שולפת צפורניים | סיפור אחר
2153
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-2153,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

סיפור אחר

diamonds_and_toads_acrylic_by_love_the_rain

דברים שאמרתי בהרצאה לכבוד יום השנה לליין "שני מיני" באמזונה בר. 


אז ההרצאות שלנו היום אמורות להיות גרסה קצרה להרצאה קודמת שנתנו במסגרת "שני מיני". אך בתור קווירית שסוטה מהתסריט של ההטרונורמה, ופמיניסטית שסוטה מהתסריט של הפטריארכיה, וסוטה ש… פשוט סוטה – אני מתכוונת לסטות מההרצאה המתוכננת.

אני הוזמנתי היום לדבר על רומנטיקה קוויר-פמיניסטית. בהרצאה הארוכה שנתתי בנושא, התחלתי ברשימת אקטים אלימים שנעשו בשם הרומנטיקה, או שהשם רומנטיקה הודבק להם, כמו רציחות על רקע רומנטי. משום מה, כשגבר רוצח את בת זוגו זה נכנס בחברה שלנו לקטגוריית הרומנטיקה ולא לקטגוריית שנאת הנשים.

בדומה – מאז אירועי יום חמישי האחרון ובמיוחד מאז נפחה את נשמתה שירה ז"ל – אנו שומעות הרבה על הדמוקרטיה שלנו ועל ערכי החברה הגבוהים והמוסריים, הליברלים, ואיך לא ניתן לעשב השוטה, לשונא הקיצון, לחולה הנפש, או כל מיני איפיונים אחרים שמעבירים את האחריות הלאה – לחבל בהם. במקום לדבר על כל הקטגוריה של שנאת הלהט"ב.

ובכן – כמו שבנושא הרומנטיקה אני באתי בעצם לומר – הרומנטיקה שלנו לא יכולה להיות פורמליסטית, זה לא עניין של החלפת הדמויות בסיפורי האגדה מנסיך ונסיכה לשתי נסיכות או שני נסיכים – אלא שאנו חייבות להחליף את הסיפור, את יסודות החשיבה שלנו לגבי המשמעות של המוסד הזה – לערער עליו, לפרק אותו, ולבנות משהו חדש… אז אני רוצה שנבין סוף-סוף שגם כשמדובר באלימות שמכוונת לזהויות המיניות והמגדריות שלנו – הבעיה היא לא כמה עשבים שוטים, ושאם רק ניפטר מהשר הזה ששונא הומואים, או מהרופא ההוא בביטוח לאומי שמשפיל טרנסיות, או מהגבר ההוא ברחוב שמטריד אותנו מינית כשאנו הולכות יד ביד – אז הכל יהיה בסדר.

מה שצריך זה סיפור חדש לגמרי.

העניין הוא, שיש לנו כל כך הרבה שרים ופקידים וסתם אנשים שמרשים לעצמם להתעמר בנו כי בתכלס – אנו חיות בחברה ששונאת להטב. כמו שהיא שונאת נשים. כמו שהיא שונאת כל מה שמסומן כ"אחר". החברה שלנו בנויה באופן היררכי שדואג לכך שרק מי שעומד בסטנדרטים מאוד צרים יוכל להנות מכל הזכויות – וכל השאר, ילחמו על הדרגים שלהם ויוודאו שתמיד יהיה מי שמתחתם – בזמן שתמיד הדם של מי שבדרג הנמוך יותר מותר לחברי הקבוצות ההגמוניות יותר.

אז אני אומרת שגם את הסיפור הזה אנו צריכות לשנות.

כשאני מרצה על רומנטיקה, או על הזהות הפמית שלי, או על ביסקסואליות, או על מחיקה של נשים באינטרנט, או צעדת השרמוטות – כל הנושאים שאני נוגעת בהם – נקודת המוצא שלי היא זהה: אני טוענת, ומנסה להעביר את המסר, שאל לנו לקבל את התסריט של החברה ששונאת אותנו. לנסות להדמות יותר לקונצנזוס, לנסות לגרום להגמוניה לקבל אותנו – זה לאמץ בעצמנו את הסיפור שבו בעצם שונאים אותנו.

אז לא. אני רוצה סיפור אחר.

אוי, כמה שאני זועמת עכשיו.

לא תמיד אני פועלת מתוך זעם בוער, אבל הזעם שלי תמיד שם מתחת לפני השטח. כי בכל הזהויות שלי – מסתבר שבסיפור הקיים, דמי הפקר. בתור אישה, בתור קווירית, בתור ביסקסואלית, בתור שמאלנית שאוהבים לשלוח אותה לעזה להיאנס על ידי החמאס או כתיבול – סודנים… אם אני לא היעד של האלימות היום, הרי האלימות כלפיי תמיד קיימת בפוטנציה. וכשהיא לא מופנית אלי אישית, היא מופנית לחברות שלי, לבנות הקהילות שלי, ולנשים שאני לא מכירה אבל יכולות להיות אני, או כל אחת מכן.

אני רוצה לשנות את הסיפור שבו המשפחה של שירה ז"ל מתעקשת על התפקיד שלה בתור תומכת, כי חלילה שהציבור בכל זאת יחשוב שהיא הייתה ביסית, או לסבית, או בודקת את הזהות המגדרית שלה.

אז כן, אני פועלת מתוך כאב, ובאתי לדבר איתכן היום מתוך כאב וזעם. אבל אני גם פועלת – תמיד! – מתוך אהבה. אהבה לעצמי, אהבה לחברות שלי, אהבה לקהילות שלי. אהבה לקוויריות פמיניסטיות באשר הן. אהבה לכל מי שנדרסה תחת הגלגלים של הפטריארכיה המחורבנת הזאת. אהבה לשירה ז"ל, ולכל דומותיה לאורך היסטוריה ארוכה של שנאת להט"ב, בין אם ידענו את שמותיהן, או שהם עברו מעולמנו ללא הידיעה שלנו, שזה בעצם הסיפור הרווח יותר.

בסיפור שלי זעם ואהבה הן אחיות תאומות, ובלתי ניתנות להפרדה.

בסיפור שלי, אני רוצה לשנות את העלילה שבה להטביות נדקרות, נעצרות, מתאבדות, נדבקות באיידס, מוכות, מודרות, מופלות ומפחדות.

בכמה דקות שיש לי פה, אני לא יכולה לערוך רשימה של כל הסיפורים שאני רוצה לשנות, או לכלות את זעמי. אני רק יכולה לשתף את הזעם ואת הכאב ואת האהבה, שאני יודעת שאתן שותפות להן. ולהמשיך לספר את הסיפור *שלי* – שהוא לא הסיפור שרוצים שאספר – שבו החברה מלאת השנאה ומלאת האלימות מתנדפת לה, ואנו בונות משהו אחר.

ובסימן זה, אני רוצה להודות לאמזונה, לחן, ולכולכן על המקום שנתתן בשנה האחרונה לספר את הסיפורים שלנו. זה כל כך חשוב שלא ניתן להם להשתיק אותנו. הקולות שלנו והסיפורים שלנו הם השחרור שלנו.

ציפי ערן


ישי שליסל תוקף ודוקר צועדות בצעדה, ירושלים 2015

הפיגוע במצעד הגאווה בירושלים 2015

No Comments

Post A Comment