29 מאי כשנופלים עצים גדולים/ מאיה אנג'לו

כשנופלים עצים גדולים,
אבנים רועדות במרחק,
אריות משתופפים
בעשב גבוה,
ואפילו פילים
מחפשים מחסה.

כשנופלים עצים גדולים
ביערות,
הקטנים נסוגים אלי דממה,
חושיהם מצטמקים לנוכח הפחד.

כשמתות נשמות גדולות,
האוויר סביבנו נעשה
קל, דליל, עקר.
אנחנו נושמות, לרגע.
עינינו, לרגע,
רואות בבהירות צורבת.
הזיכרון שלנו, מחודד לפתע,
בוחן,
נובר במילים טובות
שלא נאמרו,
בטיולים מובטחים
שלא התקיימו.

נשמות גדולות מתות
והמציאות שלנו, הקשורה בהן,
נפרדת מעלינו.
הנשמות שלנו,
תלויות בטיפולן המסור,
מתכווצות ונובלות.
רוחנו, שעוצבה
והתגבשה בזוהרן,
נשברת.
אנחנו לא כועסות –
אנחנו קומלות למערות
החשוכות והקרות
של בורותינו הבלתי נתפסת.

וכשמתות נשמות גדולות,
השלווה פורחת כעבור זמן,
לאט ואף פעם לא
מסודר. חללים מתמלאים
במעין
רעד חשמלי מרגיע.
חושינו המשוחזרים, שלעולם
כבר לא יהיו כבעבר, לוחשים לנו
שהן היו. הן היו.
אנחנו יכולות להיות. להיות
וטובות יותר. על כי היו.

מאיה אנג'לו

מאנגלית: ליאור בצר