21 יול 20 תזכורות לפמיניסטיות – שכל אחת צריכה ורובנו לא מקבלות

תרגום וכתיבה מקורית חלקית: ציפי ערן. ממאמר מקורי של מליסה א. פאבלו.

המרחבים האקטיביסטיים הם לא תמיד מקום נעים. הם מקומות שבהם אנו קודם כל מרגישות שמצאנו נווה באמצע המדבר, ולאחר מכן בכל כך הרבה מקרים מתרסקות לרסיסים כשאנו מבינות שהמרחבים לא באמת מוגנים או מכילים. וזה עוד כלום לעומת המרחבים הכלליים יותר, אלה המדכאים שבגינם הפכנו לאקטיביסטיות. שם אנו הפמיניסטיות תמיד נלעגות, מוקטנות, ולפעמים אפילו מאויימות. וכל זאת כאשר אנו בעצם נלחמות כנגד דברים רעים שקורים לנו שם מלכתחילה.

בקיצור, זה ממש לא קל להיות פמיניסטית. ככל שאני מדברת עם פמיניסטיות אחרות, אני מבינה שכמעט כולן מרגישות כך. אנו לעתים קרובות חוות דכאון, עייפות, ותסכול – ומעט מאוד מרגישות מחוזקות במאבק שלנו לחברה צודקת יותר.

אז בגלל העוינות של העולם כלפי פמיניסטיות, והצורך האקוטי שלנו גם בדברים שמבנים אותנו ומעצימים אותנו – חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לתת לכן רשימה של דברים שאף אחדת לא אומר.ת לפמיניסטיות, למרות שהם נכונים ואמיתיים.

1. את אמיצה.

בואו נתחיל בזה: להיות פמיניסטית בעולם ששונא פמיניסטיות כל כך, זה כבר מעשה אמיץ.

בכל יום שאת מזדהה תחת הכותרת הזאת, את בעצם מסתכלת לסטטוס קוו בעיניים ואומרת לו "פאק יו".

וזה מדהים מצידך.

2. את עושה את הדבר הנכון.

יש גישה כזו (אני הרבה פעמים נוקטת בה) שאומרת שאם את מעצבנת הרבה א.נשים באקטיביזם שלך, את כנראה עושה משהו נכון. זה אולי נכון, אבל זה מסוג הדברים שהם נכונים רק אם את אומרת אותם לעצמך וחושבת שזה שווה לך להפוך עולמות כל הזמן. זה לא דבר תומך כשאומרים לך משהו כזה כשאת באמצע מתקפה מיזוגנית בשרשור על נושא פמיניסטי. האמת שזה דווקא נשמע כאילו שאם את בוחרת להיות אקטיביסטית, את צריכה לצפות לאביוסיביות. וזו גישה מחורבנת. אז זה לא מה שאני אומרת.

מה שאני כן אומרת, זה שאת בצד הנכון של המשוואה. איך שאת בוחרת לעשות את זה, ומתי, וכמה.

את לוחמת צדק.

וכל מי שרוצה להיות בצד הנכון, רוצה להיות בצד *שלך*.

3.זה בלתי נמנע שתפשלי

לא, לא כי משהו לא בסדר איתך. אלא כי כולנו עושות טעויות. אין אחת מאיתנו שלא. יש כאלה שכל כך פוחדות לא להיות פמיניסטיות מושלמות, שהן לא מזדהות בכלל כפמיניסטיות. וחבל.

אף אחת לא מושלמת.

כל אחת מאיתנו פישלה.

כל אחת מאיתנו אמרה משהו דכאני, פרסמה טור או סטטוס או ציוץ בלי לקחת בחשבון את כל האופנים שזה אולי דכאני, את כל ההצטלבויות שמושפעות אחרת ממה שאמרנו. כל אחת מאיתנו קיבלה תזכורות כיצד אנו יכולות להתנהל באופן יותר טוב.

אז גם את תפשלי.

וגם לך יעירו על זה.

וזה בסדר, כי ככה אנחנו לומדות.

המפתח כאן הוא להתנצל (באופן כנה) ולהשתפר.

ואז להמשיך הלאה.

4. יש גבול כמה את יכולה לעשות.

באמת, בואו נהיו קצת מציאותיות. (לא במקום לחלום ולשאוף לאידיליה שלנו, חלומות זה חשוב. אבל ביחס לעצמנו ולטובתנו האישית).

את לא תוכלי להגיע לכל הפגנה, מחאה או מצעד. את לא תשתתפי בכל שרשור בכל קבוצה. לא תכתבי סטטוס לא כל שכן טור דעה על כל סיפור או ידיעה מרעישה. לא תספיקי לשתף כל מאמר או כל מם או כל אמירה של הפמיניסטית האהובה עלייך.

את אנושית.

את צריכה לאכול, ולשתות, ולנוח, ולעשות לעצמך כיף, אולי ללמוד או לעבוד, אולי יש לך ילדים או חיות לטפל בהן, אולי את צריכה זמן לעשות יוגה או משאבים נפשיים להתמודד עם אירוע משפחתי.

כמו כולנו.

אז אם את מרגישה שאת לא "מספיק פמיניסטית" כי את לא בראש כל קמפיין – אז זו האשמה של התנועה הפמיניסטית שגרמה לך לחשוב שזה מה שמצופה ממך. זה ממש לא באשמתך.

תנשמי עמוק, ותזכירי לעצמך שיש מספר מוגבל של שעות ביום.

5. כן – זו עבודה קשה.

אף אחת לא טענה מעולם שלחולל מהפכה זה דבר קל! אבל ראבקקקקקק – למה תמיד זה צריך להיות כל כך קשה?

יש לנו הרבה דברים שאנו צריכות למצוא בהם איזון.

יש לנו הרבה מה ללמוד, והרבה נושאים אקטיביסטיים לבחור מהם. כמעט תמיד כשיהיה קמפיין, תהיה קבוצה שמרגישה מודרת – גם כשעשית מאמצים כבירים להיות כוללנית. כמעט תמיד אנשים יהיו יותר מוכנים לבקר את מה שאת עושה מאשר לעזור.

לחיות את הערכים שלך, ולא רק להאמין בהם בלב – שלדעתי זוהי הסיבה שאנו בעצם מאמצות פרקטיקות פמיניסיות, ולא רק אידיאולוגיה תיאורטית – זה דורש ימבה עבודה.

זה לא עושה אותך פמיניסטית פחות טובה כי היית רוצה שזה יהיה יותר קל.

כי בסוף – העבודה הקשה היא שווה (בכפוף לסעיפים אחרים – כמו סעיפים 4 ו-6).

זה לא קל להתמיד ולהשתפר בפמיניזם שלנו, אבל בסופו של דבר – בעצם אין לנו ברירה, כי אנחנו כאן בגלל *סיבות*. לא בחרנו את זה בעלמא. ובאמת שהמטרה טובה.

בעוד שנה, כשתסתכלי אחורה ותגידי לעצמך – יא, אני באמת חיה את מה שאני מאמינה הרבה יותר מאשר קודם! – את תשמחי שהשקעת את המאמץ.

(וכמובן – זה הכל רק בינך לבין עצמך. את לא חייבת לאף אחד אחר דין וחשבון על ההתקדמות האישית שלך בהחלת הערכים האישיים והאידיאולוגיים שלך).

6. מגיעה לך הפסקה.

באמת שכן. זה קשה לפעמים לזכור לעשות self-care.

אבל זה חיוני.

Burnout (תשישות אקטיביסטית) זה דבר אמיתי – ואם לא אחנו לא משתלטות על זה, זה ישתלט עלינו.

אז תתכנני לך תכנית טיפול עצמי (גם ההיפר-פרודוקטיביות, TYPE-A שבינינו), ואל תשכחי לבצע אותו.

7. מותר לך לא להיות בפייסבוק.

מי שעושה אקטיביזם מקוון, הרבה פעמים מרגישה שהיא חייבת להיות בכל דיון על כל סוגיה חשובה. במיוחד כל מה שנובע מתוך המרחבים שלה (אולי את מנהלת דף או קבוצה או עמותה; אולי באו טרולים לתקוף, אולי עושים לך שם הסגברה, אולי לועגים למשהו שפרסמת… זה הכי אישי ונראה הכי חשוב).

אבל בכל זאת – זה אפילו חשוב לקחת מהמרחב הזה מנוחה.

מותר לך פשוט לעשות log out, ולחזור למחרת. או אחרי שבוע. או מתי שאת מחליטה. המאבק הפמיניסטי עוד יהיה פה כשתחזרי.

8. מגיע לך יחס מכבד.

העולם שונא פמיניסטיות. את כבר יודעת את זה, נכון? כלומר, זו הסיבה שהפוסט הזה נולד.

אבל לעולם אין זכות להתייחס אליך באופן מבזה רק משום שהוא שונא את מי שאת.

ואין שום סיבה שתיאלצי כל פעם לעמוד על רגלייך האחוריות ולהתגונן או להצטדק כל פעם מחדש.

א.נשים יכולים לא להסכים איתך גם בלי לזלזל בך, להקטין אותך, או להתנשא עלייך. הם גם יכולים לבחור לא להיות בדיון בכלל אם להתנהג באופן מכבד זה גדול עליהם.

יש שיאמרו שמעצם בחירתך להיות פמיניסטית, מגיע לך להיות שק החבטות האינטלקטואלי (או אינטלקטואלי לכאורה) של אחרים. שחובת ההוכחה היא עליך, וככה זה כשרוצות להחיל שינוי.

אז הרשי לי לומר לך – מעצם העובדה שאת קיימת, מגיע לך יחס מכבד. לאף אחד אין את הזכות לא לכבד אותך. (יש להם לעתים קרובות מידי את היכולת, אבל זה לא אותו דבר. את לא צריכה לקבל את זה בהכנעה).

9. את לא תצליחי לשכנע את כולןם.

באמת שלא. לא לכולם יש ראש פתוח. לא לכולם יש אינטרס להשתכנע. לא כולם מסוגלים להבין הכל בכל רגע נתון.

גם אם אנו יודעות שאנו צודקות (וברור שאנו צודקות!) – אי אפשר להכריח אותם להשתכנע.

זה לא אומר שצריך לוותר מראש ולא לנסות. זה אומר שמותר לך להחליט בשביל עצמך מתי זה שווה לך להתאמץ, כמה להשקיע בדיון, כמה להסביר, וכמה קשה לעבוד ובשביל מי. להחליט מתי את חושבת שמישהו מוכן באמת לשמוע ולהשתנות.

להתווכח עם אנשים שפשוט רוצים להוציא ממך תגובה זה די חסר תכלית.

יש אנשים שנהנים לבזבז את זמנך. יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם שלא יהיה להם אכפת מצדק מגדרי. ולצערי – הם רבים הרבה יותר מאיתנו. אז מותר לך לבחור.

כי…

10. את לא מאכזבת את הפמיניזם כשאת מוותרת.

לא לוותר באמת. לא לוותר על הרעיון של פמיניזם ועל מה שאת מאמינה בו ובעולם הטוב יותר שאת רוצה ליצור. על זה אל תוותרי.

אבל מותר לך לוותר על א.נשים מסויימים, או מרחבים מסויימים.

את לא חייבת להיות במלחמה מתמדת. אם יש לך איזה קרוב משפחה ש*תמיד* אומר דברים גזעניים בארוחות משפחתיות – וכבר שנים את מתעצבנת עליו, ושום דבר לא משתנה – מותר לך לבחור להתעלם, ולהשקיע את האנרגיה שלך בערוצים אחרים.

מותר לך לבחור פשוט לשחרר.

לא רק שזה לא משקף לרעה על הפמיניזם שלך לוותר כשאת שומעת הערות מיזוגניות בעבודה ולא נכנסת לזה – או כל מצב מקביל – למעשה, המאבק הפמיניסטי זקוק לך כשאת במיטבך כדי לעשות את העבודה שיכולה להביא לשינויים האמיתיים והגורפים. שמרי כוחותייך לדברים שאת כן יכולה להשפיע בהם.

11. אם השפעת על מישהו.י אחתד, כבר עשית שינוי.

אני מאוד מאמינה באקטיביזם שלי. אני פועלת בעיקר במרחבים המקוונים, עם גיחות לעולם האמיתי כשאני יכולה וצריכה. אני גם – כמובן – משתדלת לחיות את מה שאני מאמינה בו, ולחלוק עם אחריםות. גם באינטראקציות מקצועיות וחברתיות, וגם בהרצאות, וגם בבלוגוספירה.

כשאני בוחנת את מה שאני מחשיבה כהצלחות שלי, אני סופרת את הנערות שכותבות ל"שולפת ציפורניים" שבפעם הראשונה הן רואות ביטוי לדברים שהן מרגישות. אני נזכרת בשורת הנערות שהגיעו לצעדת השרמוטות ורצו לעלות לבמה הפתוחה ולזעוק את החוויה שלהן. אפילו בפרוייקטים כמו ויקי נשים – אני מגיעה שוב ושוב למקומות של נשים שמרגישות שהערוצים שלהן לתרומה (כנגד המחיקה שגם ככה קורית) חסומים. אני והמתנדבות בפרוייקט פותחות כמה שיותר ערוצים כאלה.

לא שמעו עלינו אולי ברחבי עולם ואולי לא נזכה בפרס נובל לפמיניזם… אבל כל פעם שגבר בקבוצת דיון מגדר מספר לי שמשהו אצלו השתנה, כל נערה שמרגישה מועצמת, כל אישה שמוצאת את הפתח שלה לעשייה – כל אחת כזו היא עולם ומלואה, ואין לזלזל בזה.

אז את לא צריכה לעשות קריירה בפמיניזם. כל מה שאת עושה תורם, וחשוב.

ובזה יש המון כוח ועוצמה. אל תזלזלי בעצמך.

12. יש מצב שתאבדי חברות.

את משתנה ומתפתחת. הערכים שלך משתנים. אולי את מכירה חברות חדשות. אולי קשה לך עם א.נשים שחושבים דברים ומאמינים בדברים שאת כבר לא מאמינה בהם.

אני לא אומרת לך לזרוק את הישן למען החדש. אין כמו חברות ותיקות שמכירות אותך גם כשהיית טינאייג'רית מביכה ואוהבות אותך דווקא בגלל זה. פשוט – לפעמים היחסים האלה שורדים ומתפתחים, ולפעמים ההתפתחות של כל אחת מאיתנו לוקחת אותנו לכיוון שונה.

יש לאימוץ אידיאולוגיה נטייה לאיים. זה מה שאנו חייבות לדעת. אם החברות שלך מהתיכון/צבא/לימודים/טיול הן לא פמיניסטיות, יש מצב שהן לא יקבלו יפה את העניין שלך בהחלת צדק מגדרי, ויש מצב שאת לא תוכלי להכיל את הגישות שלהן.

וזה בסדר.

כל אחת מאיתנו סופגת מספיק מיזוגניה, ביטול, הקטנה, האשמת קורבן, דכאנות ומיקרו אגרסיות מהסביבה. אין לנו שום חובה להסכים לקבל את זה מהחברות שלנו.

אין פה תכתיב לזנוח אף אחת, אבל אם את מרגישה שאת מוכנה או צריכה להתקדם הלאה – תרשי לעצמך.

13. מותר שיהיו לך סטנדרטים גבוהים, גם במסגרת מערכות יחסים.

אם את יוצאת עם נשים זו פחות בעיה. אבל אם את מקיימת מערכות יחסים עם גברים:

אז אולי את מחפשת מערכת יחסים. אולי את כבר במערכת יחסים. מה שכתוב בסעיף הקודם לגבי חברות מתאים גם כאן. זה לא נדיר שהתפתחות פמיניסטית מובילה לויכוחים ביחסים הטרונורמטיביים. גברים יכולים להרגיש מאויימים מזה, ואולי גם מפני שהם באמת לא מעוניינים בשינוי במערך יחסי הכוחות. הם הצד הפריווילגי, ואין להם אינטרס לשנות או להשתנות. זה לא כי הם אנשים רעים, זה פשוט ככה. אבל זה לא מחוייב מציאות. יש גברים שכן מעונייים להיות בעלי ברית לפמיניסטיות. יש גברים שבאמת מעוניינים בצדק מגדרי ואחר. יש גברים שאפילו כבר בתהליך למידה כיצד לקדם את זה, ונמצאים בדרך הנכונה לעזור לזה לקרות.

את לא צריכה להסתפק במשהו פחות מזה.

אם כך, הכירי בזה שיש מצב שפער משמעותי בעולם הערכים שלכם לא יהיה ניתן לגישור. לא כל סיפור אהבה הוא סיפור של דיסני.

אם את בשלבי חיפוש – תשקלי ללכת עד הסוף. תכתבי בפרופיל שלך ב- OKC שאת פמיניסטית. זה יסנן מראש את מי שבאמת לא יכול להתאים לך.

14. יהיו לך מחשבות סקסיסטיות. וזה בסדר.

ברור שאנו לא רוצות שיהיו לנו מחשבות כאלה.

אבל זו הפואנטה של העבודה שאנו עושות. אנחנו באות מהכרה שהחיברות בתרבות שלנו היא דפוקה, ואנחנו רוצות לעשות שינוי כדי שבעתיד זה יהיה אחרת.

אבל החיברות שלנו קרה בתוך החברה הזאת. זה שאנו פמיניסטיות לא יכול למחוק את זה.

זה לא כאילו באימוץ הפמיניזם אנו הופכות פתאום למישהי נטולת דכאנות. אנחנו ממשיכות להיות דכאניות, בדרכים שאנו יכולות לזהות וכאלה שלה, מעצם היותנו. זה אומר שיהיו לנו גם מחשבות סקסיסטיות ושיפוטיות סקסיסטית, לעתים.

מה שחשוב זה לנסות לזהות את זה כשזה קורה, להכיר בזה, לנתח את זה, וללמוד מזה. ולהתקדם הלאה באופן תקין יותר.

15. מותר לאהוב תכנים תרבותיים שהם סקסיסטיים.

מותר לאהוב את טיילור סוויפט, ואפילו את המוזיקה של קניה ווסט. מותר לאהוב רוק כבד ואת שייקספיר, ואפילו את דמדומים. ואת משחקי הכס. ומשחקי "יריות" במחשב. ואת המפץ הגדול.

מותר לך לאהוב את מה שאת אוהבת.

את יכולה בה בעת לחשוב על התקשורת באופן ביקורתי דרך עדשה פמיניסטית, ועדיין לאהוב דברים בעייתיים.

כבר כתבו על זה רבות (ובקרוב גם ב"שולפת"). קודם כל, הסיכויים שתכנים בידוריים שנוצרו בידי בני אדם, שבתורם "נוצרו" בחברה הגזענית, להטבפובית, מיזוגנית שלנו יהיו נטולי בעיות – הם אפסיים. אי אפשר לצפות לזה, ואת לא צריכה להעניש את עצמך.

מותר לך חיי פנאי ובידור. ומותר לך גם לבקר את זה בלי להתנזר.

16. אל תקני את ההאשמה שאת משביתת שמחות.

אז יש לך ביקורת פמיניסטית על דברים. כמו תכניות טלוויזיה ופרסומות. זה כי יש כל כך הרבה דברים לא בסדר בטלוויזיה ובפרסומות. ובכל מקום.

אם הא.נשים סביבך לא מעוניינים לראות את העולם בעין ביקורתית – זו הבחירה שלהם. את לא מחוייבת לבחירות שלהם. והדברים הבעייתיים האלה לא כל כך משמחים את מי שחווה את הדיכוי מהם. אז גם "שמחות" זה יחסי, ואת לא צריכה לחזק את מי ש*כבר* מחוזק בקטע הזה.

אין שום סיבה בעולם שהא.נשים סביבך יגרמו לך להרגיש רע כי את כן רוצה לבקר דברים בעייתיים.

כשאת מתנגדת לבדיחת אונס, לא *את* הבעיה, אלא בדיחת האונס. ומי שמספר אותה. וכן – גם מי שצוחק ממנה.

17. לפעמים העולם כבד מידי, וקשה מנשוא.

לכולנו יש ימים כאלה שאנו מרגישות שאם נשמע על עוד דבר אחד מזעזע אנחנו פשוט נישבר.

ושאנו נזכרות בכמה דברים נוראיים יש בעולם הזה, וזה גורם לנו להרגיש מיואשות, וששום דבר שנעשה לא ישנה כלום.

ומה הפאקינג פואנטה לעזאזל?!?!?!?

יש ימים כאלה. ויש גם ימים אחרים.

אני לא אתיימר להבטיח לך מה ישתנה, כמה, ומתי. אבל כאמור – אנחנו כן משפיעות, וכן חשובות, וכן משנות מציאות. אז אין לנו זכות או יכולת לוותר על הצדק שלנו. אנחנו כבר שם, עמוק בפנים.

אז העצה שלי?

קחי נשימה עמוקה. אולי תתנתקי מהפייסבוק. תעשי משהו נחמד בשביל עצמך. את כבר תזכרי בעצמך למה התחלת לעשות פמיניזם, את לא צריכה עצות בשביל זה. פשוט תטפלי בעצמך על הדרך.

18. כי כן – העולם באמת חרא.

הלוואי שיכלתי לומר שזה הכל בראש שלך, ואת מגזימה, ולמה את רגישה כל כך. אני לא יכולה. העולם הוא מקום נוראי וקורים בו דברים נוראיים.

מי שמנסה לשכנע אותך אחרת, או משקר או שיש לו אינטרסים.

הקיריארכיה חונקת אותנו, ואנו באמת חייבות להלחם בה.

פמיניזם גורם להיפר-מודעות לכך.

את לא ממציאה. את לא היסטרית. את לא צריכה תירוצים. זה אמיתי.

19. אבל יש גם יופי ואושר בנמצא – כי פמיניזם זה דבר מופלא.

מודעות פמיניסטית יכולה להרגיש כמו חרב פיפיות – לפעמים נדמה לנו שהיינו מאושרות יותר אלמלא המודעות שלנו. לפעמים אנו מייחלות לחזור לזמן פשוט יותר. אבל זה מיראז', הדבר הזה. הוא לא קיים. הגעת למודעות הפמיניסטית שלך כי נתקלת ראש בראש בזבל של הפטריארכיה פעם אחת יותר מידי. פעם אחת ראית משהו, קראת משהו, הבנת משהו – שהסביר את כל החרא הנוראי שאת מתפלשת בו כל חייך. זה בטח היה רגע של שחרור, של הקלה, של שמחה ואושר, של אחווה עם נשים אחרות, ושל חיזוק עצמי, אימות, הכרה… הדברים האלה עוד קיימים, גם אם העדשה הפמיניסטית שלך "הורסת" לך דברים נורמטיבים שאחרים לכאורה נהנים מהם ללא בעיה.

דרך הפמיניזם אנו לומדות לסלוח לעצמנו, וזה כה, כה חשוב. אנחנו לא אשמות בדברים הרעים שקרו לנו.

אני לא אטען שהסביבה הפמיניסטית חפה מבעיות. היא ממש, ממש לא. אבל את לא צריכה להיות חברה של כולן – רק של מי שמחזקת אותך. כי אני מבטיחה לך שיש עוד בדיוק כמוך, שמבינות היטב את החוויות שלך, ואת הספקות שלך, ואת ההתמודדויות שלך.

כמה שהפמיניזם יכול להרגיש לפעמים כבד עלינו, זה גם מה שמציל אותנו. ונותן לנו תקווה. וגורם לנו להשפיע.

הפמיניזם משנה את חיינו.

תחזיקי בזה. חזק.

בכל הרגעים הקשים, תחזיקי בידיעה הזו, ובאחיות שלך במאבק הזה.

20. תודה.

רק לעתים רחוקות מישהו (או אפילו מישהי) טורח לומר לנו תודה על כל העבודה הקשה שלנו. על המאמצים, על המאבקים, על הכוחות שאנו שורפות במטרה שלנו.

זה כאילו שזה מצופה מאיתנו.

מצופה מאיתנו להיות מערכות הסברה מהלכות, להנעים פנים ולהמתיק שפתיים לכל הדורש, להיות סבלניות ומכילות, לחנך ולהשכיל, לעשות, ולעשות שוב. לארגן ולהתנדב, להיות זמינות ולהיות אחראיות, וגם להצליח כל הזמן – גם כשמפנים אלינו התקפות מיזוגניות וקללות והכפשות ואיומי אונס – או לכל הפחות הקטנה ומחיקה.

אז הרשי לי לומר לך תודה.

גם אם אנו לא מסכימות על הכל, גם אם לפעמים אנחנו בצדדים שונים של סוגיות – אלה סוגיות שאכפת לנו מהן כי אכפת לנו מפמיניזם, ואנו מחוייבות ליצירת חברה אחרת.

אז תודה. על העבודה הקשה. על זה שאת לא מוותרת.

פמיניזם זה לא דבר קל לעשות, אבל זה דבר אדיר.

וגם פמיניסטיות הן אדירות.

בעולם שמנסה לקרוע אותנו לגזרים, אנו יכולות לעזור אחת לשניה להרגיש שלמות.