28 מאי מיזוגניה היא רעל, ואתם שותים אותו

אליוט רוג’ר לא היה צריך להיות מטורף. מספיק שהוא היה גבר.

אני לא מכירה את הסיפור המלא שהתרחש בוויליאמסברג. בערך עשרים דקות אחרי תחילת ההקרנה של "The Phantom Tollbooth" (אני יודעת! לפעמים ברוקלין היא קסומה!) החלה התלחששות בקהל שהלכה וגברה, עד שגבר שישב במרכז האולם זינק וצעק בזעם: ”יה זונות" ויצא בסערה מהאולם. מישהו אמר: ”היי, יש כאן ילדים", והגבר הגיב בכך שהסתובב בחזרה לכיוון האולם וצעק שוב "זונות מזדיינות!” כדי שכולם ישמעו. הסתובבתי והספקתי לראות שתי נערות בסוף גיל ההתבגרות או בתחילת שנות העשרים מושכות בכתפיים ומתיישבות. למרות שאני לא מכירה את כל הסיפור, ככל הנראה הנערות סרבו לוותר על המקומות שלהן, והאיש חטף התקף זעם. זה כל מה שאני יודעת.

גם את הסיפור שהתרחש בסנטה ברברה אני לא מכירה במלואו. מישהו ירה בשישה א/נשים מתוך חלון המכונית שלו ולאחר מכן ירה בעצמו, כאשר היורה המשוער הוא אליוט רוג’ר בן ה-22 [הערת המתרגמת: לאחר כתיבת מאמר זה כבר נודעו פרטים רבים יותר, ובין השאר ידוע בוודאות שהיורה הוא רוג’ר. ח.ס]. לפני מעשיו צילם רוג’ר וידאו בו נשא נאום אלים ומלא מרירות נגד הנשים שדחו אותו. הוא התלונן על כך שהוא בתול, אמר שהוא לא מבין למה נשים לא מגלות בו ענין, ואף הבטיח שינקום בהן (עצה קטנה: אם חוסר העניין של נשים בכם הוא מסתורי בעיניכם, והוא גורם לכם לשקול לרצוח אותן, קחו בחשבון שיתכן שאתם מעוררים בנשים אימה. נשים הן מספיק חכמות בכדי לשים לב שאתם מסוג הגברים שירגישו דחף רצחני בגלל דחייה שהיא עניין שבשגרה). משפחתו של רוג’ר אישרה שהוא טופל על ידי מספר מטפלים, ושהם היו מודאגים לגבי ההתנהגות שלו. זה כל מה שאני יודעת. זה כל מה שידוע.

 יש משהו שצריך לקבל: ההבדל בין האידיוט באולם הקולנוע והרוצח הוא בדרגות האלימות [ז"א, שתי ההתנהגויות נמצאות על אותה סקאלה. ח.ס].

כמובן שיש שיש שוני בנסיבות ובמאפינים ספציפיים, כמו למשל המצב הנפשי. אבל שתי התקריות זחלו החוצה מתוך אותו בור מצחין: האינסטינקט הגברי לפרוק זעם כלפי אשה שלא נותנת להם מה שהם רוצים. וכאשר אנחנו מתרצים התנהגויות כאלו או מקבלים אותן בסלחנות, ואפילו מריעים לחור הגדול שנפער בהגינות שבנו, אין זה מפתיע שמדי פעם תתפרץ מתוך החור הזה התנהגות אלימה.

כל כך קל לומר שרוג’ר הוא "יצור" נורא ומוזר, שהוא מהווה סוג של חילוף חומרים זר ומוזר שמעבד אינטראקציות יומיומיות והופך אותן לרעל. ובגלל שזה כל כך קל – גברים שאתן מכירות עושים את זה ממש עכשיו, בזמן שאתן קוראות את הטקסט הזה – הם מסבירים לנשים שבסביבתם שכל הסיפור הזה קשור למחלת נפש, לא לשנאה. הם עושים את זה משום שהם לא רוצים להודות שהרעל הוא אמיתי ושגם הם שותים אותו. הם עושים את זה משום שהם לא רוצים להכיר בכך שהם מאכילים א/נשים אחרים באותו הרעל מידי יום. הם עושים זאת משום שהם לא רוצים להבין שלהגיד "פשע שנובע מכעס ושנאה כלפי נשים הוא לא פשע שנובע ממיזוגניה" זה בדיוק כמו להגיד "הנה כוסית של רעל שהרג שבעה אנשים. בבקשה, תתכבדו".

לרצוח נשים בגלל שהן לא מעוניינות בך הוא מעשה מפלצתי, אבל המפלצת היא לא אליוט רוג’ר. המפלצת לחשה באוזנו שנשים חייבות לספק לגברים סקס, ושאלו שאינן משתפות פעולה ראויות לעונש (שיהיה ברור שגם אלו שכן משתפות פעולה ראויות לעונש). המפלצת אמרה לרוג’ר שלנשים אין זכות לקבל החלטות לגבי גופן, ושמניעת נגישות גברית אל גופן היא אכזרית ובלתי מוצדקת. היא אמרה לו שלהתבכיין, או לחלופין – לקחת בכוח מאשה תשומת לב או שירותים היא הדרך להוכיח שאתה גבר. אבל המפלצת אמרה גם לכם את זה, ולבנים שלכם, ולאחים, האבות והמורים שלכם.

היא אמרה להם את זה בקבוצות אינטרנטיות של גברים "מתנזרים" שלא מרצון, קבוצות שלפעמים דורשות פיצוי ממשלתי על בדידותם [תופעה שאינה מתקיימת, בינתיים, בישראל. ח.ס]. היא אמרה את זה בסדנאות פיתוי, שבוגריהן מתגאים בכמות הנשים שהצליחו "להפיל בפח" ולגרום להן לשכב איתם. אבל הקול של המפלצת נשמע בעבר, ונשמע גם היום, במקומות תמימים יותר, באינטרנט ומחוץ לו. הוא נשמע בקונגרס האמריקני, שם ניסו גברים לתבוע בעלות על "הרחם הלאומי". הקול של המפלצת נשמע בדיונים בטוויטר, שם קומיקאים עם הומור נדוש מחו על כך שהציבו בפניהם את העובדה שהתבטאו בצורה אלימה [כלפי נשים]. הוא הדהד על רקע המוזיקה בבאר, בו האמירה "לא תודה" שהגיעה מפי אישה שחררה זרם של ביזוי והשפלה. אותו הקול המפלצתי נשמע ממש בנאלי בטריילרים של סרטים שהנושא שלהם הוא גברים שכובשים נשים "סרבניות", הוא היה קצת יותר מאיים באוטובוס כשהגבר ההוא באוטובוס חזר ושאל "מה את קוראת? היי, אני מדבר איתך!”, אבל כנראה לא מספיק מאיים בשביל שנגיד לו משהו. הקול המפלצתי לחשש החוצה מפיו של חבר את הפאנץ’-ליין ,"שום דבר שלא אמרת לה קודם”, ושאר החברים צחקו, או אולי לא צחקו [ההתייחסות היא לבדיחה האלימה: ”מה אתה אומר לאישה שיש לה שני פנסים בעיניים?” ח.ס]. והוא הלך לסרט ילדים וקרא לשתי נערות צעירות "זונות".

יתכן ואף סביר שאליוט רוג’ר סבל מהפרעה נפשית – זה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת להתנהגותו [הערה אישית של המתרגמת – אני מתנגדת להערכה הרנדומלית הזאת, שעושה דמוניזציה לאנשים פגועי נפש, שלעיתים נדירות מפעילים אלימות על אחרים. ח.ס] – אבל שמיעת הקול המפלצתי היא לא הוכחה לאי שפיותו. הקול הזה מדבר לכולם. לעיתים הוא חזק יותר, יש אנשים שעבורם הוא משכנע יותר, אבל הוא תמיד שם, מעין "רמקול מנטלי" הקורא לצאת לפעולה. אפילו הבחירה לא להקשיב לו אינה מספיקה; אנחנו חייבות וחייבים לבחור לצעוק צעקת נגד.

זה קטע שכתבתי ב-2009, אחרי שגבר דחוי אחר פרק את התסכול שלו באמצעות ירי על קבוצה אחרת של נשים:

באווירה תמידית של מיזוגניה מוסווית, כאשר המיזוגניה התמידית הזאת מעצבת הלכה למעשה חלק מתפיסות המציאות שלנו, אלו האנשים שמתנגדים [לחשיפה שלה] שפוגעים בנו במידה רבה יותר מאלו שמתנהגים בצורה אלימה ואפילו קיצונית כלפי נשים.

מדוע פמיניסטיות "מגזימות" בתגובה שלהן לסממנים הכי זעירים של מיזוגניה בפרסומות בפרט ובתקשורת בכלל, כאלו שאנשים מתייחסים אליהם כאל " הנאה בלתי מזיקה"? משום שהסממנים הזעירים האלו מזהמים את המחשבה שלנו ואת הסביבה שלנו. משום שאנו נאבקות כל יום באדים הרעילים של מה שנחשב "מתון", בחלקיקי אינפורמציה שמתגנבים פנימה ומעבירים את המסר שגברים צריכים לזיין נשים עד שיהפכו לצייתניות, שנשים הן באופן אינהרנטי ישויות פחותות חשיבות וערך, שהמראה של נשים הוא הערך היחיד שלהן, שהבטיחות, הבריאות והנוחות של נשים הם דברים לא חשובים. והחלקיקים הזעירים האלו שנדבקים אלינו לא נשטפים בקלות.

כל אלו נכונים גם במקרה הזה. והם יהיו נכונים גם במקרה הבא.

השריף של מחוז סנטה ברברה תיאר את כך את הירי: “בבירור מדובר במעשה של אדם מטורף". אבל אליוט רוג’ר לא חייב להיות מטורף. מספיק שהוא גבר.

מקור: ג'ס זימרמן תרגום: חמוטל סונג