שולפת צפורניים | עוברת כסטרייטית ולבנה: איך הנראות שלי מסתירה את הזהות שלי
829
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-829,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive
קואה בק בילדותה

עוברת כסטרייטית ולבנה: איך הנראות שלי מסתירה את הזהות שלי

איני לבנה ואיני סטרייטית, אך בדרך כלל מזהים אותי כגם וגם – וזה לימד אותי הרבה על פריווילגיות

מקור: קואה בק
קואה בק בילדותהצילום של קואה בק בילדותה

התוודעתי כילדה קטנה לזה שאני "עוברת" כשעשינו מבחנים סטנדרטים בבית הספר. המורה שלי בכיתה ב' הסבירה לנו איפה לכתוב את שמנו באותיות רישיות, ואיפה למלא פרטים כמו מין, תאריך לידה, ומוצא. אך בימים שלפני שהוסיפו "מורשת מעורבת" לטפסים, או את האפשרות לבחור יותר מאחד המוצאים המוצעים, הייתי מוכרחה לבחור מתוך תיבות נוקשות של "לבן" או "שחור" – מקום שאבי הלבן ואמי השחורה-איטלקיה נאלצו להתמודד איתו כבר זמן רב.

אבל אפילו בגיל 8, ידעתי שאני יכולה לבחור "לבן" בטופס גם ללא עזרתה של המשגיחה. לפעמים הייתי "אקזוטית" בעיני ההורים שהשגיחו בנו במגרש המשחקים, לבל נישרט או נגיד מילים גסות. אבל עם שיער שעוד לא התחיל להתקרזל, ושם שנשמע לבן, הייתי במבט ראשון – וגם במבטים חוזרים – ילדה לבנה שחורת-שיער עם אבא לבן שאוסף אותה מהלימודים.

הילדה הזו באה אתי גם לחטיבת הביניים, ואפילו לתיכון. גם כשהשיער שלי התקרזל בגיל ההתבגרות, הסתבר שקרזול הוא נושא עיקרי בשירותי הבנות, כאשר אלה התחילו את הרומן המתמשך שלהן עם מחליקים ותכשירים, הבנתי שאני נקראת לא שונה מהן – עוד ילדה לבנה מתולתלת שרוצה שיער חלק.

תיקים אישיים בביורוקרטיה החינוכית יכולים להיות לא עקביים באופן מוזר, לפעמים הייתי רשומה כ"לבנה" ולפעמים כ"אחרת", כך שהמוצא הרשמי שלי השתנה משנה לשנה, ובהתאם הייתי עוברת שנה אחת, ואז פתאום לא.

הורים לבנים של חברות ללימודים תמיד העירו כמה אני נראית "מרשימה" או "זרה". קרובים-רחוקים בצד הלבן של המשפחה היו מעירים לי שאני יכולה לעבור כישראלית, ספרדיה, איטלקיה, או לאומים אחרים שאפשר להגדיר כ"פאן-אתניים". אבל הם תמיד סימנו אותי בזהויות "שיקיות" מקובלות תרבותית, כמו נסיכה אקזוטית שניתן לפגוש באי רחוק או ברומן. יחד עם השם ההאוואי שלי (נולדתי שם), נהייתי סוג של תמונת רקע בעייתית בסרט – הדמות התומכת בתגלית של הדמות הראשית הלבנה, הגברית. ה"פוקהנטס" שלהם.

בפעם הראשונה שקראתי את הרומן של נלה לרסון, "עוברת", שם הדמות הראשית היא שחורה בהירת-עור שעוברת כלבנה בתקופת ההארלם רנסנס, הדהד הקטע הבא אצלי במקומות נסתרים: "הם תמיד חשבו שהיא איטלקיה, ספרדיה, מקסיקנית, או צועניה. אף פעם, כשהופיעה בגפה, לא היה לאף אחד חשד קל, אפילו, שהיא שחורה."

אנשים בסביבתי התבלבלו אפילו עוד יותר כשהיו פוגשים את אמי, שאמנם כהה יותר ממני, אך גם היא בהירת-עור יחסית. אבל הנתק התבטא במלואו כשנשאלתי על ידי חברה בכיתה ז' למה אמא שלי "מדברת כאילו היא שחורה".

כך למדתי שגם אמא שלי עוברת.

שנים לאחר מכן, הייתי צריכה לעבור ראיון על ידי אדמיניסטרטור בבית חולים לפני אישפוז לניתוח. השאלות האישיות כללו דברים כמו כתובת מגורים, מספרי חירום ואלרגיות. כשהוא הדפיס את הטופס ונתן לי לחתום, ראיתי שסימן את מוצאי כ"לבן" – אפילו מבלי לשאול אותי. ביקשתי ממנו בנימוס לשנות זאת.

***

בתור בוגרת, למדתי שהדופלגנגר הלבנה שלי היא גם סטרייטית.

התחלתי לצאת עם נשים בגיל 17 – אבל מכיון שהנראות שלי היא נשית וקונבנציונלית, שוב לזהות שלי לא הייתה נראות. למרות שיצאתי מהארון בגיל יחסית צעיר, העקבים והשמלות הובילו לשאלות על "בני זוג". גם כשבת זוגי יושבת ממש לידי.

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה בצפון קליפורניה הליברלית, המילה "partner" [הלא ממוגדרת באנגלית] הזמינה חקירות יותר מעומעמות מזרים. אבל מילים שנידבתי, כמו "בת זוג" או שימוש בשמות גוף בנקבה, עדיין גרמו להבעות פנים קפואות, או שתיקות ניכרות.

השתיקות האלה נהיו ארוכות עוד יותר מאז התארסתי לאישה, כמו גם ההחלטה לבסס את היחסים שלנו במוסד הנישואין הרשמי, שהביאה עמה הנחות הטרוסקסיסטיות די צפויות.

ועם כל שאלה לגבי "בעלי לעתיד" או "הארוס שלך, במה הוא עוסק?", אני רואה שהדופלגנגר הסטרייטית הלבנה שלי נוכחת גם במצבים האינטימיים וגם במרוחקים ביותר. בנסיעה לאיטליה, אישה אמריקאית שרק פגשתי שאלה אותי לגבי הצעת הנישואין שלי. כשסיפרתי לה, כולל שימוש חוזר במילה "היא", נראתה האישה מבולבלת, ושאלה אם אמו של הארוס שלי הייתה נוכחת בזמן ההצעה.

פעם, סיפרתי למכר חדש איפה גרתי, בברוקלין – בשכונה שהיום כבר עברה ג'נטריפיקציה, אבל אז עוד לא.

"איך זה לגור שם בתור בחורה לבנה?", הוא שאל.

הסתכלתי מאחורי לראות למי הוא מדבר. כמעט.

כי יחד עם המחיקה שלי, מגיעות גם הפריווילגיות שלה, של הבחורה הלבנה, דבר שלחלוטין השפיע על מהלך חיי. מכיוון שאני עוברת, יש לי "תודעה כפולה" על פי ו.א.ב דו בויז, בהזדמנויות שניתנו לי, בלימודים ובעבודה, ממוסדות שהם ברובם הטרו ולבנים, שמסתכלים עליי ורואים אחת משלהם. האם זה המכנה המשותף לכאורה בינינו שהשיג לי את הראיונות? את החיוכים? את לחיצות היד האמיצות?

כשאני קוראת סטטיסטיקות על כך שמעבידים הרבה יותר עשויים לגייס עובדים לבנים מאשר צבעונים, אני מבינה מיד שאני יכולה לספור את עצמי בין הראשונים, למרות שאני מזדהה עם האחרונים. אני היפר-מודעת לכך שכאשר פקידים בבנק או בכל רשות ציבורית שהיא שומעים את קולי או רואים את שמי החוקי על טפסים (זהו לא השם בכותרת מאמר זה), הם מניחים שהם מדברים עם אשה לבנה, ולכן מספקים לי שירות טוב יותר.

קולגות, מעבידים ומכרים שהם לבנים וסטרייטים לא מדירים אותי כשהם מגלים שאני קווירית או שחורה (כי אני גרה בעיר כזו). אין לי פחד ש"אתגלה" (עוד פריווילגיה). אבל יש מבוכה שעוברת על פניהם, רשרוש בניירות בידיהם, או צורך פתאומי למצוא עט – מגושמות חברתית שנובעת מהנחתם בעצם שאני לא. ואז שנינו תקועים במקום הזה – בין עבר שהיה גזעני והומופובי בגלוי, לבין הווה שהוא גזעני והומופובי באופן יותר מוסווה.

הפריווילגיה שטמונה ביכולת שלי לעבור משקפת מציאות בה גזענות והטרוסקסיזם ממשיכים לפרוח, למרות הרעיונות הרומנטים לפיהם ערבוב בין אנשות ממוצאים שונים ונישואים גאים יובילו לאוטופיה שחופשית מדעות קדומות.

שוטרים לא חושדים בי. בעלי חנויות אוהבים אותי. זרים לבנים לא מאוימים ממני. לגזענים יותר מדי נוח אתי. הומופובים מתיידדים אתי בלא יודעין. הדופלגנגר הסטרייטית הלבנה שלי נוסעת איתי ברכבת התחתית ואני מנסה לאבד אותה בין ההמונים הצפופים, ולהשאיר אותה מאחורי במסיבות. אני מגרשת אותה על ידי יציאה תמידית מהארונות שלי, ב"אני לא לבנה" אגבית, בהצגה מכוונת של בת זוגי.

רוב חיי ניסיתי להמנע ממנה, באופן אקטיבי. אבל כל פעם שאני יושבת בין אנשים חדשים, אני יודעת שהיא זו שהתיישבה קודם.

No Comments

Post A Comment