שולפת צפורניים | ספסל
2049
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2049,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

ספסל

מאת חנה אלבג

ספסל ישן

קצת לפני שארזו אותנו והוציאו אותנו מהמפעל, כל אחד מאתנו היה מדמיין לעצמו באיזה מקום הוא יונח. החלום שלי היה, אז לפחות, להיות מונח בעיר גדולה, כרך אמיתי. להיות זה שכל השיחות הכי מרתקות מתקיימות עליו. להיות זה שאנשים מעניינים, חשובים, מקוריים משמעותיים, כאלו שתהיה להם דריסת רגל משמעותית בהיסטוריה ישבו אחד עם השני לדבר עליו.

רציתי להיות חלק מההיסטוריה, שיקרו עלי דברים משמעותיים, שירקמו עלי רעיונות מהפכניים. קיוויתי, שאחרי שאותן דמויות משמעותיות ילכו מהעולם, אני אהיה מקום עלייה לרגל. אהיה הספסל בגינה הציבורית שעליו הם ישבו, דיברו והגו.

אחרי שארזו אותי והעמיסו על משאית יחד עם כמה חברים, כשעברה לי כבר ההתרגשות המרטיטה ממה שהולך לקרות לי, אז התנפצו לי כל החלומות, כל השאיפות כולן, באבחה אחת חדה.

אני לא בכרך, אפילו לא עיר, עיירה, כל כך שקט פה. שקט מרגיז כזה, שלו מידי, מלאכותי עד מיאוס. במפעל לא היה כל כך שקט מעולם, תמיד היה עם מי לדבר כשהמכונות לא פעלו. פתאום הייתי לבד, ספסל אחד בודד בגינה ציבורית שגם היא עצמה קטנה למדי.

השקט הזה, ריק ענק. מידי פעם שמעתי ציוץ של ציפור, נביחה מרוחקת של כלב. אבל חוץ מאלו דממה. פעם בכמה שעות מואזין, כזה שאתה שומע בקול שלו את הייאוש, הוא מתפלל, הוא קורא לכולם, הם מתפללים, כולם מתפללים והשעמום הבורגני שאני מספסל בו מתקיים עליהם ולהם רק זעקת ייאוש שיוצאת ממואזין. כל יום הוא כזה, ברוטינה.

זה לקח קצת זמן עד שגיליתי שזו הייתה דממת מוות שהיא רק עניין של שעות מסוימות ביום, אז עוד לא ידעתי את זה. יום הרגיש לי כנצח. אחר כך התרגלתי ולמדתי להעביר את הזמן, בשפיות. הייתי חושב ומדמיין על מה ידברו כשישבו עלי, משתוקק שתגיע השעה ארבע אחרי הצהריים.

בארבע הכל משתנה. הן היו מגיעות, מתיישבות עלי, תמיד עם הילדים. ריחמתי על הילדים. הן לא באמת הביעו בהם שום עניין, הן היו משוחחות ביניהן, על אוכל, כסף, המשקל שמטריד, שבת שמתקרבת. מידי פעם אחד הילדים היה ניגש אליהן עם עיניים בורקות, נרגש כולו ממשהו חדש שהתגלה לו זה עתה, הן בדרך כלל הנהנו בזיוף, וחייכו חיוך ענק וסינטטי. אף פעם לא עבר בהן רעד, או נדלק אצן ניצוץ. לפחות לו משהו שיכלתי להרגיש דרך הגוף, אז הוא כנראה לא היה כזה גדול עבורן. תמיד לאות, כבדות, אפילו עצב לא היה בהן. היה להן דממת מוות בתוככי הגוף. מידי פעם היה מבליח לשם איזשהו רגש, רעד, משב מרענן של חיים. הוא היה נבלע שם ומושתק די מהר, בלי להשאיר אפילו חותם זעיר שהוא ביקר שם.

רציתי להאמין שישתנה. שאני לא הולך לגווע לי עד מותי הטבעי מריקבון והתפוררות, או מותי בטרם עת מפורק במדורת ל"ג בעומר בשעמום הנוראי שלהן.

עם הזמן למדתי להכיר את שתיהן, הן היו נורא דומות אחת לשנייה. לפעמים הייתי אפילו מתבלבל בינהן. שרי, הראשונה שהגיעה תמיד הייתה גרה ממול. היא הייתה עקרת בית, למרות שפעם לפני חמש שנים היא עוד עבדה כיועצת חינוכית באחת האולפנות. תמיד היה לה מה לומר בכל נושא, אני לא זוכר אותה שותקת, מעולם. היה לה ייאוש מרתיח, אם הייתי יכול לזוז בעצמי הייתי מכה אותה עד שתעשה עם עצמה משהו קצת יצירתי. בעלה היה פסיכולוג, הוא עבד המון שעות, כשהוא לא עבד הוא היה לומד, תמיד תורה, רק תורה. אחרי זה הוא היה משתדל לישון כמה שיותר מוקדם כדי לקום עם הנץ החמה ולהתפלל. היא לא השתנתה כשהיא דיברה עליו, תמיד בלאות. כנראה הוא לא עורר בה אף רגש, לא עצב, לא כעס, ודאי לא שמחה. פחדתי שהייאוש שלה מידבק, שגם אני אהפוך לכזה אם הזמן, ככל שהיא תשב עלי יותר.

הדבר היחידי שעורר בשרי רגש, כזה שהייתי מצליח לשים אליו לב מחום הגוף שמשתנה, מהתזוזה הפתאומית, מהרעד שעבר בגוף, היה עיסוק בסביבה, באנשים אחרים מהישוב, בשכנים, בבני משפחתה. הרכילות החייתה אותה, לפרקים היה נדמה שלשמה היא חיה. יום מלא וגדוש מבחינתה היה יום בו התעוררה סערה ביישוב. זה היה יישוב בינוני, אפרורי מהוגן ובורגני כזה, זה לא קרה בו הרבה, אבל כשזה קרה זה היה עבור שרי כמו מים צוננים באמצע המדבר. הנפש הלאה והמיואשת קמה לתחייה במלוא תפארתה והדרה וניערה מעליה את אבק היומיום המשמים. בשביל אירועים ורגעים כאלו שרי חיה.

האישה השנייה, דלית, הייתה מעצבת גרפית. היא עבדה מהבית, כשהיו לה עבודות. זה לא קרה הרבה. היה לה מן מקצוע כזה שדרש יצירתיות וכשרון, היא לא התברכה באמת באף אחד מהשניים הללו. היא הייתה בבואה של שרי, כל האמונות והדעות של שרי נספגו בה והפכו לשלה. זה היה קורה תוך רגעים ספורים החל ממאית השנייה בה שרי סיימה את דבריה. הבעל של דלית היה רואה חשבון, הוא עבד עד הערב. תמיד הגיע בשבע, לא שנייה לפני לא שנייה אחרי. זו הייתה שעה קדושה לדלית. בשש בדיוק היא הייתה קמה מעלי, אוספת את שלושת בניה, ממהרת ללכת לביתה כדי שהכל יהיה מאורגן, מהודק, מצוחצח ומוכן לקראת שבע.

שרי העריצה אותה על המסירות הזו שהייתה בה, בשרי לא היה את זה, ארוחת הערב הייתה נעשית אצלה מתוך התנועה האוטומטית של היום, של הגוף ותמיד באותו מיאוס. הקימה לקראת החזרה הביתה לעת ערב הייתה בעצלתיים, מתמשכת, עד כי נראה היה לי לעיתים שהיא הייתה מעדיפה שהזמן ייעצר בין ארבע לשש ולעולם לא יתקדם.

שתיהן שיעממו אותי להחריד ברב הימים. הן שוחחו על הילדים, באופן לקוני, קצר כדי לצאת ידי חובה ותו לא. הן שוחחו על הבעלים, באותו קיצור נמהר ולקוני, אפילו קצר מזה של הילדים. כל נושא שהן דברו עליו היה טבול באותו יאוש, אדישות, לקוניות ולאות. הכל לאה, הכל בלי חיות, בלי רצון, בלי שמחה, בלי עצב, בלי כעס. מת. מוות שקט, סולידי מזיקנה. מזיקנה בטרם עת.

ככה התמזגנו שלושתנו, הכרתי אותן, כל נים ונים בנפש, כל שריר ועצב, כל תנועת גוף. הפכתי לספסל שלהן, תמיד בין ארבע לשש כל יום מימות החול. יום אחד בחודש אב, בשלהי החום המהביל והאוויר הדחוס של הקיץ חשתי אצל שרי באות חיים. קרה משהו, עבר בה רעד, הייתה בה ציפייה ודריכות לרגע בו תופיע דלית. היה לה קשה לחכות, היא נעה במקום, היא עברה מצד אחד שלי לשני, היא קמה וחזרה לשבת, היא שינתה תנוחה כמה פעמים. ידעתי שקרה משהו משמעותי וחשוב. כזה שישנה לה את כל מהלך החיים מעתה והלאה. היא הייתה כל כך מלאת חיות וחיוניות רעננה שזה חייב היה להיות כל כך גדול, כל כך חדש ואחר בכדי לעורר בה כזו חיות.

דלית הגיעה, רגילה, עם שלושת הבנים שהתמקמו להם מהר כל אחד למתקן המועדף עליו. בה לא היה משהו שונה באותו יום. שרי פנתה אליה מבלי לשהות אף רגע: "קונים את הבית שביננו", בדלית זה לא עורר דבר. שרי המשיכה, מגבירה את הלהט בקולה: "זה זוג חדש בישוב, הם מאחת הגבעות, זוג מיוחד ממש." הלהט של שרי הלך וגבר, דלית נותרה דוממת ואדישה. "אני שמעתי שהיא בעלת תשובה האישה, בת למשפחה מאוד ידועה, מתל אביב, לא שמעת כלום?" דלית זזה מעט, חשתי באיזשהו משב רוח של עניין שעבר בה באותה השנייה, "בטח ששמעתי, האמת, גם ראיתי אותם כאן היום בבוקר, מה כל כך מיוחד בהם?". בשרי עבר חום מהיר בכל הגוף, ואחריו דריכות של כעס. היא לא הייתה רגילה לתגובות אדישות כאלו מדלית, בימים כתיקונם בשלב כזה של השיחה דלית הייתה כבר אמורה לחקות את אותו מנעד רגשי של שרי לגבי העניין. האדישות הזו הייתה חדשה לי, גם לשרי. "מה, לא מעניין אותך מה הסיפור שלה?" שרי פתאום נמתחה כולה וסובבה את כל גופה הכבד והמיוזע כלפי דלית, הפליאה הייתה דבר חדש אצל שרי. חדש עבורי לפחות. דלית המשיכה באותו מזג אדיש וקר: "אני לא יודעת מה איתך, נשים כמוה לא הייתי רוצה פה." שרי נאלמה, מעולם דלית לא סתרה או חלקה על דבריה, "לאנשים כאלו יש נטייה לשנות לך ולהפוך לך את כל מה שהכרת עד היום. למה שאני ארצה כזה דבר באמצע החיים?"

האמת הופתעתי, לא הייתי רגיל לעמדות כאלו מצד דלית. עכשיו אני חייב להכיר את הזוג החדש, אולי הם יטלטלו גם אותי קצת. אחרי הכל נמאס לי משתיהן, הן לא ממש משרות עלי השראה ומהפכנות. הן גורמות לי לקוות שינסרו אותי לפני ל"ג בעומר וישרפו באיזו מדורה.

יום אחד, קצת אחרי שהחדשים הגיעו לשכונה, היא סופסוף הגיעה. היא באה עם הילדים. היו לה שניים, בנים. אני רק ספסל, אבל במה שאני יכול לקלוט בכל זאת הרגשתי שמשהו השתנה באוויר, רעננות אני חושב שקוראים לזה. היה בה חידוש עצום, היא כמעט לא ישבה עלי, היא שיחקה עם הילדים. היא דיברה איתם, הגיבה אליהם, הייתה לה חיות, אבל לא ילדותית כזו, חיות אמיתית.

מאוד מהר שרי התחילה לקשור איתה שיחות, והיא הייתה דברנית בחסד עליון. הכל מכל כל בשצף קצף. שרי התחילה להכיר לה את פני היישוב, לספר לה על כל אחד וכל אחת. פתאום הרגשתי שבשרי משהו משתנה, היא גם תמיד ישבה עלי אז היה קל לחוש מה נעשה אצלה בכל שניה. שרי התחילה לחיות, להרגיש, לגלות את עצמה לנוגה. בכל פעם שהן דיברו, נוגה אי שם מהגינה ושרי מהספסל חשתי בה את החיות. בזרמים עדינים, בתנודות קלות, משיחה לשיחה ממפגש למפגש זה הלך וגבר. היא הצליחה למצוא בה כח מחייה כנראה, היה לי חבל עליה כי שוב היא נאחזה רק באחרים במקום לחפש משהו בעצמה.

נוגה מצידה הייתה כל כך אחרת, כשהיא הייתה מתיישבת הייתי יודע בדיוק מה עובר לה בראש באותה מאית השנייה. הכל היה מדוייק, מתואר להפליא, מודע לעצמו, מחפש אמת, מחפש אחיזה, מחפש שייכות.

אסף הבעל של נוגה היה טיפוס אמיתי. טיפוס לא ממש יגדיר אותו, הוא היה שיא הניגודים שראיתי עד אז. מצד אחד איש היי-טק מצליח, חכם, תמיד יודע מה לומר מתי לומר איך לומר. מדוייק. מצד שני תמיד כשהוא ישב עלי, בדרך כלל עם נוגה לא יכלתי שלא להרגיש את הקור, כמעט ללא תנועה, נוקשה, בעיקר לידה.

כשהוא היה בא לבד עם הילדים הוא היה פתאום חי, שמח. התחלתי לתהות ביני לבין עצמי מה קורה להם. הייתי קצת בשבילה, היה בה משהו כל כך חם, חי, רוצה. בדיוק כמו שהיה באסף, אבל זה אף פעם לא התרחש אצלם אחד עם השנייה, רק לבד, רק עם הילדים. הם היו מתכסים כשהם היו יחד. כדי לא להרגיש דבר. לא היה אפילו פחד. רק כיסוי, הסתרה, ניסיונות כיבוי.

בסוף גיליתי, נוגה באה לילה אחד לבד. אף פעם היא לא ישבה לבד על הספסל. היא לא באה מהבית, היא יצאה מהרכב והתיישבה. לא ראיתי, הרגשתי וחוויתי אותה ככה אף פעם. הייתה בה אש, בכל הגוף, היא התמתחה כמה פעמים כדי לשחרר עוד קצת מקום בגוף כדי להכיל הכל, כדי שלא יגלוש החוצה. דוחפת הכל פנימה כדי שלא יראו, אבל ידעתי ידעתי. זה סופסוף קרה.

לא האמנתי, לא חשבתי שהיא תלך אליו, הייתי בטוח שזו מחשבה שהיא משתעשעת בה. מן ניסיון אינטלקטואלי רגשי כזה לראות עד לאן היא יכולה למתוח את החבל, עד לאן הדמיון יכול לקחת אותה ולשחרר אותה מהכלוב זהב של אסף.

היא הייתה אצלו, הגוף אמר את זה לבד, לפני שהיא אפילו התחילה לחשוב על זה. הייתה להם היכרות קצרה בזמן אבל היה להם תדר משותף שרק הם יכלו לשדר בו. הם הכירו דרך חבר משותף, מישהו שהיה חבר שלה ואפילו חבר טוב של אסף.

הוא הבין בלי מילים, הוא ידע מהגוף, הוא ידע מהצבע, הוא ידע מהרעד, מהקול מה היא חושבת מה היא מרגישה. הוא חיכה לה מחוץ לדלת כשהיא יצאה מהרכב, רק חייך. ידע עד כמה היא אובדת בתוך המחשבות, הרגשות, ההבנה שהיא על סף התהום. החטא כבר כאן, חי, נוכח, רענן. אין לו כוונה ללכת בקרוב, הוא לא מתכוון לגרש אותו. מבחינתו הוא לא קיים, הוא רק בראש. מבחינתה הוא קיים, נוכח, אבל היא כמו תמיד תעבור אותו מהצד, היא תנסה אחרי זה לתת לו הסבר רציונאלי. כזה שיקל עליה. אבל אם הוא כבר הגיע היא לא תעצור אותו, היא תחווה, תסביר, תתחרט.

כמו חטא עשוי היטב הוא ידע בדיוק מה לשאול אותה: "חיבוק..?" חצי בחיוך, היא קרסה בין הזרועות בלי לענות במילים. הוא ליטף, הניח יד על הראש העטור במטפחת, על העורף, על הצמרמורת שעברה בגוף. מצד אחד מרגיע, מצד שני מצית עוד להבות, בכל מקום בגוף. בגוף שכמה לחיבוק כזה שנים.

הידיים שלו הרפו מעט מהגב, מהעורף מהגוף הבוער. הונחו על הלחיים, הניעו את הפנים כלפי מעלה, לאט. מבט מלטף, חם. היא לא הכירה את זה, זה קצת הזכיר את המבט שהיא נתנה בילדים לעיתים.

אסף הבין, קלט, היו לי פה כמה שיחות של משחקי מוחות בינהם. המון מעברים, חום-קור, דריכות-שלווה. באחרון שהתקיים עלי היא הניחה את זה והלכה הביתה.

הוא היה נינוח, סטואי כמעט, כל הגוונים של השלמות שהגוף יכול לייצר. נוגה והילדים עזבו אחרי שבוע.

השאר המשיכו ברוטינה, אפילו שרי שהייתה אמורה לחיות מהסיפור הזה שנה לפחות. קיוויתי שהיא לפחות תשאיר להם פה קצת חיות, אש, חום להט למשהו. כל אלו נעלמו, לקחה איתה הכל, השאירה רק שלווה לאסף וגעגוע בשבילי.

No Comments

Post A Comment