שולפת צפורניים | פמיניסטיות אינן אחראיות לחנך גברים
1399
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1399,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

פמיניסטיות אינן אחראיות לחנך גברים

בתור פמיניסטית ווקאלית שיש לה הרבה חברים שהם גברים, אני נפגשת לעתים קרובות מאוד בתרעומת כשאני בוחרת לא להתדיין איתם על פמיניזם. הרי, אם *באמת* הייתי רוצה לשנות את התרבות המפלה והלא-שוויונית שלנו, הייתי מתאמצת לחנך גברים, לא? האין זו מהות האקטיביזם? בתור פמיניסטית, אני לא אמורה להרגיש אפילו הכרת תודה כשגברים מתעניינים מספיק כדי לתחקר אותי בנושאים פמיניסטים, כי זה מראה שהם לפחות מנסים להבין?

ובכן. זה גם מעייף וגם מסיט מהעיקר להיות במצב בו את תמיד מחוייבת לדוש בא"ב של הפמיניזם עם גברים שלא טרחו עד כה לחשוב על הפריווילגיות שלהם. לגברים אין זכות לצפות מנשים שיחנכו אותם. שינוי אמיתי יקרה כשגברים יקבלו את העובדה שהאחריות להשכלתם היא שלהם, לא של נשים.

הצילו, מיזאנדריה!

לא מזמן, סרבתי בנימוס לנהל שיחה עם חבר אחד כזה, שהגיב בבלבול, והגדיל אפילו לשלוח לי דוא"ל מלא בכוונות טובות עם עצות איך אני יכולה להיות פמיניסטית אפקטיבית יותר. כמי שלא חשב יותר מידי על פמיניזם לפני כן, הוא כתב לי, הוא פשוט לא התלהב מהפוסטים שלי. יותר מידי צעקניים ואקדמיים. מה שאני צריכה לעשות, לדבריו, זה להסביר דברים באופן שמדבר לגברים.

כיוון שהוא מחשיב את עצמו טיפוס ש"יכול להיות חלק מהפתרון", הוא אף שלח לי קישור לקליפ מ- TED שכלל, כך אמר, "מבחן כן/לא פשוט" למיזוגניה, בתוספת צעדים לפתרון הבעיה. במחוות היבריס מרשימה, הוא הציע שבפעם הבאה שאתבקש להשכיל גבר לגבי פמיניזם, שפשוט אשלח לו את הסרטון המנצנץ שהוא, החבר, מצא עבורי.

זה מדהים אותי ש-50% מהאוכלוסיה מתבקשות באופן כל כך קבוע לעשות מצגת מכירות עבור השחרור שלהן ממוחלשות ממוסדת ואלימות שיטתית.

והנה העניין עם הציפייה שאנחנו צריכות להחזיק את היד של כל גבר שהוא, בזמן שהוא מתמודד עם האפשרות שלמרות הטבע הטוב שלו בעיניי עצמו, וכוונותיו הטובות, שהוא יוצא נשכר מהדיכוי המבני של נשים – זה באמת וממש כואב. הפטריארכיה מזיקה לנשים יום-יום. אבל למרות שזה יכול להיות טראומתי לדבר על תרבות האונס, לדוגמה, אנחנו חיות בתקווה שאם נראה לגברים איך הם פוגעים בנו, הם יהיו לבני ברית שלנו. וכשגברים נראים כאילו הם מגלים עניין בשיח הפמיניסטי, זה פורט בדיוק על נימי התקווה הזו. אך בעוד הם יכולים לשחק את "פרקליטו של השטן", ולהעלות שאלות היפותטיות שאינן קשורות למציאות שלהם, ואז – בסוף – להחליט שבעצם, לא… עבור נשים הדיונים האלה דורשים חשיפה ופגיעות. השיחות האלה הן חלק מהמציאות של חיינו.

הטיעון השכיח ביותר הוא – אם את לא תשכילי אותי, אז איך אני אלמד? וככה זה הולך, בדרך ככל: נייס גאי (בחור נחמד להגדרת עצמו) אקראי נכנס לתוך שיח שמתקיים, ומבקש מהפמיניסטיות שם להתייחס לדעות שלו. לאחר שהתגבר על אי-נוחותו מכך שפמיניסטיות באמת לא תמיד נעימות, ולעתים מגלות אפילו מרמור ולוחמנות, (דבר עליו ביקש הכרה, כמובן), הוא עכשיו מבולבל מכך שהתיאוריות שלו לא עולות מיד על הפרק, ובאופן רציונאלי ונטול כעסים. למרות שיש לו מאות (אם לא אלפי) מקורות מידע, שהוא יכל לקרוא – כמו כולנו – הנייס גאי התורן מצפה מהנמצאות שיפסיקו הכל, ויתחילו לשתף אותו בחוויות הדיכוי שלהן, ויענו לו על כל שאלותיו. בטוויסט אירוני, עלם החמד פשוט לא מודע שבבואו לדרוש את תשומת לב הנשים ואת האנרגיות וההשקעה שלהן בסיפוק רצונותיו, הוא ממשיך ומקיים את דינמיקת יחסי הכוחות שהוא לכאורה מנסה להבין.

In this gem, I was informed that having learned to speak about my own disadvantage was in fact, an advantage.[לתקוף ולצחוק על מישהו זו לא הדרך הטובה ביותר להגיב למישהו שהעיר הערה סבירה, רק מכיוון שלא היה לו את היתרון של ללמוד פמניזם, אך עדיין בא עם ראש מספיק פתוח כדי לרצות לגלות את הדעות של אנשים אחרים.]

מיותר לציין שאין שום דבר לא בסדר עם הרצון ללמוד ועל זה שיש למישהו שאלות בסיס על פמיניזם. לפרק משהו כל כך מורכב וערמומי כמו פטריארכיה, ובמיוחד כשזה דורש הכרה בפריווילגיות שאתה נהנה מהן, זה לגמרי לא קל. הבעיה עולה כשאתה כל כך בטוח שהשאלות שלך הן סופר חשובות! שאתה מנסה להשתלט על שיח פמיניסטי כדי שהן יישמעו.

אשתמש באנולוגיה של מישהי אחרת:

זה כאילו נכנסת לסמינר במתמטיקה לתואר מתקדם, בצעקה: "היי, איך אפשר להשתמש במספרים דמיוניים אם הם לא אמיתיים?"וכשמישהו שם מצביע לך על ספר לימוד של שנה א', אתה מדפדף בו קצת, ואז אומר: "אני לא מסכים עם חלק מההגדרות פה – ובכלל לא טרחתם לענות לי על השאלה שלי. למה אף אחד פה לא רוצה לנהל איתי דיון?"

חוסר האמון הזה בדרך כלל מלווה בנזיפה על כך שהשואל נענה באופן ציני, לא רציונלי, חסר הגיון, כפוי טובה, וממורמר. עכשיו, כאישה שגדלה בפטריארכיה, אני מחוברתת להגיב לתשבוחות ואישורים של גברים. כמי שספגה את התוצאות של אי-שביעות רצונם של גברים, זה קונטרה-אינטואיטיבי לי להכנס עם גברים לקונפליקט. זה מפתה להכנע לרצון בהכרה כ"פמיניסטית טובה" שמשקיעה בלענות ולהסביר דברים באופן מנומס, חביב, וכייפי. אבל הינה שוב העניין: פמיניזם מנומס לא עובד. הוא אפילו חותר תחת המטרה.

אז להשקיע זמן ומאמץ בלטפח גברים בעת מסעם לגילוי עצמי זה לא רק משעמם, זה אפילו פועל לתחזוקת אותם מבני כוח שמונעים מאיתנו, כנשים, להתאגד ולהחיל שינוי אמיתי.

העצה שלי לגברים שבאמת ובתמים רוצים ללמוד על פמיניזם היא זו: תקראו ותקשיבו לקולות של נשים כשהן מספרות איך מיזוגניה מרגישה ואיך היא פועלת. אף פעם אל תשאל אישה למצוא עבורך חומר או מקורות. ברצינות – תעשה מנוי בספריה. או באינטרנט. אל תכנס לדברי האחרת כדי להביע חוסר הסכמה, או כדי להסיט את הדיון עם דוגמאות אינדיווידואליות של נשים בעמדות כוח, או מקרים שנראים בעיניך כ"סקסיזם הפוך" (עוד טיפ חם מהתנור: אין באמת כזה דבר "מיזאנדריה").

ובפרפרזה על דבריה של אודרי לורד:

כשאנשים לא-לבנים מצופים ללמד לבנים על האנושיות שלהם, כשנשים מצופות ללמד גברים, וכשלסביות והומואים מצופים ללמד את העולם ההטרוסקסואלי, התוצאה היא שהמדכאים ממשיכים להחזיק במעמדם ומתחמקים מהאחריות למעשיהם הם.

אם הינך שייך לקבוצה בעלת היתרון המובנה בתחומים כמו שכר, בטחון אישי, בריאות וחינוך – כשאתה בעצם כבר זכית בלוטו של החיים רק מתוקף הופעתך בפלנטה – זו האחריות שלך לחנך את עצמך. ובאמת, אל תגיד לנשים להיות נחמדות. אנחנו כועסות. ויש לנו את כל הסיבות האפשריות לכעוס. ובעצם – אתה אמור לכעוס גם כן.

מקור: ססיליה ווינטרפוקס
תרגום: ציפי ערן
No Comments

Post A Comment