שולפת צפורניים | אז למה אין חודש ההיסטוריה הגברית? באמת??
948
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-948,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

אז למה אין חודש ההיסטוריה הגברית? באמת??

מאת סוראיה שימאלי
מאנגלית: ליאור בצר

מרץ הוא חודש ההיסטוריה הנשית, ויש כבר מי ששואלים: למה אין חודש ההיסטוריה הגברית? זה עומד להיות חודש ארוך בחזית הזאת, משום שכל כך הרבה א-נשים יחלקו מידע על אירועים של היסטוריה נשית. נותרו עוד שלושה שבועות, ואני כותבת את זה כדי לחסוך לנו זמן.

סוג'ורנר טרות

סוג'ורנר טרות

התשובה הקצרה היא שגברים כקבוצה אינם מודרים מהתקשורת. חודש ההיסטוריה הנשית, כמו חודש ההיסטוריה השחורה הוא תגובה פרגמטית, זמנית, לחוסר הייצוג ולצמצום תרבותי עקבי. זו תרופת נגד למחיקה מערכתית. זהו ניסיון גם ליצור ייצוג הולם, וגם להסביר למה הוא חשוב.

התשובה העוד יותר קצרה היא שאין חודש ההיסטוריה הגברית כי אין צורך בו.

ב-1 במרץ, פרסמתי בטוויטר את ההודעה הבאה: "חודש ההיסטוריה הנשית שמח! נ"ב – אמנם אנחנו חוגגות אותה במרץ, אבל ההיסטוריה הנשית מתרחשת כל יום בכל חודש בשנה." וכמובן, קיבלתי בתגובה: "חודש ההיסטוריה הנשית זה סקסיסטי!" ו"את חושבת שגברים שולטים בהיסטוריה ובתקשורת? תוכיחי!”

אז הנה…

למרות ההישגים האחרונים של נשים, הסיפורים שלנו עדיין מסופרים בעיקר על ידי גברים מנקודת מבטם, ולקהל יעד גברי.

לדוגמה, בדיווח על מחנות פליטים סוריים וההשפעה המערערת שלהם, אין כמעט אזכור לתקיפות מיניות בתקשורת המרכזית, <אף על פי שזו אחת הסיבות העיקריות שמביאותלבריחה ההמונית מהמדינה. או אולי רפורמת ההגירה של ארה"בשעד שנדרשה להתייחס לנושא<, התמקדה בעיקר בדרכים להכניס למדינה רק את הא-נשים המיומנים והמשכילים ביותר, במקום להתמודד עם יותר מ-75% מהמהגרות.ים שהן נשים עם ילדים ושיש להן פחות סיכוי לקבל השכלה במדינות המוצא שלהן בגלל אפליה מגדרית. האם ידעתן שבאסון טבע, כמו שיטפון, צונאמי, הוריקן או רעידת אדמה, נשים ונערות נמצאות בסיכון גבוה פי 14 למותמאשר גברים ונערים? אני מוכנה להתערב על הרבה כסף שלא ידעתם את זה כי המידע שאנחנו מאפשרות לתקשורת לתאר כ"נייטרלי מגדרית" הוא רחוק מכך. יש אלפי דוגמאות לכך בכל יום מרחבי העולם. החדשות של היום הן ההיסטוריה של מחר וההיסטוריה של היום נכתבה בדיוק בדרכים כאלה. חוסר האיזון התקשורתי הוא מזיק ומפלה וממשיך לתחזק את הסטטוס קוו של המערכת הסקסיסטית והגזענית.

אך בפעם הראשונה בהיסטוריה, המוני נשים בריאות יותר, משכילות יותר, ופחות תלויות כלכלית ופגיעות פיזית, יכולות להצביע, ובעלות גישה לחלק מהזכויות הבסיסיות. וכמובן, יש אינטרנט.

זה טוב, אבל האינטרנט לבדו אינו מספיק. אמנם א-נשים רבים מניחים שטכנולוגיה חדישה היא שוויונית ומתקדמת באופן אוטומטי, אבל זו הנחה רחוקה מאוד מהמציאות. הטכנולוגיה ניזונה מהא-נשים שמייצרים אותה>ושולטים בה ומתפעלים אותה.

כך, לדוגמה, ויקיפדיה, אתר מקוון לשימור "היסטוריה" שנעשה בו שימוש בידי א-נשים מרחבי העולם, כבר ידועה לשמצה בהטייה המגדרית שלה.זו דוגמה מושלמת לכמה עמוק מוטמעת בחברה האפליה המערכתיתבכל אמצעי שהוא.

לפני שלושה שבועות, הלכתי במסדרון של בית ספר שקירותיו כוסו, לרגל חודש ההיסטוריה השחורה, בגברים אפרו-אמריקניים בולטים. באותו היום, חל גם יום הולדתן של אודרי לורד ושל טוני מוריסון. היה זה גם אותו השבוע שבו נבחרה ברברה ג'ורדן לבית הנבחרים. שום אזכור לכך.

העובדה ש"בני אדם" היא מונח אוניברסלי לאנושות ממשיכה לייצר נזק חברתי מדי יום.

אבל, אבל, אבל… "נשים לא עשו בעבר שום דבר ששווה לכתוב עליו".

כל כך. הרבה. בולשיט.

נשים תמיד היו ועדיין עסוקות, מעורבות, שאפתניות וגם בעבר, הצליחו רבות להתעלות מעבר למכשולים המערכתיים בדרך להצלחה. יש לנו, בכל העולםמדעניותסופרותמבקרותמתמטיקאיות ופיזיקאיותהיסטוריוניותממציאות טכנולוגיהאקטיביסטיותפוליטיקאיות ומנהיגותחיילותרופאותהוגותפרשניות פוליטיותמנהיגות חברתיותומחנכות. אפילו פיראטיות.

במרבית המקרים עשו נשים את כל הדברים האלה לבושות לא רק בתחתונים. אבל העבודה שלנו, החיים שלנו, הבעיות שלנו, ההישגים שלנו.

על נשים נאסר ללכת לבתי ספר. נמנע מהן להצביע או להתמודד לתפקידים ציבורייםהן לא הורשו להחזיק נכסים.הן היו בעצמן נכסוזכו ליחס של אובייקט מיני במגוון דרכיםשונות. אנחנו פגיעות יותר למוות בגיל צעיר, בייחוד במהלך היריון ולידה. אנחנו עובדות עד לנקודה של התשה, פיזית ונפשית. פירות עמלינו נגנבים מאתנו בפעולות סקסיסטיות בתמיכת החברה. מבחינה משפטית נשללה מאתנו הזכות לרשום פטנט על הרעיונות ועל ההמצאות שלנו.הודרנו באופן מערכתי מהחיים הציבוריים בזדון. הוכפפנו לחוקי האבות, הבעלים והבנים שלנו, ללא משאבים או גישה לחוק.זכינו לאיומים שבשגרה באלימות, ואנחנו עדיין זוכות להם כל הזמן .והושתקנו באופן קבוע פשוט משום שהיה לנו האומץ להביע דעה בקול רם.

זו מחיקה.

אבל אם זו לא עדות מספקת, הנה עוד כמה מקומות שחלה בהן אפליה נגד נשים:

אך חוסר האיזון הזה הוא אפילו לא הבעיה האמתית .

לפני כמה שנים, בהדגמה בוטה וויזואלית של מה שקורה בטקסטים היסטוריים כל הזמן, מחקה חברת הרהיטים איקאה את כל הנשים והנערות מהקטלוג שלה לערב הסעודיתעל מנת להתאים את עצמה ללגיטימציה הפוליטית של המנהיגים הדתיים במדינה. זה קורה כל הזמן באמצעים אחרים.

(הערת המתרגמת: גם בארץ לא חסרות דוגמאות דומות למחיקה של נשים ונערות מפרסומים.)

הדוגמה הזו משעשעת אותי במיוחד בגלל הסערה שהיא חוללה בארה"ב ובמערב אירופה. אני נשבעת שאני לא מצליחה להבין למה א-נשים שנחרדים כל כך מהבחירה הגרועה של איקאה, אינם נחרדים מהמחיקה של נשים ושל נערות מההיסטוריה, מהמדע, ממחשבה דתית, ומפילוסופיה שנלמדות בבתי הספר שלנו בכל יום. הכדור האחרון ברשימה שלעיל הוא זה:

עזבו את האינטרנט הגדול, הרע והמסוכן. הסביבה התקשורתית המשפיעה ביותר והמזיקה ביותר שילדות.ים נחשפות אליה היא בבתי הספר, שם הן עומדות בפני ספרי לימוד, שיעורי היסטוריה, תכניות מדע ותצוגות ספריה מסורתיות, שכולן מוחקות באופן עקבי את התרומה המגוונת שלנו להיסטוריה ומציגות בעיקר את סיפוריהם של גברים לבנים כמעוררי השראה ומציתי דמיון.

אין שום דבר רע בסיפורים על אודות גברים לבנים ועל הישגיהם. הם חשובים ומעניינים, והם אכן עיצבו את עולמנו – לטוב ולרע. אך זה נכון גם לגבי סיפורים שאנחנו לא מספרים, ופה נמצאת הבעיה.

בארה"ב. מכירים בתרומתם של גברים, בייחוד מהפכניים אקטיביסטים, הוגים פוליטיים, ולוחמי חופש. הצבעה באולם של מעל 100 תלמידותי תיכון שביליתי אתן את הבוקר לא מזמן העידה שאמנם כולם למדו על התנועה לזכויות אדם, פחות מחמישה מהם ידעו משהו על התנועות לזכויות האישה שפעלו במהלך המאה ה-20.

הילדים שלנו מדקלמות את הצהרת העצמאות ולומדות את הנאומים של מרטין לותר קינג (הערת המתרגמת: השוו להכרזת העצמאות), אבל הן לא קראו מעולם את ההשוואה בנקודות שלהכרזת ההחלטות של סנקה פולז, או למדו על "הפרת זכויות הנשים" של מרי וולסטונקרפט, או דקלמו את "האין אני אישה?" של סוג'ורנר טרות. אין לנו שום הכרה ציבורית, בצורת פסלים, מטבעות, חגים לאומיים, או דרישות ידע כללי בסיסיות, שמסמנות את ההישגים של נשים וגברים שנאבקו לשחרור האישה ולזכויותיה. אנחנו בלתי נראות.

בפרפראזה על דבריה של המחנכת מירה פולק סדקר: בכל פעם שילד-ה פותח-ת ספר וקורא-ת על היסטוריה ללא נשים, היא לומד-ת שנשים ונערות שוות פחות.

נמאס לי לקרוא: איפה הנשים? איפה הנשים בתקשורת? איפה הנשים בחקיקה? איפה הנשים בטכנולוגיה? איפה הנשים באופנה? איפה הנשים במחאה? איפה הנשים בממשלה? איפה הנשים בקולנוע? איפה הנשים בסטנד-אפ, ברפואהבמדע, בפרסום, במתמטיקה?

השאלה היא לא "איפה הנשים?" הנשים כאן. בהמונינו. השאלה היא "איפה הגברים שמכירים בכך שייצוג הולם בתרבות הוא חובה מוסרית?" ואני אומרת גברים, כי הגברים, כקבוצה, שולטים בהנהגה ובייצור התרבותי, וכי הם כותבים את ההיסטוריה.

למעט כמה יוצאים מן הכלל, מבחינה היסטורית, הגברים ששולטים במהלך הנרטיב ההיסטורי עוצרים רק לעתים נדירות בניסיון לכלול בו גם את עמיתותיהם הנשים. גברים רבים שאני משוחחת אתם – משכילים ובעמדות כוח – לא מבינים בכלל למה חשוב למישהי שיהיו מודלים לחיקוי שדומים לה.

החודש יכסו בתי ספר את קירות המסדרונים בפוסטרים של הסופרג'יסטיות. (הערת המתרגמת: מיותר לציין שבארץ לא מציינות את חודש ההיסטוריה הנשית.) מארי קירי תופיע על קיר המעבדה. הארייט טאבמן עשויה להופיע על קיר הכיתה. סקג'אוויאה תבליח גם. מגזין טיים יפרסם גיליון המוקדש לחודש ההיסטוריה הנשית. אבל בסוף החודש, יגולגלו הפוסטרים, ייאספו דפי הצביעה, ושיעורי ההיסטוריה יחזרו לשגרה.

וזאת הבעיה: בנים ובנות לא צריכים ללמוד שהישגים של נשים הם מיוחדים – הן צריכות ללמוד שהם הסטנדרט.


הפוסט המקורי: http://www.rolereboot.org/culture-and-politics/details/2014-03-answer-ridiculous-question-isnt-mens-history-month/

סוראיה שימאלי כותבת על מגדר, על פמיניזם ועל תרבות במספר אתרי תקשורת. היא מתעניינת במיוחד באופן העברת ההטייה והדיכוי המערכתיים לילדות.ים באמצעות התקשורת, הבידור והתרבות הדתית. יש לה תואר בהיסטוריה מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם הקימה את כתב העת הפמיניסטי הראשון לסטודנטיות.ים והיא לומדת לדוקטורט במכללת רדקליף.

No Comments

Post A Comment