שולפת צפורניים | שפויות יותר ושפויות פחות
1918
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1918,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

שפויות יותר ושפויות פחות

מאת: ג'ן שוקה

sanity-meter

כבר זמן מה יש אנשים שנאבקים בדיכוטומיה של מין ושל מגדר. אנשים שטוענים שיש רצף, שמין ומגדר הן הגדרות חברתיות שנועדו לתת את הכוח לצד אחד בדיכוטומיה הזאת.
לאחרונה אני חושבת על תחום נוסף שיש בו דיכוטומיה מאוד נוקשה, והוא זוכה לפחות התייחסות – שפוי ולא שפוי.
האם אני שפויה?
אם תשאלו את אמא שלי, היא תגיד לכם חד משמעית – לא. איך אישה שלא מורידה שיערות ובוחרת להיראות כמו גבר, יכולה להיות שפויה? איך אישה שלא רוצה ילדים ובמקום לעשות משפחה הולכת לכל מיני הפגנות, יכולה להיות שפויה?
ואכן, בתור מי שלא עוברת לא כגבר ולא כאישה ובתור מי שהתא המשפחתי שלה הוא השותפות והחברות הכי טובות שלה, יש זמנים ומקומות שבהם כנראה הייתי עוברת כלא-שפויה. יש אנשים שעדיין בעיניהם אני עוברת כלא-שפויה.

אני עובדת בתחום בריאות הנפש, ויוצא לי לקיים אינטראקציות עם אנשים שגם המערכת רואה כלא-שפויים.

לפני כמה ימים נפגשתי עם הממונה עלי, וסיפרתי לה איך הולך עם האנשים איתם אני עובדת. סיפרתי לה על דנה (שם בדוי) שמקיימת אינטראקציות חברתיות שלא היו מביישות אף אדם שאני מכירה. הבוסית שאלה אותי מה איכות היחסים החברתיים שלה והאם הם עמוקים. אמרתי שלדעתי כן, יש לה גם קשרים עמוקים, וגם כאלה שפחות. בעקרון נראה לי שטיב היחסים החברתיים שלה מאוד דומה לטיב יחסים חברתיים של הרבה מאוד אנשים, אם לא רוב האנשים.
כנראה שהתשובה הזאת הייתה מוזרה לבוסית שלי, ששאלה אותי אם אולי העובדה שאני ודנה קצת דומות מקשה עלי לראות את האספקטים של המחלה הנפשית שלה.
אני ודנה באמת קצת דומות. בערך אותו גיל, בערך אותה סביבה. דנה סיפרה לי על מחשבות אובססיביות שיש לה על האקס שלה, ועל זה שהוא שלח לה הודעה והיא ענתה, ואז הוא הפסיק לענות. והיא לא יודעת אם לחכות או כמה לחכות לפני שהיא עונה, והאם הוא לא עונה כי הוא משחק אותה או כי לא אכפת לו או כי הוא באמת עסוק.
ובבליל המילים האלה שלה מצאתי את עצמי ואת המחשבות שיש לי מדי פעם, כשמערכות יחסים שאני מקיימת אינן ברורות לי. פשוט אצלי הן נשארות בתוך הראש, אבל אין הבדל גדול ביניהן ובין המחשבות עליהן היא ספרה לי.

שרית (כמובן, שוב שם בדוי) היא מישהי נוספת שאני עובדת איתה. אתמול, הגעתי אליה הביתה ואמה החלה לספר לי שאחיין של שרית רצה לשחק איתה, והיא לא ענתה, אז הוא החל לרדוף אחריה כמשחק. שרית לא נהנתה מכך. ״למה היא לא פשוט אמרה לו שהיא לא רוצה?״ שאלה אותי האם בפליאה. ״אני לא מבינה… למה היא מתביישת ולא מדברת?״. ואכן, לשרית קצת קשה לדבר, ובעיקר להגיד לא לאנשים.
ישבתי מולה וחשבתי על כמה קשה לי להגיד לא לאנשים. לא מלמדים אותנו מספיק (ובעיקר את אלה מאיתנו שחוברתו כנשים) שמותר וחשוב להגיד לא. מלמדים אותנו רק להיות מנומסות.
ישבתי וחשבתי על כמה גם לי קשה לדבר עם אנשים. על שאני לפעמים לא מסוגלת להרים טלפון למישהו שאני לא מכירה, על כמה אני שותקת בסביבות חדשות.
האם לא הבינה למה בתה מתנהגת ככה, ניסתה להבין מתוך המצוקה של עצמה. ואני ראיתי את עצמי במילותיה.

בשנה שעברה הייתי בדיכאון. או במשהו שאני מכנה אותו, לפעמים, דיכאון. בבקרים הייתי קמה ונוסעת לבית הספר בו הייתי עובדת, וכשהייתי חוזרת בשעות אחה"צ, הייתי נכנסת מיד למיטה. צופה בכמה סדרות ונרדמת.
תפקדתי. כל יום נסעתי לעבודה. הגשתי מטלות ללימודים כשהייתי צריכה. לעתים רחוקות אפילו הצלחתי לעשות איזו מטלה או שתיים בבית. החינוך הקפיטליסטי המאוד הדוק שלי לא נתן לי אופציה אחרת. הצורך לקום בבקרים ולעבוד, היה חזק מהדיכאון. ואולי זה היה כוח האינרציה – לקום וללכת, בלי שיש זמן לחשוב לפני. כנראה שאיש מקצוע לא היה נותן לי אבחנה, אלא היה רק אומר שזה יעבור, ושאולי אני צריכה תמיכה רגשית.
ועדיין, הייתי שונה. לא כמו עצמי. לא היה לי שום חשק לעשות דברים מחוץ למיטה שלי. אבל עשיתי אותם, כי צריך. כי לא יכולתי שלא.

נכון, אולי לא הייתי בדיכאון במובן הקליני של המילה, הרי עדיין הצלחתי לתפקד. יש אנשים שלא היו מצליחים לתפקד במצב הזה. יכולות להיות לזה אלף ואחת סיבות, אבל בעיני הממסד הם נחשבים ללא שפויים, ואני – לשפויה.
ומי קובע מי שפוי ומי לא? בעלי הכוח, כמובן. רופאים, פסיכיאטרים, אנשים מתוך המערכת. אנשים עם כוח שהצליחו להגיע לתפקיד שלהם בזכות הכוח שהיה להם מלכתחילה, והמערכת תתגמל אותם בעוד כוח.
הם קובעים מי שפוי ומי לא.

כשאני מסתכלת על שרית ועל דנה, אני רואה נשים שיש לי הרבה במשותף איתן. יש הרבה חוויות שהן מתארות שגם אני חוויתי. לפעמים בדרך קצת שונה, לפעמים בעוצמות יותר נמוכות.

ויש גם הרבה חוויות שהן עברו, שאני לא חוויתי. חוויות בתוך המערכת הרואה אותן כלא-שפויות, חוויות עם עצמן שאולי הן לא יצליחו להסביר לאף אחד אחר.
ועדיין, יש איזשהו רצף. רצף של אי שפיות, ובכל חוויה שאני עוברת, אני יכולה לשים את עצמי איפשהו עליו. לפעמים זה יהיה יותר קרוב לאיפה שהלא-שפויים היו שמים את עצמם, ולפעמים פחות.
ועדיין, אני שם, על הרצף הזה ביחד עם אנשים שאני עובדת איתם, ביחד עם מי שהמערכת מגדירה בתור מטופלים שלי.

הטקסט הזה לא נועד להקטין חוויות של מי שהמערכת מגדירה כלא-שפויים. אני מודעת לזה שהוא נכתב מתוך מקום מאוד פריווילגי. ועדיין, אני חושבת שהדיכוטומיה הזאת בין השפוי ללא-שפוי (כמו כל דיכוטומיה אחרת), צריכה להישבר.

1Comment
  • ד
    Posted at 22:17h, 25 ינואר להגיב

    אני ממש ממש לא מסכימה איתך.ללא הדיכוטומיה המערכתית הזו שאת מדברת עליה, יהיה מאוד מאוד קשה לקבוצע מי צריך לקבל עזרה. כשאת מגיעה ממקום פריוולגי תפקודי שמסוגל תאורטית לבקש עזרה ולפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי, זה מפריד אותך מאנשים שהרמה התפקודית שלהם נמוכה משמעותית, מאנשים שבכלל לא יודעים שיש להם בעייה, מאנשים שהמצב שלהם מפריע להם לשמור על עבודה (אין לך מושג כמה זה מתסכל וקשה לאהוב את העבודה שלך אבל לצאת כל יום באמצע היום בוכה כי את הדכאון כל כל חריף שאת לא מסוגלת לתפקד, פשוט לא מסוגלת) עד שבסופו של דבר, ובאופן מובן, פשוט מפטרים אותך.

    בלי הקריטריונים האלה איך אנשים יקבלו עזרה? איך הם יקבלו תמיכה כלכלית במידת הצורך? כנראה שאם תפקדת ואם הייתה לך אופצייה לצאת מהמיטה וללכת לעבודה היית בדכאון, אבל אפילו לא כתבת כאן אם נזקקת לעזרת תרופות או לא. תרשי לי להניח שלא. למה זה כל כך מפריע לך או חשוב לך להיות מוגדרת כלא שפויה ע"י המערכת? או שאת רוצה שהמערכת לא תגדיר אף אחד כלא שפוי? שאף אחד לא יקבל עזרה? לפעמים לעזרה בוציאלית שאפשר לקבל מהמערכת יש יתרונות.

Post A Comment