלים תחת מסווה של מיתולוגיה צרכנית של אהבה. התרבות הפופולרית בארה"ב חדורת מיתוסים על אהבה וסקס ורומנטיקה אשר פמיניסטיות כבר מזמן מנסות לנתח ולפרק. מספרים לנו שלאנשים, ובמיוחד לנשים, יש חיים ריקניים וחסרי תכלית אם אין הן נישאות. החברה מעודדת נשים להרגיש תחושה של מחסור באפשרויות חתונה, ולפיכך למצוא את "הגבר הנכון" במהירות האפשרית ולהתחתן במהירה – אחרת הן צפויות לחיים שוממים. במשוואה זו, נשים מוערכות עבור התאמתן לנורמות גוף גזעניות וסקסיסטיות, וגם גברים מוחפצים ומתועדפים לפי עושרם. המיתוסים האלה ממנפים את תעשיית הדיאטות, את החלק הארי של תעשיית הבידור, וכמובן את תעשיית החתונות העצומה ($40 מיליארד בארה"ב), אשר מבוססת על הנסיונות המפוחדים של המשתתפים להיתפש כעשירים, רזים, ונורמטיבים ככל האפשר במשך יום אחד מתועד ביותר. פמיניסטיות מבינות את תחושת המחסור וחוסר הביטחון שנשים מותנות לחוש בקשר לאהבה, רומנטיקה ונישואים כדבר כוחני, אשר דוחק נשים לתוך מערכות יחסים מיניות ומשפחתיות שהן מתעללות ונצלניות. המסרים התקשורתיים על כמה זה הכרחי לנשים להתחתן ולעשות ילדים כדי לקיים חיים משמעותיים הם חלק מבקלש (backlash) שמרני מתמשך נגד המפעל הפמיניסטי שמנסה לשחרר נשים מאלימות ומעבודת משק בית ללא תשלום.

זה לא אומר שאנשים לא חוות אהבה במגוון דרכים, כולל ביחסים רומנטיים. אבל שיטת הנישואים לא נוצרה כי הממשלה רוצה להכיר באהבה בין הבריות ולתמוך בה – השיטה נועדה לשלוט באנשים ובמשאבים. תמיכה בנישואים חד-מיניים חיזקה מאוד מיתוסים שמרניים על איך שנישואים הם עניין של אהבה ושהם הדרך הטובה ביותר לבנות משפחה.

אבל אם אני רוצה לבטא את אהבתי באופן הזה, תפסיק לומר לי איך להיות קוויר!

תגובה נפוצה לביקורת על תמיכה בנישואים חד-מיניים היא הגנתיות על ידי מי שנשוי או רוצה להיות נשוי. אנשים אלה נוטים להרגיש שהמבקרים שופטים אותם. התגובה הזאת, שמצמצמת ביקורת על שיטה שלמה לכדי תחושת אי-נוחות אישית, כל כך מאכזבת כשהיא באה מאנשים בשמאל! האם לא למדנו להכיר בעובדה שאנו שותפים למערכות דכאניות, ואפילו יוצאים מורווחים מהן? האין אנו יודעות לשמוע ביקורת על מערכת שאנו שותפות לה ולדעת כי אסור לנו להשתיק ביקורת כדי להפיג את תחושות אי-הנוחות שלנו, או להתנהג כאילו הביקורת מקרבנת אותנו, רק כי קשה להכיר בפריווילגיות שלנו? אוקיי, אז אנחנו לא ממש טובים בזה, אז בואו נעבוד על זה. אבל זה מגוחך בעליל שאנשים נשואים או שרוצים להינשא יציירו את עצמם כקורבנות כשמישהי מבקרת את מוסד הנישואים, בזמן שכל החברה כולה מאורגנת לתמוך בהם כנשואים.

מבקרי מוסד הנישואים הם לא רק יחידים אנטי-קונפורמיסטים ששופטים אחרים על הקונפורמיזם שלהם. הביקורת על מוסד הנישואים לא באה לתעדף סוג אחד של תרבות קווירית מעל אחרת; הביקורת עוסקת בחלוקת משאבים. לאנשים מגיע לעשות אילו חגיגות שהם רוצים, ולצאת לדייטים עם מי שהן רוצות. הפואנטה היא שהם לא אמורים להיות מתוגמלים על הבחירות האלו עם סטטוס הגירה שונה או שירותי בריאות. כשהביקורת על מוסד הנישואים מצומצמת לענייני קונפורמיזם בלבד, כל הניתוחים על צדק כלכלי, אנטי-גזעני, ואנטי-קולוניאליסטי מוחסרים, וזו כנרראה הסיבה שהגירסה הרדוקטיבית הזאת מקבלת הכי הרבה זמן אוויר. אל תבינו לא נכון – גם הקריאה לנון-קונפורמיזם היא חשובה מאוד: אנחנו לא רוצות להתחתן אנו רוצות רק להזדיין. תרבות-נגד קווירית חשובה, כי עבור אנשים רבים בזמנים ומקומות שונים, התרבות הזאת היא כלי מרכזי להישרדות ויצירת אלטרנטיבות, אבל הביקורת על מוסד הנישואים לא צריכה להיות מצומצמת לרק אסתטיקה של תרבות קווירית רדיקלית. הצמדות לארגומנט האנטי-קונפורמיסטי בלבד עלולה להפוך את "מודל הבחירה" לפקטור היחיד במשוואה – כאילו שיש לנו בחירה אם להשתתף או לא להשתתף במערכות הדכאניות. כולנו משתתפות במערכת הטרו-פטריארכלית, קולוניאליסטית, גזענית, וקפיטליסטית. השאלה האמיתית היא איך לשרוד בתוך המערכות האלה בזמן שאנו מפרקות אותן. המטרה היא לבנות עולם בו כל אחת מקבלת את מה שהיא צריכה, באופן שלא מותנה בקונפורמציה לנורמות מיניות, מגדריות או משפחתיות. הפטרת מבקרי הנישואים כקווירים שיפוטיים משתיקה באופן מסוכן כל שיח על אסטרטגיות התנועות שלנו.

אבל זה יאפשר לאנשים לקבל שירותי בריאות וסטטוס הגירה חוקי

למה שמישהי תצטרך להתחתן כדי לקבל שירותי בריאות? מוכרים לנו את התמיכה בנישואים חד-מיניים כדרך להשיג משאבים חיוניים, אבל לרוב הקווירים שנמצאים במדינה ללא סטטוס חוקי אין בן או בת זוג בעלי אזרחות, ולרוב האנשים הקווירים שאין להם ביטוח בריאות גם אין בן או בת זוג מבוטחים. אנשים נוטים למצוא פרטנרים מתוך אותו מעמד חברתי, כך שבדרך כלל, אין באפשרותנו להתחתן כדי לפתור את המשברים שלנו בתחומים אלו, וזה לא תקין שהתנועות שלנו יאלצו אנשים לעשות זאת כפתרון לבעיות. תמיכה בנישואים חד-מיניים היא לא אסטרטגיה לפתרון הבעיות עצמן. במקרה הטוב, נישואים אלה יעזרו למיעוט קטנטן של אנשים פריווילגיונים, אבל אלה שנמצאים בנסיבות קשות באמת לא ירוויחו מזה.

זה לא אתי שהתנועות יתעדפו את אלה עם הכי הרבה גישה. אנו צריכות לתעדף את מי שהכי פגיע לצורות הקיצוניות ביותר שעוטות ההומופוביה והטרנספוביה. זה אומר להקצות משאבים לפתרונות אמיתיים – המאבקים נגד אכיפת הגירה וגישה אוניברסלית לשירותי בריאות – ולהביא לתוך המאבקים האלה תובנות של המאבקים נגד הומופוביה וטרנספוביה. הכרה בחוק בנישואים חד-מיניים פשוט נותנת חותמת "שוויון" למערכות שנותרות פוגעניות באופן ברוטלי, רק כי מספר קטן של בעלי פריוויליגיות יחסיות ירוויח משהו מהשינוי.

גישה שמטרתה שינוי אמיתי במערכות אלה צריכה לשאול למה סטטוס נישואים קשור לסטטוס הגירה; היא צריכה לשאול איך קווירים וטרנסיות מושפעות מאכיפת מדיניות הגירה שכוללת מאסר וגירוש, ואיך הומופוביה וטרנספוביה מביאים לתוצאות שליליות במתן שירותי בריאות וחוסמים גישה לשירותים אלו. מתקיימים עכשיו מאבקים עזים למניעת הרחבת מנגוני האכיפה בהגירה, מיליטריזציה של הגבולות, גירוש וכליאה, כמו גם בנושאי שירותי בריאות. למרבה הצער, הארגונים הגאים הגדולים והעשירים ביותר לא שמו את המאבקים האלו במרכז ענייניהם – למרות שהם מאפשרים התייחסות ריאלית לבעיות של אנשים טרנסים ומהגרות – כי הם משקיעים את כמעט את כל משאביהם לנושא הנישואים (ואת היתרה לשירות צבאי והרחבת ענישה פלילית). בינתיים, סטרייטים בשמאל כבר משוכנעים שעליהם להיות בעד נישואים חד-מיניים כי אחרת הם יוצאים הומופובים, ומכיוון שנאמר להם שזה יפתור את הבעיות החשובות ביותר שעומדות בפני אנשים קווירים.

 

אבל קווירים ישנו את משמעות הנישואים

כשאנשים אומרים את הדבר הזה, הם בד"כ מתכוונים לכך שהתפקידים המסורתיים של "בעל" ו"אישה" ישונו ע"י האפשרות ששני גברים או שתי נשים יבואו בברית הנישואים. הבעיה היא שאנחנו כבר יודעות כמה מעט זה משנה. אנחנו יודעות שבמערכות יחסים של קווירים יש את אותו שיעור אלימות שיש במערכות סטרייטיות – כ-30%.

אנחנו יודעות שהוספת נשים או קווירים או אנשים לא-לבנים לתפקידים שהודרו מהם בעבר, כמו משטרה או צבא, לא משנים את אופי התפקידים או המוסדות שמתחזקות אותם. הטיעון לפיו הוספת זוגות חד-מיניים למוסד הנישואים "ישנה את הנישואים" מבוסס על תקווה לשינוי תרבותי שלא רק מתעלם מכך שהאספקטים הגזעניים והקולוניאליסטים של נישואים לא ישארו כמו שהם, אלא גם מתעלם מהעובדה שהקמפיינים למען נישואים חד-מיניים *כבר* יצרו הדף תרבותי בו ביקורות פמיניסטיות ואנטי-גזעניות כבר מושתקות, ואשר נסך מחדש על הנישואים הילה מיסטית רומנטית.

בנוסף, הטיעון הזה בעד נישואים חד-מיניים ממקם את הנישואים כמשהו תרבותי בלבד. זה נכון שיש אינטראקציה מורכבת בין תרבות וכלכלה, ושאין לזלזל בשינוי בנורמות תרבותיות לגבי מגדר ומיניות. שינויים תרבותיים יכולים להביא תגמולים והזדמנויות למי שהסטטוס שלו עבר שינוי בתרבות. כך שאולי הכרה בחוק בנישואים חד-מיניים תשנה את "משמעות הנישואים" באופן סימבולי, אך זה לא יבטל את הנזק שהמוסד עצמו מייצר מעצם חלוקת התגמולים וההזדמנויות. זה פשוט נותן חלק מהתגמולים לעוד כמה אנשים –זוגות חד-מיניים שיש להם ביטוח בריאות לחלוק, רכוש להוריש, וססטוס אזרחות לתת אולי ירוויחו משהו מההכרה בחוק, אבל המספר ההולך וגדל של אנשות קוויריות וטרנס* שהן עניות, מובטלים, לוקים בביטוח, או מחוסרות ויזה לא יראו שום הבדל מהכרה חוקית זו. ההכרה החוקית גם מכשירה את הענישה של מי שמודרת כאשר הנישואים מוצהרים כשוויוניים וצודקים – זה בטח אשמתך שאתה לבד ואין לך ביטוח!

יש גם מי שיטען שתמיכה בנישואים חד-מיניים שיפרה את היחס הרווח להומואים ולסביות, שהיא עוזרת לאנשים לראות הומואים ולסביות כבני ובנות משפחה, כהורים, כזוגות מן המניין, במקום דרך סטריאוטיפים היפר-סקסואלים או פתולוגים. הבעיה היא שהקבלה המאוד מוגבלת הזאת היא שהיא מציירת קווירימות כחברות בזוגיות נורמטיבית, דבר שמחזק את הסטיגמות של כל מי שלא בזוגיות כזו. פוליטיקה קווירית אמורה לקדם את פירוק ההיררכיות של מגדר ומין, בעוד המאמץ להכיר בנישואים חד-מיניים מקדם קבלה לתוך מעגל הקסמים לאלה שיכולים להתאים עצמם להיררכיות האלה. מסגרת זכויות לזוגות אינה מאתגרת, ואפילו מיישרת קו עם הרחבת ההפללה של אנשות קווירימות וטרנס* דרך מאגרי עברייני מין, חוקי סחר מין, וכלים נוספים לקרימינליזציה. המצאת סטריאוטיפ חדש – אשר מציירת קווירים כזוגות ממוסדים ונורמטיבים לכל דבר – זו אסטרטגיה נוראית אם המטרה שלנו היא למגר את הנזקים שנגרמים ע"י מערכות של כפיה ואלימות מגדרית ומינית.

אבל מה שאתם רוצים לא ניתן להשגה. אנחנו צריכים לעשות את זה בשלבים, וזהו שלב אחד בכיוון של שוויון.

זהו טיעון שמרני באופן שובר לב, לפיו אין אלטנרטיבה לניאו-ליברליזם, לקפיטליזם, לתרבות שמבוססת על קרימינליזציה וכליאה גזעניות. אומרים לנו ללא הפסקה לא לתאר אלטרנטיבות, ובמקום זאת, רק לעשות תיקונים קטנים בקצוות של מערכות מזוויעות כדי לאפשר כניסה לעוד כמה נפשות. הכרה חוקית בנישואים חד-מיניים אינה צעד לקראת מה שאנשים קוויריםות וטרנס* צריכות כדי למגר את הנזקים והאלימות שאנו חוות, זהו הרגע שהנזקים הללו נרשמים באופן רשמי כפתורים, בעוד במציאות הם רק מחריפים. ה"ראויים" וה"בלתי ראויים" מחולקים באופן יותר חד, ומוסד הנישואים והמיסטיק שלו משוקמים בשם האנטי-המופוביה.

תמיכה בנישואים חד-מיניים מאדירה ומקדמת נישואים, ומפקירה את כל אלה שנענשים ע"י מערכות הנישואים, ומדגיש שבזמן שאסור לנו להפריע לחתונה שלכם, אנחנו לא יכולים לצפות לשום סולידריות מכם.

ג. נגד הטמעות

תמיכה בנישואים חד-מיניים היא מזיקה בדיוק כמו אסטרטגיות פוליטיות אחרות שמחפשות להטמע במנגנון הממלכתי האלים – כמו שירות צבאי להומואים ולסביות. אסטרטגיות הטמעות מאצילות את התחומים בהם הן מנסות להטמע. התנועה להכרה בנישואים חד-מיניים מיישרת קו עם רטוריקת ערכי משפחה של הימין ומדיניות שמכוונת לבטל את העבודה של התנועות שלנו לביטול הדרגתי של מוסד הנישואים והגבלות בגישה לשירותים חיוניים בגין סטטוס משפחתי. התנועה מיישרת קו עם רעיונות פרו-נישואים שמרנים של רומנטיקה, ילדים, ומשפחות, שעומדים מאחורי מתקפות על שירותי רווחה ואשר פוגעים בעיקר באמהות חד-הוריות עניות מאוכלוסיות מוחלשות. התנועה הצילה את מוסד הנישואים מפני ביקורת מהשמאל וגרמה לסטרייטים וגאים כאחד לשכוח מה התנועות שלנו לימדו אותנו על פיקוח ממשלתי על משפחות ומגדר.

טיעונים בעד הטמעות גורמים לפילוג האוכלוסיות הזוכות להיכלל לפי איך "מגיע לנו להיכלל". זה גרם ליצור עולם של יצוגים של הומואים ולסביות שהם מונוגמים, ממעמד גבוה, משלמים מיסים, צרכנים ממושמעים. הסיפורים, מן ההכרח, סובבים את אלה שיש להם מה להפסיד מאי-יכולת להתחתן – מהגרים אירופאים לבנים שהמדינה אמורה לרצות, זוגות שיתרמו לכלכלה דרך חתונה מפוארת, מי שיש לו רכוש להוריש. קידום התדמית הזאת של חיים קווירים ואנשים קווריים ככאלה ש"מגיע להם זכויות" ואשר מתואמים לנורמות המעמדיות, מוסריות, והגזעניות של ארה"ב, מהווה שיתוף פעולה בדמוניזציה הבלתי פוסקת של כל אלה שנופלים מחוץ למעגל הקסמים – במיוחד אנשות קוויריות וטרנס* שעומדים בפני קרימינליזציה בגין עוני, עבודת מין, חוסר דיור, וכל מי שלא יתוגמל מנישואים עפ"י חוק.

מספרים לנו שנישואים חד-מיניים זו תנועה עממית, אבל זה לא נכון. ההחלטה לייצר את המכונה העצומה הזאת הקרויה תמיכה בנישואים חד-מיניים, ואשר דוחקת לפינה ומסתירה מעין הציבור פעילויות עממיות אחרות שהן אנטי-הומופוביות ואנטי-טרנספוביות אשר מתרחשות בארה"ב, הגיעה מלמעלה. העולם של ארגוני זכויות גאים בעלי משאבים וקרנות הנתמכות ע"י תורמים עשירים הוא עולם קטן – המאיון הגאה העליון (1%). האג'נדה שלו נרקמת בדלתיים סגורות, ואנשות קווריות וטרנס* וכל מי שב-99% זוכות רק להגיב לאסטרטגיות אלו, בעוד חייהן וצרכיהן מוצגות ע"י מדיה תאגידית והאליטה הגאה. חלק קונים את זה, חלק מדברים נגד, אבל בסופו של דבר – אין לנו באמת מילה. אם סיפור הנישואים הגאים הוא טוב למשהו, אולי זה כהדגמה מצויינת לאיך פילנתרופיה יכולה לעצב תנועה. אנו רואות כאן איך תנועה שמצאה את התחלתה כמרד ברחובות נגד אלימות משטרתית בסטונוול וקפיטריית קומפטון מצאה את דרכה לתמיכה ושותפות עם המשטרה. אנו רואות כיצד תנועה שנולדה באמצעות פוליטיקה רדיקלית של אנטי-מלחמה ואנטי-קולוניאליזם של שנות השישים והשבעים מתרכזת כעת בזכות לשרת בצבא. וראינו כיצד מחיקת ביקורות קוויריות ופמיניסטיות ואנטי-גזעניות נגד פיקוח ממשלתי על נורמות מיניות ומשפחתיות, הופכת לדרישה להתחתן עפ"י חוק. זה מדהים לראות, איך בזמן כה קצר, את המיתוג מחדש של מוסדות ממלכתיים אלימים כמרכזי החופש והשוויון. כשהמאבק לשוויון בנישואים יגיע לקיצו בשנים הקרובות, והתנאים הברוטליים תחתם חיים אנשים קוויריים וטרנס* שאין להם רכוש, מעמד כאזרחים, או גישה לשירותי בריאות, זה חיוני שנתמוך ב-, ונרחיב את הפעילות הקווירית והטרנסית למען צדק חברתי וכלכלי, שמעולם לא ראתה בנישואים פתרון.

________________

דין ספייד הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת סיאטל, וחבר בפרוייקט Engaging Tradition בפקולטה למשפטים בקולומביה. ב-2002 הוא יסד את הSylvia Rivera Law Project, קולקטיב שנותן יעוץ משפטי חינם לאנשות טרנס* ואינטרסקס ולא-קונפורמיות מגדרית עניות ולא-לבנות, ואשר מקדם מאבק טרנסי המבוסס על צדק כלכלי ואנטי-גזעני. הוא כתב את הספרNormal Life: Administrative Violence, Critical Trans Politics and the Limits of Law.

קרייג ווילס הוא פרופסור ללימודי תרבות באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, בו הוא משרת גם כיועץ לארגון סטודנטים נגד אפרטהייד ישראלי (Students Against Israeli Apartheid). הוא גם אחד העורכים של הספר Beyond Biopolitics: Essays on the Governance of Life and Death. הוא עובד כעת על ספר על ניהול חוסר בטחון מגוזען בתחום הדיור בקונטקסט ניאו-ליברלי.

[1] Excerpt of Chart from Bassichis, Lee and Spade, Building an Abolitionist Trans & Queer Movement with Everything We’ve Got, in Captive Genders: Trans Embodiment and the Prison Industrial Complex (eds. Stanley and Smith).

ניתן לקרוא תגובות למאמר זה כאן ("למה נישואים גאים הם חשובים") וכאן ("הכלכלה הרגשית של נישואים")