שולפת צפורניים | מדוע עדיין יש כל כך מעט נשים במדעים?
408
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-408,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

מדוע עדיין יש כל כך מעט נשים במדעים?

כתבת מקור: איילין פולק, ב- NY TIMES תרגום: מרינה גנדלין 

מדענים בכנס סולביי לפיזיקה בשנת 1927, האישה היחידה הייתה מארי קירי (שורה תחתונה, השלישית משמאל)

בקיץ שעבר, פרסמו חוקרים באווניברסיטת "ייל” מחקר שמוכיח כי פיזיקאים, ביולוגים וכימאים נוטים להעדיף חוקרים גברים מאשר חוקרות בעלות הישגים זהים. כאשר מוצגים בפניהם סיכומים של הישגים של שני מועמדים דימיוניים פרופסורים בשישה מוסדות העדיפו בצורה משמעותית לתת את המשרה למועמד ולא למועמדת. אם, בכל זאת, הוחלט להציע את המשרה למועמדת, רמת השכר שנקבעה לה הייתה נמוכה ב-4000 דולר מזו שהוצעה לגבר. ממצא מפתיע נוסף הוא שנשים היו מוטות להעסקת גברים באופן זהה לעמיתיהם הגברים.

המחקר מציע הוכחות חותכות לדעות הקדומות נגד נשים בעולם המדעים. רק חמישית מבוגרי דוקטורט לפיזיקה בארה"ב הן נשים, ורק חצי מהן הן נשים אמריקאיות. מכול הפרופסורים לפיזיקה, רק 14% הן נשים. אחוז הנשים השחורות או ההיספניות ממספר זה אפילו נמוך יותר. בשנה טיפוסית רק 13 שחורים ו-20 ממוצא היספני  משני המינים מקבלים דוקטורט בפיזיקה. הסיבה לכך אינה מסתורית – פערים  מבית הספר ודעות קדומות משאירים קבוצות מיעוט הרבה מאחור בעולם המדע, וההוכחות לכך מתועדות היטב. אולם מה יכול להיות הגורם לכך שמשאיר נשים כה רבות מחוץ לתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתימטיקה, תחומים שמציעים כל כך הרבה אפשרויות עבודה, יוקרה, סיפוק עצמי והכנסה?

כאחת משתי הנשים הראשונות עם תואר ראשון בפיזיקה מ"ייל” (סיימתי ב-1978), השאלה הזו טורדת את מחשבתי. למדתי בבית ספר תיכון פרברי, שהציע מעט שיעורים מתקדמים בפיזיקה ובמתימטיקה. לא הורשתי להשתתף בשיעורים בגלל, כפי שהמנהל הגדיר זאת, “נשים לעולם לא ממשיכות הלאה בתחומי המדע”. כועסת ומשועממת, התחלתי לקרוא קצת על חלל וללמד את עצמי את הבסיס למתימטיקה על תיכונית. רק כשהגעתי ל"ייל”, הבנתי כמה איני מוכנה. הבנים בכיתת הפיזיקה שלי, שלקחו שיעורים מתקדמים בתיכון, השתעממו בכיתה כשהמרצה מיהר לעבור על החומר. אני, האישה היחידה בחדר, נחרדתי כשהבנתי כמה אני מאחור. בכל פעם שהייתה לי שאלה התחבטתי האם להרים את ידי ולחשוף את עצמי ללעג, וכל פעם החלטתי שלא, ופיגרתי שוב בחומר.

בסוף, סיימתי בהצטיינות, תוך כדי שאני מובילה בשלושת הקורסים במכניקת הקוונטים, עושה קורסים מתקדמים בכבידה ולומדת לתכנת במחשב היחיד שהיה בזמנו באוניברסיטה. על אף כל זה, לא המשכתי את הקריירה שלי בפיזיקה. בסופן של ארבע שנים, הייתי מותשת מהשעות הבודדות שביליתי בלרדוף אחרי החומר, בלהחביא את חוסר הביטחון שלי, בלהיאבק עם התרגילים לבדי, בזמן שחברי לכיתה פתרו אותם בקבוצות. נמאס לי להתלבש בצורה אחת כדי לזכות ביחס רציני, ולהתלבש בצורה אחרת על מנת להיחשב נשית. על אף שחלק מהגברים שרציתי לצאת עימם לא הורתעו מהמקצוע שאותו למדתי, רבים מאוד מהם דווקא כן. ובעיקר, לא המשכתי ללמוד פיזיקה בגלל שאף פרופסור – אפילו לא המנחה שלי לתזה – עודד אותי להמשיך. כמובן פירשתי זאת כאילו איני מוכשרת מספיק. השארתי את הגירסא האחרונה לעבודה מחוץ לדלתו של המנחה וברחתי משם בבושת פנים. נותרתי כואבת ומאוכזבת מהחלום שלא הצלחתי להשיג, נעלתי את ספרי הלימוד והפנתי את הגב לכל עיסוק בפיזיקה או מתימטיקה לנצח.

כל זאת עד 2005, כשלורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הארוורד תהה בקול במהלך הפסקת צהריים למה אין יותר נשים במשרות בכירות במדעים באוניברסיטה. באותו רגע הרגשתי כי כל זכרונותיי מתקופת התואר נפתחים שוב. הכרתי את סאמרס עוד מתקופת התיכון,  והוא תמיד הותיר בי הרושם של תומך בנשים חכמות. חשבתי שהוא מתעניין בנושא בצורה כנה, ונרתעתי מאוד מתשובתו כאשר הציע – בין סיבות אחרות – כי נשים שונות מגברים באופן מולד בכשרונן במדעים. למרות שההסבר ה"ביולוגי" נראה לי לא סביר, הבנתי שגם אני עדיין איני מבינה מדוע נשים כה רבות זונחות את העיסוק במדעים לפני השלמת תארים מתקדמים. החלטתי לחזור למוריי ולשותפיי לכיתה ב"ייל", להתעדכן לגבי מה אומרים המחקרים ולראות האם משהו השתנה בנושא מאז  סיום לימודיי. רציתי להבין למה בעצם בחרתי להתנתק מחלומי, ומדוע נשים כה רבות עדיין מתכחשות לשלהן.

במובנים רבים, הסביבה נעשתה יותר תומכת בנשים במדעים. בוגרות בית הספר שלי כבר לא נדרשות ללמד את עצמן מתימטיקה מספרים ורבים משיעורי הפיזיקה מלומדים על ידי נשים חכמות וכריזמטיות.

מג אורי, פרופ' לפיזיקה ואסטרונומיה, אוניברסיטת ייל

מג אורי

כשחזרתי לראשונה לייל ב-2010, מצאתי שבין 30-40 אחוז מהתלמידים בפיזיקה היו נשים. יתרה מזאת, ראש המחלקה הייתה האסטרופיזיקאית  מעוררת היראה מג אורי. אורי סיימה דוקטורט מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, פוסט דוקטרט מ-MIT, ושימשה חברה בצוות טלסקופ החלל האבל, וכל זאת לפני שקיבלה קביעות בייל ב-2001. בזמנו, היא הייתה האישה היחידה בצוות הפקולטה.

 בשנים האחרונות, אורי משתמשת בממצאים שונים ובניסיונה על מנת לשנות את התפיסה למדוע ישנן כל כך מעט נשים במדעים. בתגובה לדעותיו של סאמרס, היא פירסמה מאמר בוושינגטון פוסט שמתאר כיצד הבינה שנשים עוזבות את המקצוע לא משום שאינן מוכשרות מספיק, אלא משום הקושי להיאבק בתחושה שאינן מוערכת דיו, ומרגישות לא בנוח להילחם לבד מול המכשולים הרבים ששמים בדרכן.

אורי הודתה, שגם היא כמדענית צעירה הרגישה כיצד כל הפעמים בהם העדיפו לקדם מתחרה גבר על פניה גרמו לה לחשוב שהיא פחות טובה ולהרגיש חסרת ביטחון (וידוי שנראה תמוה שמסתכלים על דמותה שופעת הנוכחות כיום).

כאשר הלכנו לפגוש סטודנטיות צעירות, אורי חזתה שחלק גדול מהן יזדהו עם הבעיות שאני והיא חווינו בתחילת דרכינו, אולם השיטות ומערכת התמיכה שהיא מפעילה בפקולטה שלה מגנות על הבנות מאותן ספקות עצמיים. אחת השיטות, תחת הדרכתה של בוני פלמינג (האישה השנייה לקבל קביעות במחלקה), היא לקיים כנס קבוע של נשים מהמחלקה לפיזיקה בייל. לפני שהגענו הוזהרתי כי יכול להיות שיגיעו לכנס מספר מועט של תלמידות. כשנכנסתי לאולם וראיתי 80 תלמידות (ושלושה גברים סקרניים), הייתי המומה וסקרנית.

התלמידות השתוקקו לשתף את הסיפורים שלהן. אחת הבנות הייתה אחת משלוש בנות בכיתת הפיזיקה שלה בתיכון, ונותרה לבדה לאחר שהשתיים האחרות פרשו. היא סיפרה ששותפיה לכיתה לעגו לה בכל עת על כך ש"בנות לא יכולות ללמוד פיזיקה”. היא ציפתה שהמורה ישים קץ לשיח הזה, אולם הוא פשוט התעלם. אישה אחרת סיפרה כיצד המורה שלה דירג את הישגי הבנים לחוד ואת הישגי הבנות לחוד, כי הרי "לא הוגן לחשוב שאישה תוכל להתחרות בהישגי הגברים". הנשים היחידות שלא היו חלק בשיח הזה היו הנשים שלמדו בבתי ספר לנשים בלבד או אלה שגדלו במדינות אחרות. סטודנטית אחת – ממוצא פקיסטני – סיפרה שלא פחדה להירשם לקורסים שנחשבים הקשים ביותר. כאשר נכנסה לכיתה, הופתעה לראות שהיא האשה היחידה בחדר. היא פנתה לפרופסור ושאלה "האם אני אמורה להיות כאן?” הפרופסור נזף בה ואמר כי מי שאינו בטוח שיוכל להיות כאן, לא צריך להיות כאן.

 אישה נוספת התלוננה כי הגברים שלומדים איתה לא מתייחסים אליה ברצינות. “האם אני אמורה להיות אגרסיבית כדי להיכנס לדיון? לא כך גודלתי. האם זה מה שזה דורש? לשארית חיי?”. רביעית דיברה על כך שאינה מרשה לאחותה להציג אותה כתלמידת פיזיקה. “בשנייה שהיא מציגה אותי כך במסיבה, אני רואה את הבנים מסתובבים”. הדאגה הזאת הייתה משותפת לכמה בנות בכנס. דברי הבנות הכו את אורי בתדהמה, זו הייתה הפקולטה שבה -היא- ראש הפקולטה. מה קורה באוניברסיטאות אחרות?

עוד הוכחה לסטריאוטיפים הנפוצים בחברה האמריקאית לגבי נשים, ונשים במדע בפרט, אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "המפץ הגדול". הסדרה מדברת על קבוצת גברים חנונים אך מעוררי חיבה שלומדים פיזיקה בקאלטק, ועל השכנה שלהם, בלונדינית יפה שמגיעה ללוס אנג'לס כדי להיות שחקנית. למרות שמופיעות בסדרה גם שתי נשים מדעניות, הייצוג שלהן סטריאוטיפים להחריד. לראשונה יש קול צווחני והיא עובדת במלצרות בזמן שהיא לומדת לדוקטורט (במקום לעבוד במעבדה, כפי שעושים סטודנטים במציאות). השנייה, שחקנית שיש לה דוקטורנט בניורולוגיה במציאות, היא דמות מוזנחת וקריקטורית של אישה במדעים. על אף שמדובר בקומדיה, ברור מי מהדמויות הנשיות צריכות להיות מודל לבנות צעירות. איזו אישה נורמלית תבחר במדעניות הכעורות כשיש להן את השחקנית היפה (גם אם אינה חכמה במיוחד)?

הנדידה של הנוער האמריקאי (משני המינים) מתחומי המדע נהייתה בולטת במהלך השנים. בייחוד כשמסתכלים על הנוער שנשלח לייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. המתחרים האמריקאים הם כמעט תמיד בני מהגרים, ולעיתים רחוקות מאוד נשים. בולגריה, למשל, שלחה 21 בנות לאולימפיאדה במתימטיקה בין השנים 1959-2008. לעומתה, ארה"ב שלחה בשנים אלו רק 3, והאישה הראשונה להיכנס לתחרות כאמריקאית הייתה רק בשנת 2008. אמריקאים נוטים להתרחק מעיסוק במדענים, היות וזה מיוחס "רק לחנונים ולאסייתים". כלומר ישנה סטיגמה חברתית בבתי הספר נגד אלו המתעניינים במדע. הלחץ החברתי הוא זה שמרתיע בנות (יותר מאשר בנים): כאשר הן נאלצות לבחור בין להיות מקובלת חברתית לבין להשקיע בלימודי המתימטיקה או הפיזיקה. בעיניה של אורי, התרבות האמריקאית אינה מקבלת נשים שהן נשיות וגם מדעניות, אלא רק אחד מן השניים. בעבודתה עם מדעניות מצרפת או איטליה ראתה כיצד הן יכולות להיות מטופחות ואף להתלבש "חשוף”, ועדיין להיות חוקרות מצטיינות. אורי מעריכה כי במדינות אלה החברה והגברים בחברה יכולים לעשות הפרדה בין הזהות המגדרית והמינית של אדם לבין זהותו המדעית. בארה"ב המצב שונה.

כיום, העובדה שגברים מיוצגים במדעים בצורה כה נרחבת לעומת נשים מיוחסת באופן נרחב לתרבות ולא לביולוגיה או הגנטיקה. מחקר לדוגמה משנות ה-80 בחן תלמידי חטיבת ביניים בחלק המתמטי של מבחן הפסיכומטרי. ברמת הציונים של מעל 700, היו פי 13 יותר גברים מנשים. אולם, כאשר חזרו על המחקר לאחרונה, אוכלוסיית ה-700 ומעלה הכילה רק פי 3 יותר גברים מנשים. אם היו לפערים שורשים גנטיים, כיצד יכלו תוצאות המחקר להשתנות בצורה כה דרסטית כל כך מהר? כאשר נערכו מחקרים במדינות רבות אכן נקבע שרמת ההצלחה של נשים במקצועות המדעיים נקבעת בעיקר על ידי התרבות המקומית והיכולת לזהות ולטפח כשרון במועמדות בעשרונים העליונים.

נתון מסקרן נוסף הוא שמבחנים דומים בבית הספר היסודי מראים הישגים זהים לבנות ולבנים, וההתפלגות בהישגים מתחילה רק כשמתקדמים בשנים. בשנות התיכון, הפער כבר בלתי ניתן לגישור. ברמה המתקדמת של שיעורי מתימטיקה, פיזיקה ומחשבים ישנו כבר רוב כמעט מוחלט לבנים. ההסבר המתבקש הוא שבנים מעודדים להיאבק על החומר הקשה ולשקוד ללימודיהם, בעוד שבנות מעודדות לקחת נושאים שיהיו להן יותר קלים ומהנים על ידי הוריהן, מוריהן וצוות היועצים בבית ספר. בתופעה זו נתקלו גם באוניברסיטת מישיגן בניסוי שערכו: מבחן זהה ניתן לשתי קבוצות זהות ביכולתן ובהישגיהן. לקבוצה הראשונה הוסבר כי גברים נוטים להצטיין במבחנים מסוג זה לעומת נשים. לקבוצה השנייה לא הועברו מסרים כאלו. בקבוצה הראשונה נפער פער של 20 נקודות בין תוצאות הגברים והנשים, בקבוצה השנייה ממוצע ההפרש עמד על 2 נקודות בלבד. השפעות פסיכולוגיות הן קריטיות, משום שמקצועות אלו דורשים לא רק כשרון ויצירתיות, אלא גם התמדה ועבודה קשה ויסודית. מבין אוכלוסיית הגברים הלבנים בפקולטות למדעים (בארה”ב) רק שליש קיבלו ציון פסיכומטרי מעל 650, ושליש קיבלו ציון של 550 ומטה. כלומר, בדרג הביניים ההצלחה והיכולת לסיים את התואר בהצלחה נקבעת על ידי הדחף והעידוד לעבוד קשה יותר מהכשרון או היכולת, ובעצם יותר מהכל.

כך היה גם בסיפור האישי שלי. במבחן אמצע אחד בשנתי הראשונה, קיבלתי 32. ההורים שלי דחקו בי להחליף נושא לימוד בשל הסיכוי הקטן שהם ייחסו לכך שאצליח להתקיים מעיסוק בפיזיקה עד שאתחתן. בלאת ברירה, פניתי לפרופסור היועץ שלי על מנת שישחרר אותי מתחום הפיזיקה. כששמע מדוע פניתי אליו, סיפר לי כיצד נכשל בשני קורסים בשנתו הראשונה בתואר (לא במבחן האמצע, בקורסים עצמם!). היה לי ברור שהנכשלים שלו היו הפרעות מינוריות, בעוד הנכשל שלי היה כמובן סימן לכמה איני ראויה למקום בפקולטה. את הסירוב שלו לחתום על פתק הויתור הצדיק עם העצה הבאה: “שחי במסלול שלך”. מסתבר שהיה בנבחרת השחייה בסטנפורד, אבל תמיד היה מגיע במקום השני. המאמן שלו הבחין שכאשר הוא שוחה, הוא מתרכז רק בלראות איפה נמצאים השחיינים באחרים, במקום להתאמץ בשחייה. “שחה במסלול שלך, שמור על העיניים קדימה, וכך תנצח”. כך אמר וסירב לחתום על פתק הויתור.

נשארתי בלימודים. שבוע אחר שבוע נאבקתי עם שיעורי הבית, עד שלא נראו בלתי אפשריים יותר. כמה שקראתי יותר בספר עב הכרס של הקורס, כל נהנתי יותר מכל שאלה בסט השאלות. את כל המסקנות והמשוואות סימנתי בבירור בספר. הוקסמתי מהיכולת של משוואה בודדת בספר לבטא כיצד מתנהג העולם והיקום במרחק אלפי שנות אור, כיצד מגיבים עצמים זה לזה ולהכיל את כל המורכבות של כל חוקי הטבע. איני יכולה לחשוב על משהו יותר מרגש מאשר לגלות דרך שונה לחלוטין להסתכל ולהבין את המציאות, שכעת נראתה לי יותר מציאותית ונגישה ממה שנראתה בעבר.

את הקורס סיימתי עם ציון 85, שסמסטר אחריו העלתי ל-95. בשנתי האחרונה בלימודים הייתי בין המצטיינות בכיתה, עם הוותק הכי רק של עבודת מעבדה. אולם בכל זאת, אף לא פרופסור אחד שאל אותי אם אני ממשיכה לתואר שני. כשחלקתי בביישנות עם היועץ שלי את תקוותיי ללכת לפרינסטון על מנת להיהפך לפיזיקאית תיאורטית, הוא רק נד לראשו ואמר שבשביל פרינסטון צריך לשים את האגו בצד. לטענתו פרינסטון הייתה המקום בו אנשים מבריקים ותחרותיים מוחצים את מתחריהם, וההערה הזו גרמה לי להרגיש שאיני מבריקה או תחרותית מספיק בשביל אפילו להגיש מועמדות.

אפילו הפרופסור למתימטיקה שהנחה את התזה שלי לא שאל בנוגע להמשך דרכי. עבדתי עליה במשך תשעה חודשים – ללא מסיבות, ארוחות ערב או אפילו שינה מספיקה. על אף שהתמודדתי עם נושא המחקר בצורה מרשימה, המנחה שלי לא מצא לנכון להזכירו בכלל. רציתי לשאול אותו האם העבודה הזו מוכיחה שיש לי את מה שנדרש על מנת להיות פיזיקאית תיאורטית, אולם ידעתי שאם יש לי צורך לשאול, כנראה שהתשובה היא לא.

לקראת הכתבה, נפגשתי שוב עם אותו מנחה. שאלתי אותו האם הואא נתקל בהבדלים באופן שבו תלמידים ותלמידות ניגשים לבעיות במתימטיקה. הוא טוען שלא, אולם גם חשב שאין לו דרך לדעת וכל עוד התלמידים פותרים את החידות – זה מקובל עליו. כעת יש לו שתי תלמידות במסלולים מתקדמים, שמצליחות יפה בלימודיהן. למרות שעדיין לא היו נשים בקביעות בסגל הפקולוטה למתימטיקה, אישה אחת הועסקה במסלול שמוביל לקביעות. אולם אישה אחת הוא לא נתון מרשים. בהתחלה הוא הסביר זאת על ידי כך שהוא "לא ראה אף אישה שעבודתה הרשימה אותו לאחרונה", התפתל קצת ממבוכה לתשובתו, ובסוף נשבר ואמר "אני חושבת שנשים הן ככל הנראה קורבנות לתפיסה שגויה”. הוסיף וסיפר שאחד ממכריו הודה בפניו כשאשר הוצגו בפניו שני מועמדים – מועמד ומועמדת, פשוט הניח כי הגבר יהיה מתמטיקאי יותר טוב, אבל בסוף האישה עשתה את העבודה היותר מתקדמת.

בסוף הריאיון, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מה חשב על הפרויקט שלי לסוף התואר, שהגשתי לפני שנים כה רבות? אז ראיתי את עיניו מורמות בהפתעה. הסתבר שהייתי אחת משניים או שלושה תלמידים בודדים שהנחה בתואר ראשון. “זה מאוד ייחודי לתלמיד תואר ראשון לעשות תזה במתימטיקה בצורה עצמאית כמו שעשית. זו הייתה עבודה יוצאת מן הכלל”. “יוצאת מן הכלל? למה לא אמרת?” עניתי. הפרופסור ענה וטען שהוא מעולם לא עודד אף אחד מתלמידיו לתואר ראשון להמשיך לדוקטורט, ושחיי מתמטיקאי באקדמיה הם חיים קשים ומלחיצים בתרבות לא פשוטה.

כשסיפרתי על כך לפרופסור אורי, היא גיחכה. “בחיים באקדמיה אתה הבוס של עצמך, משלמים לך טוב ואתה עוסק במה שמעניין אותך. מה יש לא לאהוב?”. אורי מספרת שתמיד בסוף שיחות יש אישה שניגשת אליה ואומרת שרצתה להתקדם, אבל אף אחד לא עודד אותה. “נשים צריכות יותר חיזוק חיובי, וגברים צריכים יותר חיזוק שלילי. גברים נוטים להגזים בהערכה של כמה הם חכמים וכמה הם יודעים ללמוד. נשים תמיד אומרות – אני לא טובה מספיק, אני לא ארוויח מזה, מה שתתנו לי יהיה טוב”.   אורי מוסיפה שגם כשהיא, מצטיינת הכיתה בתואר, באה למנחה שלה ושאלה האם להמשיך הלאה באסטרופיזיקה, הוא אמר לה שצריך להיות "גאון" בשביל להיות אסטרופיזיקאי. מה שהוא התכוון בכך, הוא שהיא לא הייתה גאון, ובהחלט לא הייתה מספיק טובה. בראייה לאחור אורי מבינה זאת עכשיו – “לא כל המדענים הם פיינמן או איינשטיין. לעשות תארים מתקדמים זו עבודה קשה, אבל זה לא צריך להרתיע תלמידים מוכשרים".

חמש תלמידות שפגשתי לא מזמן מייל ומMIT, לא הביעו חרדה מלסיים את לימודיהם, אבל כן הביעו חשש באיך ילמדו ויעסקו במחקר מרגע שיהיו להן ילדים. “זה השלב שבו מאבדים את כל המדעניות” אמרה אחת. “נשים מוכנות להקריב הרבה בשביל העבודה שלהן, אבל הן לא מצליחות לעשות כל כך הרבה יותר מגברים – לעבוד במעבדה, ללמד, וגם לטפל בילדים ובמטלות הבית”. על כך אורי אומרת שמרבית הנשים אינן רואות את הגמישות שמציעים החיים באקדמיה ביחס לקריירות אחרות כמו רפואה או עריכת דין. אורי מספרת כי “לי ולבעלי יש מערכת יחסים שיוויניות לחלוטין. כשהוא שומר על הילדים, הוא לא "עוזר” לי, אלא מגדל את ילדיו יחד איתי”. בעיני אורי, גידול המשפחה הוא יותר תירוץ לנשים שעוזבות את המחקר, כשהסיבה האמיתית היא שמישהו הרפה את ידיהן עד עזיבה.

כל הדוקטורנטים הצעירים נמצאים בתחרות מתמדת על קבלת משרות, כתיבת הצעות וגיוס כספים. ועדיין, נשים חוות מכשולים רבים ייחודים, מבלי להבין שהן עוברות תהליך שונה מגברים. באמצע שנות ה-90 שלוש פרופסוריות מ-MIT החלו לחשוד כי שלוש הקריירות שלהן נחסמו בידי אותם סטנדרטים כפולים. הן פנו לדיקאן, שהקים ועדה עם שש נשים ושלושה גברים לטפל בטענותיהן. תוצאות הועדה היו ברורות: “למרות שהישגיהן האקדמיים היו זהים, נשים נתקלו ביחס פחות במשכורות, בשטח משרדי, בפרסים תוך מחלקתיים, במימון ובתמיכה מן הצוות”. על אף המסקנות החותכות הועדה ציינה כי לא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי מדובר באפלייה מגדרית, וחלקם אף קבעו כי זו התרבות ב-MIT ולא ניתן לשנותה. במילים אחרות – נשים לא נהיו מדעניות, כי מדענים בעצם אמורים להיות גברים.

אולי ניתן לקבוע שהועדה הייתה קטנה ומקומית ומספר המקרים שהיא בחנה היה מצומצם. לשם כך האגודה האמריקאית לפיזיקה עשתה סקר דומה על פני 15,000 חוקרים וחוקרים ב-130 מדינות. כמעט בכל התרבויות, מדעניות נטו לקבל פחות מימון, שטחי מעבדה, תמיכה משרדית, ציוד, יכולת נסיעה ועוד. התוצאות היו מובהקות. המסקנה העגומה הייתה כי גם כאשר בעתיד היפוטתי נשים יהיו רוב במסלולים מסוימים במדע, הן עדיין יהיו מופלות לרעה באקדמיה.

מדענית נוספת שהתעניינה בנושא היא ג'ו הנדלסמן, מיקרו-ביולוגית שעוסקת רבות בקידום נשים ומיעוטים במדע. היא מספרת שנוח לגברים לחשוב כי הם לא אשמים. “כמובן שזה קורה, במחלקות אחרות, אי שם בדרום או במרכז ארה"ב, אבל במעבדה שלי? ממש לא! בדיוק עכשיו נוספה לנו אישה לצוות ההוראה!”. הנדלסמן טוענת כי אפילו אישה אחת או סטודנטית אחת מספיקה על מנת לגרום לגברים לחשוב שהכל בסדר אצלם. “מעניין איך היו מגיבים למחקר שמסתמך על מדגם של אחד”, היא מגחכת.

הנדלסמן היא זו שערכה את המחקר שהזכרתי בתחילת המאמר: שליחת 127 קורות חיים בינוניים (ממוצע 3.2 מתוך 4.0 , תוך כישלון בקורס אחד) למשרת מנהל מעבדה באוניברסיטאות שונות בארה"ב. חצי מקורות החיים היו על שם "ג'ון” וחצי היו על שם "ג'ניפר”.  כל חבר צוות בפקולטה נדרש לדרג את המועמד בסולם של 1-7 עבור יכולת, פוטנציאל השתכרות, התאמה אישיותית וחביבות  וסה"כ התאמה למשרה. בשלב התוצאות, “ג'ון” קיבל ציון גבוה יותר בכל אחד מהקריטריונים, מלבד חביבות. המשכורות שהוצאו להם היו 30,238$ ו-26,508$ בהתאמה. כשהנדלסמן ושותפה למחקר פרסמו את תוצאותיו בפני סוציואלוגים ופסיכולוגים הם הביעו ייאוש משום שההפרשים היו כה גדולים ומובהקים.

 הנורא מכל? נשים בעמדות בכירות הראו את אותן דעות קדומות כלפי נשים. הפערים היו משמעותיים לא רק בכימיה או בפיזיקה, אלא גם בביולוגיה, מדע שהעוסקות בו הן לרוב נשים. "זה לא משנה שהן נחשפו לסטודנטיות במעבדה ובכיתות באוניברסיטה, את הדעות הקדומות הן הרי ספגו מהחברה הסובבת אותן החל מלידתן. הנדלסמן טוענת שדווקא ממצא זה עוזר לה לקבל את השיח, “כבר לא ניתן להאשים את הגברים הרעים,זו בעיה של כולם וכולן”.

כאשר מצרפים את חוסר הבטחון הפנימי של נשים ומדעניות רבות והערכת החסר שלהן ליכולתן, להטייה החברתית נגדם מתקבלות תוצאות מטרידות במיוחד. לא משנה כמה קטנה ההטייה של פרופסור כנגד נשים, מספר האינטראקציות כה גדול (ביקורת על עבודה, שיחות על המשך הקריירה וכו') שהיא מצטברת לכדי מספר גדול של "מכות" לעומת אינטראקציות חיוביות שגברים מקבלים מאינטראקציה כזו. הנדלסמן מסכמת,”רואים את התוצאות במספרים בפקולטות”.

חלק מהמבקרים טוענים שזה בכלל לא נורא אם אין נשים במקצועות המדעים. דיוויד לובינסקי וקמילה בנבאו ערכו מחקר שניסה להצדיק כי נשים פונות לתחומים "נשיים" יותר כי הן חושבות שיהיו שמחות יותר בהם. המחקר מצא שבגיל 12 נשים וגברים נוטים לעיסוק במדע בצורה דומה, אולם בגילאי ה-30 לחייהם, כאשר נשים עוסקות יותר בחוק, רפואה או מדעי החברה וגברים פונים למדעים שני המינים מדווחים על רמת אושר דומה מאוד. לי הטיעון הזה נראה מוטעה מאוד.

הבעיה היא שהבחירה במקצועות נעשית בתיכון, הרבה לפני שהתכנים מגלים את לתלמידים את יופיים האמיתי, וזאת בתנאי שהם מלומדים בצורה נאותה ומעניינת. עכשיו שישנה תוכנית פדרלית להגדיל את  מספר העוסקים במדע במיליון בעשור הקרוב ברור כי ניתן לעשות זאת לא על ידי שינוי דרכי ההוראה אלא גם בשימור הבנות והנשים במערכת. עלינו להפסיק לתת לבנות ליפול קורבן לחוסר הבטחון שלהן ולהערכת החסר שהן נותנות ליכולותיהן ולכשרונן, ולסטיגמה החברתית של למי מותר ולמי אסור לעסוק במדעים. למרות שרפורמה כזאת נראית בלתי אפשרית, לא כך הדבר.

דוגמה משעשעת לדרך פעולה היא ספרי המתימטיקה לבנות שהוציאה שחקנית הטלוויזיה דניקה מק'קלר. מק'קלר זנחה קריירה טלוייזיונית בתור ילדה והמשיכה לתארים מתקדמים במתימטיקה באוניברסיטת UCLA. לספריה יש שמות הומוריסטים כמו "מתימטיקה לא מסריחה”, “ה-x המיתולוגי: לחשוף את האלגברה”, והם עושים כנראה יותר בהפניית בנות צעירות לעסוק במתימטיקה מאשר תוכניות ממשלתיות. אומנם הספרים נראים קצת כמו סטריאוטיפ נשי, ועוסקים בבעיות על חברות, חרוזים וברביות, אולם הם זוכים לתגובה נלהבת הן של תלמידות והן של צוות ההוראה. זו דרך לפנות לבנות, ללא הורדת הרמה. אורי חוזרת ומזכירה, “אם רוצים להגדיל כל כך את מספר העוסקים במדע, להמשיך ולחפש אותם בין הגברים בלבד נועד לכשלון, בייחוד כשיש כל כך הרבה בנות ונשים מוכשרות, עם פוטנציאל הצלחה פנטסטי”. היא מזכירה שהתלהבות מוקדמת ממדע אינה מבטיחה הישגים ואומרת שגם נשים שנחשפות לנושאים בזמן מאוחר יחסית יכולות להיות עילויים. לבנים ונערים יש אומנם לפעמים יותר ניסיון בעיסוק עם מכונות ובאלקטרוניקה שמהווים יתרון. אולם ניסיון מראה שאלו תחומים בהם אפשר להתגבר על הפערים עם השקעת זמן. גם אורי מציינת את חוסר הבטחון שהיו לה בתחילת עבודתה במעבדה. היא מציינת שרק אחרי שעות שהשקיעה בניסיון לפענח שרטוט מעגל חשמלי שנעשה על ידי המנחה הבינה שהוא שגוי, וצברה אמון בעצמה. בזמן שהלחימה חשבה “אני מלחימה ואני טובה בזה. אני טובה בלעבוד עם הידיים. אולי בגלל השעות שהקדשתי בילדות לתפירה וסריגה. יכול להיות שזה המסר בצריך להעביר – חלק ממהתחביבים שלכן, בעצם מכינים אתכן לעבודת מעבדה!”.

אם נחזור למחקר של הנדלסמן, הוא מפריך את ההנחה הבסיסית שיש למדענים על כך שכל מה שמעניין אותם הוא ההישגים המדעים והיכולת, והם עיוורים למגדר המועמדים שהם בוחנים. “אנחנו צריכים להיות יותר קשובים למגבלות האובייקטיביות שלנו ולהיות יותר מודעים לטעויות שאנחנו בתור צוות עלולים לעשות”, אומרת אביגיל סטיוארט, הדיקאן ללימודים מתקדמים באוניברסיטת מישיגן. “כל מגייס או מגייסת  צריכים לזכור כי הם בדרך כלל מפחיתים בערכן של המועמדות שלהן ולעשות מאמץ כפול לקבל החלטות נקיות מהטייה מגדרית”.

מעבר לנשים במדעים, עלינו כחברה לשפר את הדימוי שיש למדענים ומדעניות, כגברים לא-חברתיים.   הצגת הנשים העוסקות בתחום והפרכת הדמות הגברית הקשוחה ומהמבודדת במעבדה הן דרך אחת. “כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות ציור קיר של רוזלינד פרנקלין בייל”, מציינת אורי.

ויש גם קצת חדשות טובות, לאט ובהתמדה, יותר ויותר מוסדות מכירים בהטייה המגדרית ומנסים לתקנה. בייל, שאני פעם הייתי אחת מ-2 סטודנטיות יחידות בכיתה, כעט יש 21 מ-49 נשים בכיתות התואר הראשון. היועצים יודעים להפנות את התלמידות לאורי על מנת לקבל עיצה והדרכה. ב- MIT, עשרים שנה אחר ערעור שלוש חברות הצוות, יש כעת כמות נרחבה של מנהלות. מעון יום התרחב על מנת לאפשר נוחות לדוקטורנטיות והפרופסורים מורגלים לחופשות לידה, גם לפני שמקבלים קביעות.

מעל הכל, כבר יש סטודנטיות ששוברות את תקרת הזכוכית עם שינוי גישה משלהן. בפגישת סיום הייתה לי הזדמנות לדבר עם כמה סטודנטיות לדוקטורט מייל. אחת סיפרה – “כבר לא אכפת לי ממה אנשים מצפים ממני לעשות. אם העובדה שאני לובשת שמלה גורמת למישהו לא להתייחס אליי ברצינות, זו בעיה שלו”. סטודנטית שנייה הוסיפה כי “תואר שני הוא בעיה לכולם, נשים וגברים. מספיק קבוצה לא גדולה של סטודנטיות חזקות בכיתה על מנת לדחוף קדימה את שאר הסטודנטיות. בסופו של דבר, ההצלחה שלך היא התשובה שיש לך לאלה שהעזו לפקפק ביכולתייך”. שלישית הוסיפה "זו האהבה שלי וכאן אני מרגישה שאני מצליחה להוכיח את עצמי ולומצות את יכולותיי בצורה הטובה ביותר, ואני לא מרגישה שמישהו יוכל לערער על כך".

אחרי כתיבת הכתבה הייתי בטוחה שהתרבות שלנו הרסנית לנשים שרוצות להיות מדעניות. מצפים מהם  להיות לא-חברתיות, מבודדות, הן לא מעודדות על ידי סביבתן להמשיך בלימודיהן ולאחר מכן הן צפויות להיות מופלות בשכר ובתנאים ביחס למועמדים גברים. ובכל זאת, לשמוע את הסטודנטיות הללו מדברות כך, צוחקות על הסטריאוטיפים ולא נותנות לאחרים לערער על בטחונן גרם לי לחשוב באופטימיות שאלה יהיו הפנים של הדור הבא של המדעניות שגרם במדינה – והן אלה שיעצבו את העתיד ויהיו מודל לדוגמה לבנות סביבן.

1Comment
  • גלעד
    Posted at 16:41h, 17 אוקטובר להגיב

    תודה על התרגום! מאמר חשוב ומעניין. רציתי להפנות את תשומת הלב לכמה שגיאות הקלדה / הגהה:
    – חוקרים וחוקרים
    – כעט
    – האם הואא
    – נשבר ואמר: אני חושבת
    ומשפט שמנוסח קצת מוזר: "לעומת אינטראקציות חיוביות שגברים מקבלים מאינטראקציה כזו".
    מקווה שאני עוזר 🙂

Post A Comment