שולפת צפורניים | צעדת השרמוטות – אין מקום בטוח
1478
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1478,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

צעדת השרמוטות – אין מקום בטוח

 פוסט אורחת של נעה נחמיאס

ב30 במאי התקיימה צעדת השרמוטות בירושלים. חיכיתי לאירוע הזה הרבה זמן – סופסוף הזדמנות לצעוד בעיר שלי ולקרוא בקול את מה שנראה לי כל כך בסיסי אך לרבים אחרים נראה כמו רעיון רדיקלי: שלנשים יש זכות מלאה על גופן, שאין נסיבות מקלות להטרדה או לאונס, שלנשים מגיע ביטחון מלא במרחב הציבורי.

ירושלים, העיר בה אני גרה יותר משני עשורים, יכולה להיות מאוד עוינת לנשים. בין אם בשלטי "אל תסתובבי בשכונותינו בלבוש לא צנוע" שאני נתקלת בהם בדרך לשוק, דרך השחתה של דמויות נשים בפרסומות ועד מוסדות השלטון הגבריים בכל פינה ושוטרי מג"ב מסתובבים בשוק. הרחובות בעיר הזאת, ששטח המחייה של החילונית הממוצעת מתנקז בה לרדיוס די מצומצם, מלאים בהיסטוריה של הפחדים שלי: הפארק שבו הפסקתי לרוץ אחרי שמישהו חשף את איבר המין שלו מולי. ההטרדה הראשונה במכולת, כשהייתי בכיתה א'. האיש שעקב אחרי אחותי. נהג המונית שלא נתן לי לרדת בסוף הנסיעה עד שצרחתי. המון לילות של הליכה מהירה, מפתחות ביד, לב פועם חזק. לצעוד ברחובות האלה ולצעוק שחייבים לשים סוף לטרור הזה, ביחד עם עוד המון נשים (וגברים) שמאמינים בזה גם הם, הייתה אמורה להיות חוויה מעצימה.

צעדת השרמוטות זאת הזדמנות נהדרת ללבוש את הבגדים שאני נורא אוהבת אבל קצת חוששת ללבוש, כמו השמלה האדומה שקצת קצרה בעיני. אז זה מה שלבשתי. בדרך למקום המפגש עברתי בשכונת מונקאטש, שמפרידה בין השוק לרחוב בצלאל. הלב פועם קצת יותר חזק – האם האישה החרדית הזאת תגיד לי משהו? אחרי הכול, אני בשכונה שלהן. האם הגבר החרדי הזה ירק לכיווני? יסנן לעברי קללה?אוף, למה לבשתי את השמלה הזאת.

הגעתי לשוק, למקום המפגש, בלי שום תקרית לא נעימה בדרך. תחושת הביטחון והניצחון חזרה למלא אותי כשראיתי את הנשים הרבות שנאספו ואת הארגון המהודק – חולצות למכירה, שלטים למי שלא הכינה בעצמה, מתופפות מגניבות, סיסמאות. בחרתי שלט, ואחרי זמן לא רב התחלנו לצעוד. תחושת הביטחון גברה. היה חם, אבל המשכתי להניף את השלט גבוה, תופסת כמה שיותר מקום עם הידיים שלי, צועקת אחרי האישה עם המגפון. לאט לאט הגוף שלי השתחרר, הפסקתי לחשוב על השמלה, על הרגליים הלא מגולחות, על כל המסביב. הלכתי אחרי המתופפות והגוף שלי התנועע בקצב שלהן. אני הולכת ברחובות האלה ומוחקת את ההשפלות הקטנות, מרגישה חזקה, בטוחה.

בערך באמצע הדרך, בתחילת המדרחוב, איש שעמד מחוץ לחנות התחיל לעקוב אחרינו. הוא לא היה חלק מהצעדה, אבל הלך בעקבותינו. כל פעם שהסתובבתי להסתכל עליו ראיתי שהוא נועץ בי מבטים. אחרי כמה דקות הבנתי שהוא עוקב אחרי. תחושת הניצחון פגה, וכך גם הביטחון שהרגשתי. למרות שהייתי עם חברות, ומוקפת בעוד המון נשים, באמצע היום, באמצע הרחוב – הרגשתי לבד עם הסכנה. כבר לא הייתי בצעדה, לא רציתי להמשיך להניף את השלט ולמשוך תשומת לב. רציתי להיעלם, להקטין את עצמי, שהוא לא יוכל לראות אותי. במקום להנות מהתופים ולשאוג סיסמאות, הסתכלתי מאחורי כל הזמן, לראות איפה הוא. והוא כל הזמן היה מאחורי. להגיד משהו? מה להגיד? שיש גבר שמסתובב פה שברור שהוא לא קשור? שהנוכחות שלו מאיימת עלי?  מה אני יכולה לעשות עם זה?

ניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי. כשהגענו לנקודת הסיום הלכתי הצידה לעשות טלפון. המטריד ניצל את ההזדמנות לתפוס אותי לבד, ובעוד אני מדברת בטלפון הוא התחיל לדבר איתי. ניסיתי להתחמק ממנו והלכתי למצוא את החברות שלי. מצאתי אותן והתיישבנו, מותשות מהשמש ומהצעידה, בשולחן בפאב שבו הסתיימה הצעדה. אחרי כמה דקות הוא בא והתיישב לידינו, קרוב מדי, והתחיל לדבר איתי. זה היה לא נעים, ואמרנו לו שילך, שאנחנו לא רוצות לדבר איתו, בתקיפות. וזהו, הוא הלך. לכאורה, לא קרה כלום – הוא לא נגע בי, הוא לא קילל אותי. אבל הוא גרם לי להרגיש קטנה וחסרת כוח ומפוחדת, והפחד הזה הפריע לי ליהנות ממשהו שעשיתי, הפריע לי פשוט להיות בחוץ. הפחד הזה הדהד את כל הפעמים האחרות בהם גברים לא כיבדו את המרחב שלי, את הפרטיות שלי, את הזכות שלי להיות ברחוב בלי שהם יגידו על זה משהו, ואת הפחד להגיד על זה משהו למישהו אחר מחשש שיבטלו את הפחד. הלוואי שיום אחד אוכל ללכת ברחוב בלי להרגיש טיפה מהפחד הזה.

No Comments

Post A Comment