שולפת צפורניים | למה אני כותבת על תרבות האונס (ומאמינה שהיא קיימת)
200
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-200,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

למה אני כותבת על תרבות האונס (ומאמינה שהיא קיימת)

Rape Culltureמקור: דיאנה אנדרסון

תרגום: חן מורד


גיל 12. הגלים חבטו ברגליי שנתלו מחלקו האחורי של האבוב. זרועותיי כאבו מהאחיזה בידיות בזמן שהטלטלתי מעל המים הסוערים של המיסיסיפי. והפנים שלי כאבו מרוב חיוכים.

למען האמת לא הייתי כל כך שמחה, אבל הרגשתי שאני כנראה צריכה להיראות כאילו אני נהנית – אחרי הכל, זה היה קיץ, והייתי מחוץ לבית עם בני הדודים שלי בסירה שלהם על נהר המיסיסיפי. הנחתי שאני צריכה להיות אסירת תודה. איכשהו, הצלחתי לשמור על חיוך דבוק לפרצוף למשך עשרים דקות טובות, נמשכת סוף כל סוף לתוך הסירה כשמי שנהג בה התעייף.

"בחיי, דיאנה, חשבתי שהיית שם הרבה זמן, אבל פשוט המשכת לחייך, אז חשבתי שהכל בסדר!"

גיל 15. אני יושבת על הכיסא במספרה, משהו שאני ואימא שלי נהגנו לעשות כבילוי של אימא ובת מדי שישה שבועות. השיער שלי היה קצר בזמנו, אז הוא הזדקק לתחזוקה. לא הכרתי את הספרית היטב, ולא הייתי בקיאה במיוחד באופן בו מתנהלות שיחות ספרית – לקוחה. אבל, הרגשתי שאני צריכה להיות מנומסת ונחמדה, וזה אומר שעליי לחייך מאוזן לאוזן במשך כל זמן התספורת, נכון?

זה היה מביך ומוזר, אבל בנקודה זו הייתי מאולפת למדי לחשוב שחיוך של אישה מנטרל תוקפנות, נקרא כ"מנומס" ושאם חייכתי כדי להראות שאני "נהנית" ממשהו, הרגשות האמיתיים שלי לגבי העניין לא חשובים.

גיל 21, אני באוקספורד, אנגליה, והולכת הביתה לבדי דרך מרכז העיר בשעה 9 בלילה בערך. לפני רגע העברתי בילוי לילי כיפי במועדון אימפרוביזציה יחד עם חברי סקוט, אבל לצערי אני נאלצת ללכת את עשרים הדקות בחזרה הביתה לבד. בזמן שאני הולכת ברחוב קורנמרקט, הומלס צועק לעברי משהו לא מובן.

"לא, תודה!" אני צועקת חזרה ומתחילה לצעוד במהירות, תוהה למה הודיתי לאיש על כך שצעק לעברי.

גיל 25, אני בבית לרגל חופשת חג המולד ועובר עלי היום הכי גרוע שיש. החבר שלי לשעבר מסרב לדבר איתי, אני חווה ענייני חרדה חמורים, ומרגישה בחילה רוב הזמן. אני קולטת שאני אמורה לעצור במכולת המקומית בדרך הביתה כדי לקנות משהו, ונכנסת למגרש החנייה. בזמן שאני צועדת פנימה, חושבת על כל מה שמשתבש בחיי וכל הסטרס שנערם לרמות כמעט בלתי אפשריות להתמודדות, זה שמצלצל בפעמון של צבא הישע – גבר – שם לב לכך שאני זועפת וצועק "היי, חייכי, אישה יפה".

אני צריכה להתאפק לא להניף לעברו אצבע משולשת.

נשים עוברות התנייה, מרגע שהגיחו לאוויר העולם, להיות כמה שיותר צנועות ומאפשרות, לא להפגין חוסר הנאה ולהגיב רק בצורה הנחמדה ביותר. בדרך זעירה ומרומזת זו, הפכה התרבות שלנו מושקעת בבעלות ציבורית על גופן של נשים, במידה כזו שהן מתעדפות רגשות של א.נשים אחרות.ים על פני בטחונן האישי ותגובותיהן הלגיטימיות לחלוטין.

כולנו יודעות איך זה נראה. העמיתה לעבודה שמוסיפה סמיילי לאימיילים כדי לרכך את המכה: "אני מצטערת אבל צריך לשכתב את הדו"ח :)" נשים מדאיגות עצמן בשאלה איך לדחות בנחמדות את הבחור שלא טרח להתקשר במשך שלוש שעות, אפילו שכבר היית לבושה יפה לקראת הדייט איתו. הכניעה המלווה התרפסות וחיוכים מעושים, התגובות ששמות את רגשותיה.ו של מי שפוגע.ת בנו מעל לפגיעה שאנחנו חוות. אי מתן תוקף לכאב שלנו עצמנו מתוך כבוד מוזר לכאב של שאר העולם.

 נשים מאולפות לראות עצמן ולנהוג כמיכלים עבור רגשותיהן.ם של אחרות.ים. ברגע שאת מתחילה לשים לכך לב, את רואה את זה בכל מקום. אנחנו תוהות.ים למה נשים מתקשות לומר "לא" בצורה ישירה בזמן שנשים שמגיבות בנחרצות להטרדות רחוב מקבלות בתגובה את הצעקה "כלבה!" אנחנו תוהות.ים למה נשים לא לוקחות לידיהן את השליטה על גופן כשמישהי.ו פולש.ת לגבולות שלהן, אחרי שלימדנו אותן כל חייהן שעליהן לשמור את גופן עבור בעלן לעתיד ושלגברים בחייהן יש זכות להחליט איזה בגדים מותר להן ללבוש.

אנחנו מתנות.ים ומחברתות.ים ומענישות.ים, ואז טוענות.ים שנחמדות ביישנית ותעדוף רגשות אהדה למתעללות.ים הן תכונות המגדירות נשיות. אנחנו מטיפות.ים ש"לא זה לא", ואז מרימות.ים פעוטות שלא רוצות.ים בכך ומענישות.ים אותן.ם על כך שהן.ם לא נותנות.ים חיבוק לקרובות.י המשפחה.

אנחנו מעבירות.ים את חיינו בחינוך נשים לקחת אחריות על כל כאב, פגיעה ורגש שהן עלולות לגרום לאחרות.ים – אישה אומללה היא מקור לדאגה, בדיוק כמו שאישה שאפתנית באופן שמח וחסר בושה היא מקור ללעג.

ואז אנחנו תוהות.ים באשר לתרבות האונס? אנחנו אומרות.ים שדיבור על כפייה של חציית גבולות, משטור התנהגותן ולבושן של נשים והקשר של אלה לחציית הגבולות האולטימטיבית היא "סנסציונית"? כאילו אונס הוא סוג של דבר נכבד שיש לדבר עליו בטונים נמוכים ובדלתיים סגורות?

אנחנו מפחיתות.ים בחשיבותן של מילותיהן ורגשותיהן של נשים בדברים הקטנים ביותר, באינטראקציות הקטנות ביותר. כשאנחנו אומרות.ים לנשים שהן רגישות מדי, מגיבות בהגזמה, ואולי, עושות סנסציה מההתעללות שהן עוברות בעבור רווח, אנחנו מחזקות.ים גישה שמחלחלת למושבעות.ים, שופטות.ים, תובעות.ים, כוחות משטרה. אחנו מחזקות.ים גישות שמצדיקות אונס בתוך ראשיהם של אנסים, ויוצרות קורבנות שחייהן.ם גיהנום.

אני לא כותבת על תרבות האונס כי זה סנסציוני. אני כותבת על זה כי זה החומר ממנו עשויים חיי וחיי הא.נשים סביבי. אני כותבת על זה כי אני חושבת שהדרך בה אנחנו מדברות.ים על גופן של נשים והדרך בה אנחנו מדברות.ים על הערך שלנו משמעותיות בתמונה הגדולה של אלימות נגד נשים.

הצורה בה אנחנו מדברות על התרבות שלנו משמעותית. הדרך בה אנחנו לוקחות.ים חלק במערכות יחסים עם הנשים סביבנו משמעותית. כי כל חיים הם משמעותיים. אונס הוא לא איזה דבר קדוש שמותר לנו לדבר עליו רק ב"זמן הולם" שזה לרוב שם קוד לאף פעם. אונס צריך להיות מדובר, נתון לדיון ולהיחשף בתור הזוועה שהוא. אם כך, הדיבור על תרבות שנותנת לאונס אישור ומוחלת עליו, הוא אקט של הכנסת אור לתוך החושך, של להקשות על הרוע להסתתר של למתוח קו אדום ולומר "לא, זה לא בסדר, כי זהו דפוס החשיבה של האנס".

זה לא סנסציוני. זה הכרחי.

No Comments

Post A Comment