שולפת צפורניים | 24 הטקסטים של 2013 שצריכים להיות קריאת חובה לנשים
731
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-731,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

24 הטקסטים של 2013 שצריכים להיות קריאת חובה לנשים

האפינגטון פוסט/ אמה גריי ולורי ליבוביץ'

מאנגלית: ליאור בצר

כתיבת נשים מעוררת מחשבה, מצחיקה, ומועכת התפרסמה בכל מקום השנה – למרות טענות אחרות.אז כתבנו רשימה של הטקסטים שהרגשנו שמשקפים את הקולות הנשיים היותר מעמיקים של השנה.

בשביל להיכלל ברשימה, היה על הטקסט לצאת לאור השנה ולהיות זמין ברשת. היה עליו לעורר דיון, שיח ומחשבה, גם בינינו לבין עצמנו וגם ברשתות החברתיות. אף רשימה לא יכולה להכיל את כל הכתיבה הנהדרת של נשים ועליהן, אבל אנחנו מקוות שהרשימה שלנו תביא אתכן להעיף מבט (או מבט נוסף) על כמה פנינים אמתיות.

n-REQUIRED-READING-large570

אני דייזי קולמן, בת העשרה שבמרכז סערת האונס במאריוויל, וזה מה שקרה באמת/דייזי קולמן

דייזי קולמן, מעודדת ממאריוויל, הותקפה מינית כשהייתה בת 14 בידי שחקן פוטבול "מקובל" מבית הספר שלה בזמן שהייתה מעולפת – ואז הושלכה בחצר ביתה המושלגת בכפור. למרות ראיות מרשימות, בוטלו ההאשמות כנגד התוקף. לאחר חודשים של סיקור תקשורתי, וקמפיין טוויטר אנונימי (#Justice4Daisy), דיברה קולמן בפעם הראשונה. “אני שונה עכשיו, ואני לעולם לא אוכל לחזור להיות מי שהייתי,” כתבה. “הלילה ההוא לקח לי הכול. אני בסך הכול בת חווה, אבל אני מסרבת להמשיך להיות קרבן לאכזריות. לכן אני אומרת את השם שלי. לכן אני לא שותקת.”

בראש שלי, אני תמיד רזה/דפני מרקין

"בהודאה בכך שאני בעודף משקל, אני מרגישה כאילו אני מודה במשהו מתועב ממש,” כותבת מרקין, כותבת שלרוב לא מתביישת להיפתח – היא כתבה בפתיחות רבה על הקרב שלה בדיכאון ואף חשפה ב"ניו יורקר" את חיבתה לבדס"מ. אבל שומן, מתברר, הוא עוד יותר טאבו. הרהוריה המבריקים של מרקין על תיאבון, על נראות, ועל האופן שבו אנחנו משלות את עצמנו כשאנחנו מביטות במראה מהדהדים את מחשבותיהן של נשים רבות שנאבקות עם דימוי הגוף שלהן. “אני לא רואה את עצמי באותה בהירות חדה, באותה מבט מחפיץ שאני משערת שאחרים רואים אותי,” היא כותבת. “כי זה כואב מדי, ובמקרה הרע, עלול לגרום לי לא לצאת מהבית מחשש להשפלה פומבית.”

קריאה מעמיקה: מעבר ל-Lean In/בל הוקס

אף על פי ש-Lean In של שריל סנדברג נתפס כמעורר שיח חשוב באשר לנשים במקומות עבודה, הביקורת של הוקס על הפרספקטיבה הפריווילגית, הלבנה והעשירה היא טקסט חובה לכל מי שמתעניינת בדיאלוג רחב יותר בנושא. “במקום ליצור מרחב של סולידריות נשית, סנדברג קיימת כמלכה יחידה בין מיליון מעריצות,” כותבת הוקס. כותבות כאלה מעוררות בנו השראה לדיון.

מה לא בסדר אתי?/מייגן אורורק

התיאור המטריד הזה של המחלה האוטואימונית המסתורית של הכותבת מספקת גם חקירה של המגבלות הרציניות של מערכת הבריאות שמתייחסת למטופלות צעירות כ"בריאות ולחוצות".

הפייה הטובה של הרוק/ג'דה יואן

הפרופיל המקיף הזה של Witchy Woman מראה לנו שסטיבי ניקס – בכל תהילתה הנשית, הנוירוטית והמורכבת – היא כל מה שחשבנו והרבה יותר. יואן בילתה עם ניקס במשך שעות (קנאה) והצליחה ללכוד את נקודת המבט הייחודית ואת הקסם שלה. זהו אחד הפורטרטים המהנים והמעמיקים ביותר שקראנו השנה. סטודנטיות לכתיבה עיתונאית, שימו לב: ככה עושות את זה.

אני לא שאפתנית, וזה בסדר/אליסה שטראוס

שטראוס מזכירה לנו שאמנם זה מצוין לשאוף לקריירה ולהצלחה כלכלית, חשוב גם לשאוף לשפיות*.

הדור שבחרו לצאת רוצאות לחזור/ג'ודית וורנר

ב-2003, כתבה ליסה בלקין מאמר מעורר מחלוקת בניו יורק טיימס שנקרא "מהפכת הבוחרות לצאת" על קבוצה קטנה של נשים משכילות ומצליחות שעזבו קריירות בתפקידי מפתח כדי להישאר בבית עם ילדיהן. עשור לאחר מכן, ישבה ג'ודית וורנר עם קבוצת נשים אחרות ש"בחרו לצאת" וגילתה שאף על פי שרובן לא התחרטו על הזמן שבילו עם הילדות, היציאה מכוח העבודה הובילה לחוסר יציבות כלכלית, לקשיים בנישואים ולקושי גדול בפיתוח קריירה מחדש.

נשים הן כלבות/קמ"א סאליבן

סאליבן כותבת על המיזוגיניה המתישה והבלתי פוסקת שקיימת בחוגים הספרותיים שהיא משתתפת בהם "מצד גברים שמכל בחינה אחרת הם אדיבים ומשכילים, שלעולם לא יחשבו על עצמם כעל חארות שוביניסטים". סאליבן חושדת שהגברים האלה בעלי "הכוונות הטובות והמודעות החלקית" מבטאים גישות ש"מאפשרות לחארות בורים להגיד ולעשות מה שכולנו (גברים ונשים כאחד) מחשיבות כהרסני להחריד".

הברביקיו/מרגרט וילר ג'ונסון

רבות כבר נכתב על הלחץ והטירוף שנובעים מתכנון חתונה. הזווית של וילר ג'ונסון על ההכנות ליום הגדול היא בין הטובות שקראנו*.

החברים שלכן ואנסים/שרה ניקול פריקט

בפוסט המפותל הזה (במובן הטוב ביותר של המילה) על האונס שעברה הכותבת בגיל 19, היא מפנה את הפוקוס אל עצמה – אבל גם אל "תרבות הזין" שמעודדת תמונות של צעירות מעולפות שנאנסו (ואף לועגת להן). “אני לא מעוניינת במה מניע את האנס,” כותבת פריקט. “אני מעוניינת במה שמאפשר לו לפעול".

רוטב ראשון, מציל אותי/ג'סיקה ולנטי

במאמר יפהפה, מהרהרת ולנטי על אוכל, על זיכרון, על געגוע ועל יצירת מסורות משפחתיות.

האם לשלוח לאישה תמונת זין? מדריך לגבר/ארין גלוריה ראיין

במברק מדויק לכל האנתוני וינרים בעולם, פורטת ראיין את כל הסיבות האפשריות שגבר יעלה בדעתו לשלוח תמונת זין – ואז מסבירה למה זה כמעט תמיד רעיון רע.

כשהגוף החום שלך הוא ארץ פלאות לבנה/טרסי מקמילן קוטם

קוטם מניחה בצד את הדיון על המיניות המוחצנת של מיילי סיירוס בהופעה בטקס VMA, ומתמקדת בהשלכות הגזעניות הפחות מדוברות של ריקוד הטוורקינג של הזמרת למול גופן של נשים שחורות. המאמר הזה לא רק כתוב להפליא, הוא גם חשוב מאוד.

הרעייה המושלמת/אריאל לוי

אדית וינדזור, התובעת במשפט שקבע שההגנה על חוק הנישואין (DOMA) מנוגדת לחוקת ארה"ב, נהפכה לסמל זכויות הקהילה הגאה – ומסיבה טובה. הפרופיל המעולה הזה על מערכת היחסים שלה עם אשתה תיאה ספייר והמאבק שלה לשוויון בנישואין יעורר השראה אפילו בקוראות קשוחות הלב*.

תיאוריית הזריחה: למה נשים חזקות הן חברות נהדרות/אן פרידמן

בפוסט הנפלא הזה על "ההרגשה של טינה במקום הנאה מהישגים אישיים ומקצועיים של אישה אחרת,” הביעה פרידמן לא רק את האמת על ההיבט המציאותי והארסי של מערכות יחסים נשיות, אלא אף הציעה דרך חכמה לפתור את הבעיה: על נשים לאמץ גישה שלפיה "אני לא זורחת אם את לא זורחת". התחברו לנשים מצליחות, אומרת פרידמן, ותזכו לתמורה: “התכונה האסוציאטיבית של מדהימות" כמו גם תמיכה והשראה משבט של נשים חזקות.

השנה הראשונה שלי כאישה/לורה ג'יין גרייס

"אבל למען האמת, בכל הנוגע למה שאנשים חושבות עליי, אני אומרת 'זדיינו. זה השיעור שהייתי רוצה להעביר לבת שלי: זה לא משנה מה אנשים חושבות עלייך – את צריכה להיות נאמנה לעצמך,” כתבה גרייס הפאנקרוקרית, ברפלקסיה על השנה הראשונה לאחר המעבר שלה לחיות כאישה. שאר הפוסט לא פחות נועז.

נשים קשות: איך איבדה "סקס והעיר הגדולה" את שמה הטוב/אמילי נוסבאום

נוסבאום חוזרת אחורה לימיה הראשונים והמהפכניים של הסדרה הנוצצת שכל כך הרבה אוהבות לשנוא (או לפחות ללעוג לה, ולא בלי סיבה מוצדקת). “היא יצרה את האנטיגיבורה הנשית הראשונה בטלוויזיה: גבירותיי ורבותיי, קארי בראדשו,” כותבת נוסבאום. מעריצות "סקס והעיר" שבארון, הנה ההצדקות שלכן.

יש לי בעיית אופי/אנה גאן

לאחר שנים ששיחקה את סקיילר, אשתו של סוחר המת' הסוציופת, וולטר וייט, כבר התרגלה גאן לכמות המדהימה של ארס שהפנו מעריצים כלפי דמותה – ובעקיפין, כלפיה עצמה. “יכול להיות שהם לא יכלו להתמודד עם אישה שלא סובלת בשקט או 'עומדת לצד הגבר שלה'?,” תוהה גאן, בקריאה לכל הגברים שאוהבים לכעוס על נשים בדויות (ומציאותיות). “שהם בזים לה כי היא לא נסוגה או נכנעת? או כי היא בעצם שוות כוחות לוולטר?”

מישל אובמה, 'סיוט פמיניסטי?': איך עיתונות עצלנית פוגעת בפמיניזם/רוקסן גיי

"מתי כבר נוכל להפסיק לדון במי פמיניסטית גרועה?” שואלת גיי. לאחר שתקראו את הפוסט שלה על רמת הגיחוך שבהפרכת הקרדיט הפמיניסטי והאקטיוויסטי של האישה הראשונה, תהיו גם אתן משוכנעות שהגיע הזמן לכך.

אפשר רק לקוות להכיל אותם/אמנדה הס

הס ניגשת לסוגיה אמתית בשביל אתלטיות – השדיים שלהן – בכבוד ובכתיבה עיתונאית מצוינת. ככה כותבות על חייהן של נשים מבלי ליפול לסטריאוטיפים והכללות עצלניות.

למה אני פאקינג אוהבת נערות מתבגרות/מייגן הרפר

אף פעם לא באמת חשבנו מה בדיוק הופך נערות מתבגרות למורכבות להפליא. עד שהרפר הסבירה לנו. הפוסט נפתח לאט, אבל ממשיך לשקוע לחכמה, כמו זו: “נערות מתבגרות מוצאות לעצמן מצוף בים של הריסות רגשיות, והן מחזיקות חזק יותר מכל אחת אחרת.”

ההפלה שלי/מייגן וינטר

26 נשים מספרות בפשטות ובעצמה, במילים שלהן, על הסיבות המגוונות שהובילו אותן לסיים היריון. הסיפורים שלהן מזכירים לנו איך נשים אינדיווידואליות הולכות לאיבוד לעתים קרובות בדיונים פוליטיים על הפלות.

הגאות של טריסטאר/רייצ'ל סקלאר

רייצ'ל סקלאר מותחת קו בין דו"ח על מצב עסקי החדשות שנכתב בידי שלושה גברים לבנים (ומבוסס על ריאיונות עם 61 אנשים, מתוכן 54 הם גברים לבנים), לבין השקת אפליקציה שנקראת טריסטאר, והטוויטים המיזוגיניים של המנהל הטכנולוגי לשעבר של Business Insider, פקס דיקינסון.

חג ההודיה במונגוליה/אריאל לוי

ולבסוף, כמעט כל מי שביקשנו ממנה המלצות לרשימה הזאת הזכירה את הפוסט המדהים של אריאל לוי על ההפלה שעברה בזמן שטיילה בחו"ל. מכווץ, אינטימי, מועך ובלי מילה אחת עודפת או תו אחד מיותר, הפוסט הזה יילמד בשיעורי כתיבת זכרונות בשנים הבאות.

*הערת המתרגמת: הפוסט תורגם כלשונו, ולאו דווקא משקף את דעות מנהלות הבלוג. דיון מכבד תמיד יתקבל בברכה.

הפוסט המקורי: http://www.huffingtonpost.com/2013/12/23/required-reading-2013-women_n_4473740.html?utm_hp_ref=women&ir=Women

3 Comments
  • ניקול
    Posted at 15:54h, 30 דצמבר להגיב

    קראתי את הסיפור של דייזי ויש כל כך הרבה סיבות שבגללן רציתי לבכות, בעיקר מכעס.
    חוסר הצדק הזה הוא מחלה סרטנית שמחלחלת בחברה שלנו, במיוחד כאן בישראל. נמאס כל כך אבל אסור להרים ידיים והחוזק הנפשי של דייזי צריך להיות דוגמא לכולם.

  • מאיה
    Posted at 01:45h, 31 דצמבר להגיב

    איזה פוסט כייפי. אני לאט לאט עושה את דרכי במורד הרשימה וכל פוסט יותר מעניין מקודמו.
    הערונת – הטקסט מאתר הניו יורקר של מייגן אורורק לא זמין ברשת… או אולי לא הבנתי היכן הוא אבל זה נראה שהוא בטוחה רק למנויי הניו יורקר…
    בכל מקרה, תודה רבה 🙂

  • אביטל
    Posted at 16:20h, 31 דצמבר להגיב

    תודה על האיסוף, מאוד מעניין!
    נתקלתי בטקסט שמאוד מצא חן בעיני מאת בלוגרית אוסטרלית בשם ססילה ווינטרפוקס, בנושא "האחריות לחנך גברים אינה מוטלת על פמיניסטיות". קיבלתי את אישורה לתרגם אותו ואפשר למצוא אותו פה-
    http://wp.me/p4aP2y-6

Post A Reply to מאיה Cancel Reply