16 ספט הפעם הראשונה שלי

מאת: מקלאוד.

הפעם הראשונה שלי הייתה קצת מפחידה, פחדתי לפניה, במהלכה וגם קצת אחריה. יחד עם הפחד הייתה בי מן התרגשות. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. הרגשתי כי עלי להתגבר על הפחד ופשוט ללכת על זה. אז זה מה שעשיתי. הפעמים הבאות היו יותר קלות, ועדיין נשאר משהו מן הפחד, מההתרגשות ומהשמחה שאחרי.

אני כמובן מדברת על הפעם הראשונה שבה צעקתי על גבר במרחב הציבורי. ישבתי באוטובוס, במושבים בהם הכיסאות מסודרים שניים מול שניים. לידי התיישבה בחורה. תחנה לאחר מכן התיישב מולנו גבר. בשנייה הראשונה כבר קלטתי שהוא קריפ. הבחורה שלידי, שגם קלטה כנראה את המבטים הבוהים שלו, עברה מושב ואני נשארתי לשבת מולו לבדי. כל כך קינאתי בה על כך שעברה מקום. "כמה חכמה היא", אמרתי לעצמי. היה לה לא נעים אז היא עברה. ואני נשארתי, סובלת מול המבטים שלו, מנסה להביט הצידה לחלון, להתעלם מהמבטים שלו, מקללת בלב בכל הקללות שאני מכירה.

ואז אמרתי לעצמי FUCK IT! עם האוזניות באוזניים, אמרתי לו: מה??? הכי עצבני שיכולתי, עם תנועת ידיים תואמת. לאחר כמה שניות הוא עבר מושב. אני לא יכולה לתאר את תחושת הניצחון שהרגשתי. למה שאני אשב מכווצת בכסא בחוסר נוחות, כאשר הוא מתפרש לכל עבר ובוהה בכל מי שהוא רוצה? למה שאני ארגיש לא בנוח בדרך לעבודה? חשבתי שהוא רק יזיז את המבט (ואצטרך להישאר ישובה מולו כל יתר הנסיעה) לא שיערתי לעצמי שהוא יעבור מקום. הפעם הראשונה לי.

למעשה, לא ממש הראשונה. במקרים שונים, כבר הערתי בצעקה לגברים שאמרו לי דברים ברחוב. ברוב המקרים זה היה אחרי שכבר עברתי אותם ודי בשקט (כדי שהם לא ישמעו). למישהו שתיקן מדרכה ברחוב ואמר לי משהו כמו בוקר טוב, עם חיוך דוחה- צעקתי: תירגע! ולאחר מכן הלכתי מהר משם, נמנעת מהמשך האינטראקציה.

כאשר מדובר בהערות ומבטים במהלך הליכה ברחוב (למה את לא מחייכת? תני איזה חיוך איזה חמודה, איזה רגלים, בתאבון לך) יש לך את האפשרות ללכת משם. אינני מפחיתה במשמעותן, הן גורמות לך להרגיש עירומה, אובייקט ויכולות לשתק אותך בדרכך. שלא לדבר על כך, שאם אין אנשים אחרים סביבך ותאורה מספיקה אז רמת החרדה עולה עשרות מונים ואין לך דרך לדעת האם הסיטואציה תגמר בהערה הדוחה או שהוא ימשיך ללכת איתך עד הבית ולנסות לדבר איתך, גם אחרי שצרחת עליו לעוף לך מהפנים (סיפור אמיתי).

המצב שונה כאשר את נייחת והקריפ התורן נייח יחד איתך. זה יכול לקרות בעבודה, במסיבה, בבית קפה או באוטובוס. לפני שאת מחליטה להגיב להתנהגות הדוחה שלו, עליך לקחת בחשבון, שאת עלולה להישאר יושבת לא מעט זמן מול הסוטה היומי.

המילה שאמרתי, הטון בה נאמרה ותנועת הידיים – שינתה את יחסי הכוחות בינינו. הפסקתי להיות אובייקט פסיבי למבט עבורו, פתאום נהפכתי לסובייקטית, מדברת, פועלת, מרגישה ומתנגדת. לא היה לו נוח במצב הזה והוא עבר מושב.

אני לא חושבת ששיניתי את העולם. אני אפילו לא חושבת שגרמתי לו לחשוב על כמה הוא יצור דוחה. אני לא חושבת שהוא יפסיק לבהות בנשים. אבל באותו היום, באותו הרגע, רק לרגע, אני הפסקתי לפחד ממנו.

מאז כבר צעקתי על גבר נוסף באוטובוס שבהה בי, הוא לא הבין מה אני רוצה, אז הייתי צריכה להגיד לו: תפסיק להסתכל עלי! צעקתי על נהג מונית, בעודי מאחרת לעבודה עם כוס קפה ביד, הוא שאל אם הבאתי לו קפה? צעקתי: סע! סע כבר! ותנועה של תתקדם עם היד הפנויה.

הפחד שלפני, נהפך לתחושת הקלה אחרי.  מה בעצם יש לי להפסיד? אני כבר מרגישה מכווצת, חלשה, חסרת כל סוכנות, מאוימת, מוטרדת, כאילו אני נמצאת במרחב שלא נועד עבורי. אז יש לי שתי ברירות: להישאר במצב הזה ולקוות שהמטריד הנוכחי יסתפק בהטרדה מילולית קצרה, לקלל אותו בלב או בשקט ולהמשיך ביום שלי או לנסות לדרוש את המרחב הציבורי לעצמי. לדרוש ללכת בחופשיות ברחוב, לנסוע בשקט באוטובוס, לחצות את הכביש בשלווה, כסובייקטית. בלי הערות, בלי "מחמאות", בלי מבטים חודרניים- פשוט ללכת.

אין בכוונתי להמליץ על התנהגות כזאת או אחרת. הסיפורים האלו יכלו בקלות להיגמר רע. הפעם הראשונה שלי הייתה נהדרת, מילאה אותי בהתרגשות ותחושת הצלחה. אין סיבה להסיק כי שאר הפעמים יעברו גם הן כך.