שולפת צפורניים | "פנתרה פרועה שצריך לביית"
1086
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1086,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

"פנתרה פרועה שצריך לביית"

פוסט אורחת


תמיד מצחיק אותי שהאקדמיה חורטת על דגלה את העניין של חופש אקדמי. כשאת מתחילה לדבר על המאבק המזרחי, או חלילה מזהה עצמך כ"מיזרחית" ואומרת את המילה האסורה מכול "אשכנזיות", את ישר נתפסת כמתלהמת וקיצונית. ששש פה אסור לדבר על אשכנזים.ות. אם את יותר רדיקלית מהשמאל, את נתפסת כמוזרה ודיעותייך הופכות ללעג. אני מזהה עצמי כ"פמיניסטית מיזרחית לא ציונית". עוד מילה אסורה באקדמיה "לא ציונית". אני לא חושפת את עצמי בפוסט הזה מכיוון שזה עלול לעלות לי בקריירה האקדמית שלי, שרובה מנוהלת ע"י גברים לבנים אשכנזים. זה ניכר במיוחד בתחום שלי. אני כותבת את הפוסט הזה לאחר תקופה ארוכה של מחשבות והרבה אכזבות. אך למרות האכזבות, אני עדיין שם ואמשיך לבעוט במוסכמות החברתיות, בגזענות ובשבוניזם. 

אתחיל את סיפורי מכך שלפני זמן מסוים חוויתי הטרדה מינית קשה במיוחד מאחד מהמרצים שלי. קורס שבו בלטתי במיוחד עקב ידיעותיי בתחום. אני אוהבת ללמוד והגעתי לאקדמיה כי חשבתי לתומי ששם יפסיקו להתייחס אליי רק כאל בחורה יפה אלא יקשיבו לי ולדיעותיי. אני מודעת לפריבילגייה שיש לי במרחב כאישה יפה, אני מקבלת יחס נחמד יותר שמתבטא בהרבה פריביליגות במרחב, אך לא כאן ארחיב על כך, אני רוצה לדבר על הדיכוי שאני חווה כאישה מיזרחית יפה. מצד שני, מתייחסים אליי בזלזול. אני כבר כמה שנים באקדמיה, ועד ההטרדה הזו, שהייתי בוטה במיוחד, התעלמתי מהמבטים שמרצים היו מגניבים לעבריי, וכמובן לסריקות הגוף. לאחר ההטרדה, התעוררתי מהתמימות שלי, והבנתי שהאקדמיה היא לא ואקום, היא קיימת בתוך יחסי הכוח בחברה. וגם שם יש שובניזם, סקסיזם וגזענות. כל מרצה שהיה מגניב לעברי מבטים הייתי מתחילה במלחמת עיניים, דהיינו, מסתכלת עליו בזמן שהוא עושה זאת כדי לאותת לו "היי אני רואה אותך, תירגע, זה לא במקום". זאת שיטה שפיתחתי משכבר הימים, אני בחיים לא נותנת לעיניי לנוח בקרבת גברים, תמיד הן מביטות לעבר הגבר שמולי, לראות לאן עיניו מטיילות. יש לי המון חברים טובים גברים, והם נמצאים במקום הזה בחיים שלי לאחר שבחנתי מיליוני פעמים שעיניהם לא סורקות את גופי ושאין להם שום כוונה אחרת  והם לא שם מסיבה אחרת- אלא מסיבת חברות בלבד.

black-panther1
כמו שאמרתי, עיניי לא נחות לרגע. אני בוחנת את כל המרצים ושמתי לב גם לגזענות. אני מיזרחייה שצוחקת בקול רם, שמה לק צבעוני, מתלבשת פרחוני (ועקב כך נקראת פרחה בפי הרבה א.נשים) ולא מאמינה בפוליטקלי קורקט. אומרת את דיעותיי בגלוי, גם שזה גורם להרבה מרצים לאי נחת. כמובן, בתמימותי, האמנתי ל"חופש האקדמי". לפני כמה זמן נפלו לי כמה אסימונים והתחוור לי שאני נתפסת כ"לא רצינית", מהסיבות שפירטתי לעיל.

עכשיו, בוא נדבר גלוי, הגעתי ממשפחה קשת יום. כסף הוא לא מנת חלקי. מהתואר הראשון אני עובדת בשלוש עבודות כדי לממן את לימודיי, עצמי וכמובן עוזרת למשפחתי. אין לי את הפריבלגייה רק ללמוד או לעבוד חלקית. תמיד עבדתי ביותר ממשרה מלאה, והגעתי להישגים מרשימים בלימודים. אני מגישה את כל עבודתיי בזמן ומתקתקת את המבחנים למרות הקושי הרב. מעולם לא ביקשתי הנחות עקב הרקע שלי. אך למרות כל זאת, אני תמיד מקום שלישי, כמובן אחרי הגברים ואחרי הנשים (המעטות מאוד מאוד) האשכנזיות. לאחר שהמרצה שלי אמר עליי שאני "פנתרה פרועה שצריך לביית" התעצבנתי. יתרה מזאת, זה הכניס אותי לדיכאון. דיעותיי מובאות בהרבה מעבודות שכתבתי ושאני כותבת. אני מביאה את הפן המזרחי, הפמיניסטי ואת עצמי. אני שואלת הרבה שאלות ותמיד מעלה את העניין שאין כמעט נשים במחלקה שלי. פשוט אין. ולפיכך אני נתפסת "פנתרה פרועה שצריך לביית".

שוב, חופש אקדמי בתחת שלי. החופש האקדמי תופס לגביי נושאים שמאלניים, שיש עליהם תמימות דעים מאוד גדולה באקדמיה. אבל חלילה שתתחילי עם הביקורת שלך על הפוסט קולוניאליזים/פמיניזם וכו'. אותה אני אמורה לשמור לעצמי, מפני שזה קשה מדי לעיכול וזה לא בקונצנזוס. אני צריכה לעדן את כתיבתי המתלהמת כדי שזה יתאים לאקדמיה הגברית הלבנה. אני צריכה לשתוק על המבטים שמגניבים לעברי, כי אם אני אתחיל לדבר על זה החלום שלי על קריירה האקדמית יתפוגג. לא קשה לנחש שוויתרתי על התלונה על המרצה המטריד, כי נוו מה לעשות, מה שעמד מולי היה שיקולי בעד ונגד. ושיקולי הנגד ניצחו. הם ניצחו כי אף מרצה לא ירצה לעבוד איתי וגם כי רובם חוטאים בכך ולא ירצו להיות במקום שבו הם פגיעים לתלונה. זה מה שנקרא לשרוד בפטריארכיה. בחברה שבה אנו חיים זה לגיטמי לסקור את גופה של בחורה ושזה יהיה בסדר. שלא נדבר על זה שאם אני מגיעה עם מחשוף, המבטים לא זזים משם, רק לאחר מלחמת עיניים עיקשת הם עושים זאת בצורה פחות בוטה, אך זה עדיין קיים.

אני מרגישה כאובייקט מיני גם באקדמיה, ולא הסטודנטית המצטיינת שמפגינה ידע נרחב וגם את דיעותייה. כל זה מתגמד לעומת המראה שלי. כי זה מה שמעניין. אני מצויה בדילמה, איך שוברים את הפטריארכיה מבלי לשבור גם את עצמך. אני הולכת לישון ומתעוררת עם הקונפליקט הזה. אני רוצה להתריס נגד המבטים ולצעוק בקולי קולות באקדמיה שיפסיקו להפוך אותי לאובייקט מיני. ושהמראה החיצוני שלי לא צריך להוות קריטריון לכלום! אני לא רוצה פריבילגיות וגם לא את הדיכוי שמגיע עם זה. תפסיקו לצמצם אותי למראה החיצוני שלי. המראה שלי הוא ענייני בלבד. כרגע, אני לא רואה באופק את השינוי. ככל שאני מביעה יותר את דיעותיי הפמיניסטיות הרדיקליות וכמובן את המאבק המיזרחי, אני נתפסת כמישהי שצריך לביית.

כשאני מעלה את המאבק המיזרחי נותנים לי את עצמי כדוגמא. הנה, תסתכלי על עצמך, הגעת ממקום כל כך קשה ובציפורניים הגעת לאן שהגעת. אז אני מחזירה בתגובה, "תגידו, למה אין מרצות מזרחיות אצלנו במחלקה? בקושי יש מרצות בכלל." על זה הם עונים כי מי שרוצה מצליח. מעניין לדעת שרק גברים אשכנזיים רוצים ומצליחים, כי נשים בכלל בקושי יש ושלא נדבר על מזרחיות. הם בתגובה, מרימים את ידיהם ועונים לי ש"אין מה לעשות, ככה זה, היום הזמנים השתנו ויש יותר מזרחים באקדמיה וזה בכלל קשור למצב סוציו-אקונומי, ושזה בכלל לא עניין של פריבילגייה". אני ממשיכה עם טיעוניי ולהם אין כבר מה להגיב אז הם מנפנפים אותי. אני כבר מותשת ממאבקיי ותוהה לעצמי אם אי פעם משהו ישתנה בחברה שלנו.
למרות כל הזלזול בי ובמאבקיי אני לא אשתוק ואמשיך להתווכח ולהעלות את טיעוניי, כן, גם אם זה פוגע במה שחושבים עליי באקדמיה. אני עושה ואמשיך לעשות כל מה שאני יכולה במסגרת הנסיבות וזה קשה לבד. זה אני נגד הרבה מרצים. אין לי הרבה סיכוי, כי כל פעם שאני מעלה את טענותיי מגחכים לעברי והופכים אותי למתלהמת ו"לא רצינית" ובכך שוללים ממני את הלגיטימציה של מאבקיי.

No Comments

Post A Comment