05 יול הסכנות בהתמודדות עם הפרעות אכילה בקהילה הפמיניסטית

על הדינמיקה ההרסנית שיכולה להווצר בין נשים שרוצות להחלים מהפרעות אכילה.

 פוסט אורח מאת: אנונימית

אחת הדרכים האפקטיביות להתמודד עם דיכוי, היא הצפה במרחב. אני כותבת על המיזוגיניה שאני חווה, כותבת על משטור המיניות שלי, כותבת על הבינאריה המגדרית. אני פורקת את אשר ליבי, מסמנת את חוסר הצדק והאלימות, ומי שקוראת אותי יכולה להזדהות, להרגיש פחות לבד. ליחסי הגומלין האלו יש אפקט תרפויטי. בנושא הפרעות אכילה, הפירוק הקהילתי הזה לעיתים קרובות אינו יעיל, ועלול להיות מסוכן.

כשאנחנו כותבות על דיכויים, אנחנו כמובן לא כותבות מנקודת מבט חיצונית. אנחנו "נגועות" בוירוס. במקרה של הפרעות אכילה, הוירוס הזה מדבק להפליא. אספר על חוויה אישית שלי בשביל להמחיש את הנקודה הזו.

לפני קצת יותר משנה, אחרי פרידה קשה, הפסקתי לאכול. למשך שבועיים. עוד לפני זה הייתי יחסית רזה, ככה שהגעתי למימדים די מבהילים. זה עורר בי תחושות קיצוניות כלפי הגוף שלי. רציתי לרזות עוד, לראות לאן אוכל להגיע. הרגשתי שאני כבר רזה מידי, ושהגוף שלי מגעיל. בניסיון לקבל מבט אובייקטיבי על הגוף שלי, פרסמתי בקבוצה פמיניסטית סגורה תמונה שלי, עם טקסט קצר על החוויה הזו. הכוונה שלי לא הייתה רעה. התוצאות היו הרסניות.

גוף רזה, גם אם הנפש בתוכו מעונה, הוא גוף נחשק בחברה שלנו. לא התכוונתי, אבל יצא שעשיתי גלוריפיקציה לסבל האיום הזה. הסאבטקסט שניתן היה להבין הוא שאולי הפרעת האכילה שלי גורמת לי לרצות למות, אבל אני נראת טוב. הגשמתי את החלום שלי. ואני לא יכולה להגיד שאיפשהו, במעמקי הלב, לא הזדהתי עם הסאבטקסט הזה בעצמי. נשים שהיו חברות שלי נפגעו, וכשהן הביעו את הפגיעה הזו, אני נפגעתי. הרגשתי שאין לי ולגוף שלי מקום.

כשאני רואה תמונות של נשים רזות בהקשר להפרעות אכילה, אני מפחדת. אני מפחדת כי זה גורם לי לרצות לחזור למקום הזה (שבעצם אף פעם לחלוטין לא עזבתי). אני מפחדת כי זה מעורר בי תשוקה להיות יותר רזה מהן ולהצטלם עם הצלעות בחוץ,  ושימות העולם. אני מפחדת כי זה גורם לכל השדים שלי להתעורר ולדרוש את ליטרת הבשר שלהם.

אז מה המסקנה? שאסור לדבר על הפרעות אכילה? אני חושבת שזאת דרך התמודדות גרועה וממשטרת. לדעתי, לא רק שמותר, אלא גם חשוב לקיים דיון קהילתי בנושא הזה. אני כן רואה חשיבות עצומה בביטוי עצמי. אף אחת לא צריכה להתמודד לבד. זאת בעיה שמשותפת לרבות מאיתנו, ואני בטוחה שיש ערך משמעותי לדיבור משותף.

אני חושבת שאנחנו צריכות לחשוב איך מקיימות את הדיבור הזה. איך אנחנו מתבטאות בלי להכניס אחת את השנייה לרכבות הרים. אני לא רוצה להתבייש בגוף שלי, בשום משקל. אני לא רוצה להתבייש בהפרעות האכילה שלי, וגם לא ברצון שלי להיות רזה. אבל אני לא רוצה להיות לכודה במעגל הרס עצמי, ולא רוצה לגרור אליו אחרות. זה לא פשוט, ואני חושבת שזה איזון שכל אחת צריכה לקבוע לעצמה. אילו כללי האצבע שלי.

1. אזהרת טריגר. תמיד.
2. לא לפרסם משקלים. לא כי יש משקל שהוא לגיטימי. לא כי צריך להתבייש במשקל שלנו. כי משקל, חוץ מהיותו נתון אישי, הוא מספר ומספרים מעודדים השוואות (גם בינך לבין עצמך, דרך אגב). אפשר לכתוב "פה הייתי רזה מאוד", במקום.
3. להעדיף כתיבה על החוויה על פני תמונות. אני מכירה מאוד את הרצון להנכיח את הגוף שלך במרחב, בעיקר שהרגשות שלך כלפיו מעורערים. התגובות שקיבלתי לגוף שלי, החל מכמה הוא יפה ועד לכמה הוא רזה מידי, רק הגבירו את הניכור שלי כלפיו. לא רק שזה לא עזר לי, זה גרם לאחרות להרגיש רע עם עצמן.
4. להביע את החוויה בכלים אומנותיים. אני כותבת על ההפרעה שלי שירים. אם הייתי יודעת לצייר, זה היה מעולה. הפילטר האומנותי מאפשר פירוק של החוויה, ככה שהעיבוד שלה יותר בונה ופחות הרסני, גם כלפיי וגם כלפי הסביבה.

היה לי חשוב לכתוב את הטקסט הזה, כי לקהילה ולשיח יש פוטנציאל בונה אבל גם פוטנציאל הרסני. אני מאמינה שאם נהיה רגישות לעצמו ואחת לשנייה, נוכל להפיק ממנו את המיטב.