שולפת צפורניים | עשר מילים שכל ילדה צריכה ללמוד
1970
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1970,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

עשר מילים שכל ילדה צריכה ללמוד

o-WOMAN-LISTENING-TO-MAN-facebookגברים נכנסים לדבריהן של נשים, ומבטלים את תרומתן לדיון באופן תכוף וקבוע. כך נשים צריכות להגיב.

מקור: סוראיה צ'מאלי/ההפינגטון פוסט; תרגום: ליאן טל

"תפסיק לקטוע אותי".

"זה מה שאמרתי כרגע".

"אין צורך בהסברים".

בכיתה ה', זכיתי בפרס האדיבות בבית הספר. במילים אחרות, זכיתי בפרס על היותי מנומסת. אחי, לעומת זאת, נחשב לליצן הכיתה. שנינו היינו מחוברתים באופן מאוד טיפוסי ל"ליידי" ול"בן שמתנהג כמו בן". באופן כללי, שיעורי נימוסין בתקופת הילדות אינם סימטריים מבחינה מגדרית. אנו מחברתים בנות לחכות לתורן, להקשיב בתשומת לב, לא לקלל ולהתאפק שלא להתפרץ, בדרכים בהן בנים לא מצופים להתנהג. כלומר, אנו מקנים לבנות הרגלים כנועים, ועם בנים – מתַרגלים דומיננטיות.

באופן קבוע אני מוצאת את עצמי בסביבות מעורבות מגדרית, בהן גברים קוטעים את דבריי. כעת, משהחלטתי לנסות לעקוב אחרי עניין זה, פשוט מתוך סקרנות, אני די נדהמת מהתכיפות שבה זה קורה. הדבר קורה ביתר שאת כאשר גברים נוספים נמצאים בסביבה.

מציאות מטרידה זו הולכת יד ביד עם עניין נוסף – גברים אשר לא יוצרים קשר עין. לדוגמא, מלצר שמכוון את דבריו ושאלותיו רק לגברים היושבים בשולחן, או הגבר משבוע שעבר שפשוט התנהג כאילו לא הייתי חלק ממעגל חמשת האנשים שם (אני הייתי האישה היחידה). לא נפגשנו קודם מעולם ובקושי החלפנו עשר מילים, כך שהסיבה לא הייתה יכולה להיות דעותיי הלא-ממש-נחבאות-אל-הכלים.

שתי דרכים אלה של ביסוס דומיננטיות בשיחה, המבוססות לעיתים קרובות על מגדר, עולות בקנה אחד עם דרך נוספת: אישה, המדברת בקול רם וברור, יכולה לומר דבר-מה שנראה שאיש לא שומע, רק כדי לשמוע גבר חוזר על דבריה דקות – אולי שניות – מאוחר יותר, ומעורר כבוד ודיון בקבוצה.

אחרי שכתבתי לאחרונה על פערי הביטחון העצמי בין המגדרים, מתוך עשרת הסעיפים, הסעיף שהדהד באופן החזק ביותר היה השאלה – דיבורו של מי נתפס כחשוב יותר? בתגובה אוהדת למה שכתבתי אז, שלח לי מישהו בטוויטר קריקטורה בה אישה וחמישה גברים יושבים מסביב לשולחן ישיבות. הכיתוב למטה: "זו הצעה מצויינת, גב' טריגס. אולי אחד הגברים פה רוצה להעלות אותה". אני לא חושבת שיש אישה שלא חוותה מצב זה.

הקריקטורה אולי נראית משעשעת, עד שמחלחלת ההבנה עד כמה זה קורה, באיזו תכיפות ובאיזו מידה, וכן – כמו במקרים של אליזבת' ווארן או למשל ברוקסלי בורן – עד כמה רציניות יכולות להיות ההשלכות לכך. אם נוסיף גם מוצא ומעמד למשוואה, דחיקה זו לשוליים קורת אפילו יותר.

דיכוי זה של קולותיהם של נשים, אם את/ה במקרה מנסה להבין מה גב' טריגס לבשה או שתתה או אולי אמרה כדי לעורר תגובה זו – הוא המראה המדויק של סקסיזם. כך זה נראה.

התנהגויות אלה, הקטיעות והדיבור-מעל, נובעות גם מהבדלים במעמד, אך בראש ובראשונה נובעות ממגדר. לדוגמא, רופאים, גברים, קוטעים בקביעות מטופלים ומטופלות בדיבורם/ן, ובמיוחד מטופלות, אך מטופלות ומטופלים קוטעים רופאים רק לעיתים רחוקות. אלא אם הרופא(ה) היא אישה. כשזה המקרה, היא עצמה קוטעת הרבה פחות ונקטעת הרבה יותר. מצב זה נכון גם בקרב הנהלה בכירה במקומות עבודה. רק לעיתים רחוקות קורה שכאשר המנהל מדבר, עמית לעבודה מדבר אתו או קוטע אותו, במיוחד אם העמית הוא עמיתה, אישה; לעומת זאת, דבריהן של מנהלות נקטעים באופן תדיר על ידי גברים הכפופים להן.

העדפה זו לדבריהם של גברים, הנתמכת הן על ידי גברים והן על ידי נשים, היא וריאציה של "הסגברה". המילה מגיעה ממאמר שנכתב על ידי רבקה סולניט, בו היא כותבת כי הנטייה של גברים מסוימים להעניק לדבריהם חשיבות רבה יותר מדבריה של אישה מוכשרת-בהחלט, אינה תכונה גברית אוניברסלית, כי אם "הצטלבות בין עודף ביטחון עצמי לבין חוסר מושג היכן חלק מסוים ממגדר זה נתקע".

נקודת המפנה של סולניט באמת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. היא שוחחה עם גבר במסיבת קוקטייל, וזה שאל אותה במה היא עוסקת. היא סיפרה לו שהיא כותבת ספרים ותיארה את הספר האחרון שהוציאה, "נהר הצללים: אדוארד מייברידג' והמערב הפרוע של הטכנולוגיה". הגבר קטע אותה מיד אחרי שסיימה את המילים "אדוארד מייברידג'" ושאל: "ושמעת על הספר החשוב מאוד שיצא השנה על מייברידג'?". הוא המשיך, בהתבסס על ביקורת שקרא על הספר – אפילו לא על קריאת הספר עצמו – עד שלבסוף ידידה אמרה: "זה הספר שלה". הוא התעלם מידידה זו, שנאלצה לומר זאת יותר משלוש פעמים לפני שהחוויר קלות והלך משם. אם אינך אישה, שאל כל אישה שאתה מכיר על מצב שכזה, מפני שזה לא מהנה ובהחלט קורה לכולנו.

בעקבות שערוריית "נשים לא טובות במתימטיקה" של לארי סאמרס לפני מספר שנים, המדען בן בארס כתב על חוויותיו, בתחילה כאישה ומאוחר יותר בחייו – כגבר. בתור סטודנטית ב-MIT, ברברה בארס שמעה מפרופסור, אחרי שפתרה בעיה מתמטית קשה במיוחד: "החבר שלך ודאי פתר את הבעיה בשבילך". לאחר מספר שנים, בתור בן בארס, הוא נשא הרצאה מדעית מוצלחת למדי, ושמע מישהו מהקהל אומר: "עבודתו הרבה יותר טובה מזו של אחותו".

יותר מכל, הוא הסיק כי אחד מהיתרונות העיקריים בהיותו זכר, הוא שכעת הוא יכול היה "להשלים אפילו משפט שלם מבלי שייקטע על ידי גבר".

שמעתי בני נוער, בנים, מתרצים באופן מעצבן למדי אך גם היסטרי, את מה שהם ראו בתור "חוסר הבנה" שלי לגבי "קלות הדעת של בני נוער". בשבוע שעבר, בעודי יושבת בבית קפה, גבר בשנות השישים לחייו עצר לשאול אותי מה אני כותבת. אמרתי לו שאני כותבת ספר על מגדר ותקשורת, והוא אמר: "השתתפתי לפני כמה שנים בוועידה בה מישהו דיבר על זה. קראתי מאמר על זה לפני מספר שנים. ידעת שיצרני מכוניות משתמשים בתמונות מזלזלות במקצת של נשים כדי למכור מכוניות? אשמח לעזור לך". אחרי שהצעתי, בחיוך עליז, שהתמונות הן מעבר ל"מזלזלות במקצת" אלא פוגעניות לחלוטין בכבודן של נשים ושוויון בתרבות, הוא המשיך לו בדרכו.

לא קשה להבין למה כל כך הרבה גברים נוטים להניח שהם נהדרים ושמה שיש להם לומר לגיטימי יותר. העניין מתחיל בתקופת הילדות ולעולם לא נגמר. הורים קוטעים בנות פי שתיים ומחייבים אותן לנורמות נימוסין קפדניות יותר, בהשוואה לבנים. מורים מערבים יותר בנים, אשר רואים, בצדק, קטיעת דיבור כסמן דומיננטיות גברית, לעיתים קרובות יותר ובאופן דינמי יותר לעומת בנות.

בתור מבוגרות, דבריהן של נשים זוכה לפחות סמכות ואמינות. איננו נתפסות כבעלות יכולת ביקורת או יכולת להצחיק. גברים מדברים יותר, לעיתים קרובות יותר, באריכות רבה יותר, לעומת נשים בקבוצות מעורבות (כיתות, חדרי ישיבות, גופים מחוקקים, תגובות בתקשורת מטעם מומחים, ומסיבות מובנות מאליהן – גם במוסדות דתיים).

אכן, בקבוצות פתרון-בעיות בהן יש דומיננטיות גברית, בכללן הנהלות, ועדות וגופים מחוקקים, גברים מדברים 75% יותר מנשים, עם אפקט שלילי על ההחלטות שהתקבלו. זו הסיבה, כפי שמסכמים חוקרים, בגינה "קיומו של מקום ישיבה ליד השולחן לא זהה לקיומו של קול".

גם בסרטים ובטלוויזיה, שחקנים (גברים) מעורבים יותר בקטיעת דיבור ואצלם מצטבר זמן דיבור וזמן מסך כפול משל עמיתותיהם הנשים. אין הדבר מוגבל, כלל וכלל, על ידי היסטוריה או לכלי התקשורת הישנים אלא משוכפל גם לתקשורת המקוונת. נושאים שמועלים ב-Listserve על ידי גברים זוכים לשיעור תגובות נרחב בהרבה מאלו המועלים על ידי נשים, ובטוויטר, עוקבים מצייצים מחדש ("רי-טוויט") גברים פי שתיים לעומת נשים.

דפוסים לשוניים אלה משמעותיים מסיבות רבות, בין היתר על שום דינמיקות לא הוגנות בבתי המשפט, שם שיח של עימות שולט בהליכים והביטוי המגדרי מביא לכך שעדויותיהן של נשים נקטעות, זוכות לזלזול ומוצגות כבלתי אמינות על פי נורמות הדיבות הגבריות. בתי המשפט מראים גם בדיוק כיצד אמינות ומעמד – הנמוכים יותר עבור נשים – מושפעים מאוד גם על ידי מוצא וגזע. אם נשים שחורות המעידות בבית המשפט מאמצות את מה שלעיתים מוגדר כ"שפה של נשים [לבנות]", הן נתפסות כפחות אמינות. עם זאת, אם הן אסרטיביות יותר, מושבעים לבנים יימצאו אותן "גסות-רוח, עוינות, חסרות שליטה, ולכן – שוב – פחות אמינות".
שתיקה יכולה להיות הגישה אותה יינקטו נשים המבקשות לגשר על היחס הכפול, אך שתיקה לא עוזרת כשאת מעידה.

עם זאת, החלק הטוב ביותר הוא שאנו מחוברתים לחשוב שנשים מדברות יותר. הטיות המאזין/ה מביאות לכך שרוב האנשים חושבים שנשים תופסות את כל הבמה, בעוד שלמעשה גברים הם הבולטים יותר. בלשנים מסיקים כי הרבה ממה ש"ידוע" בקהל הרחב על כך שנשים וגברים באים מכוכבים שונים, מבחינה מילולית, מבלבל בין "שפת נשים" ל"שפה חלשה".

מובן שקיימים יוצאים מן הכלל המדגימים את תפקיד שחקני המגדר (ולא המין הביולוגי). לדוגמא, יש לי ילד מצחיק מאוד שמציג באופן שגרתי דיבור סימולטני, קוטע ומתפרץ לדבריהם של אחרים וקופץ מנושא לנושא בצורה אקראית. אם היית קוראת תסריט של שיחה טיפוסית ביננו, קרוב לוודאי שהיית מניחה שהילד הוא בן, בהתבסס על העובדה שהרגלי דיבור אלה הם בדיוק מה שנהוג לראות כ"גבריים". עם זאת – הילד הוא למעשה ילדה. היא מרגישה יותר בנוח עם תצוגות תכלית אסרטיביות בהשוואה לדוברת הצעירה הממוצעת. קשה לאזן בין שמירת הביטחון העצמי שלה לבין חינוכה לנימוסים. ברם, להרגלי נימוסי-יתר בקרב בנות, המצופות להוות דוגמא עבור בנים, יש השלכות משמעותיות על נשים אשר, כפי שאנו שומעים לא מעט, אמורות להתעלות מעל החִברוּת שעברו בילדותן וללמוד לדבר כמו גברים על מנת להצליח (ללמוד כיצד לשאת ולתת, לדרוש שכר גבוה וכו').

בפעם הראשונה בה פרסמתי טור זה – שכה יהיה לי טוב – התגובה הראשונה שקיבלתי הייתה ממשתמש טוויטר, גבר, אשר בלי שמץ של מודעות עצמית שאל: "מה היית אומרת אם גבר היה אומר לך את הדברים האלה באמצע שיחה?".

הדומיננטיות המחוברתת בדיבורם של גברים היא סוגיה משמעותית, לא רק בבתי ספר אלא בכל מקום. אם למישהו/י יש ספק, כל שצריך לעשות הוא לשבת בשקט ולעקוב אחרי דינמיקת השיחה  בשולחן האוכל, במקום העבודה, בכיתה. באוטובוס התלמידים, על קווי המגרשים, במקומות תפילה. זה משמעותי ויש לכך השלכות.

אנשים מבקשים ממני לעיתים קרובות ללמד בנות או שואלים מה הם עצמם יכולים לעשות על מנת להתעמת מול סקסיזם כשהם נתקלים בו. "מה אני יכולה לעשות אם אני נתקלת בסקסיזם? קשה להגיד משהו, במיוחד בבית הספר". באופן כללי, אני מסרבת לנקוט בגישה לפיה בנות אמורות להיות אחראיות לתגובות העולם אליהן, אך אני עונה להן – התאמני על מילים אלה, כל יום:

"תפסיק לקטוע אותי",

"זה מה שאמרתי כרגע" ו-

"אין צורך בהסברים".

 הרגל זה יטיב הן עם בנים והן עם בנות. וכן עם מספר לא קטן של מבוגרים ומבוגרות.

7 Comments
  • גל.
    Posted at 01:13h, 10 אפריל להגיב

    תודה רבה על התרגום, ליאן.

  • גבר
    Posted at 17:48h, 10 אפריל להגיב

    זה לא עניין של מגדר, זה עניין של נוכחות, אסרטיביות וכריזמה.
    אני מכיר לא מעט גברים שנמצאים במצב כזה, אני עצמי הייתי ככה עד שלמדתי לתבוע את תשומת הלב (ועדיין, אני צריך לא מעט להלחם באינסטינקט לתת לאחרים לדבר ולהמתין עד שאקבל את רשות הדיבור ולהשתתק בכל פעם שמישהו אחר מתפרץ לדברי) ומצד שני יש לא מעט נשים שכשהן פותחות את הפה, כולם משתתקים. אמא שלי טיפוס כזה, הבוסית שלי טיפוס כזה ובחיי נתקלתי בלא צעט נשים כאלו.

    • admin
      Posted at 10:47h, 13 אפריל להגיב

      "אני מכיר אישה שמקשיבים לה" זה איזה מין ארגומנט שמבטל את החוויה של הרוב המוחץ של נשים? כאילו – אם אני אגיד לך ש- 98% מהנשים חוות משהו, אז מה אם אתה מכיר מישהי מהשני אחוז? וזה שאתה מכיר אחת או שתיים כאלה – אז זה פתאום לא מגדרי? כל הנשים שזה קורה להן מדמיינות את זה? איזה מין בולשיט זה?

  • מרטינה בובר
    Posted at 16:32h, 11 אפריל להגיב

    כל כך נכון! אני עובדת באחד מהגופים הבטחוניים הרבים בארץ, שגם אם מנסה להראות שוויוני ומקדם נשים- הוא ממש ממש לא. השוביניזם טבוע בכל התנהלות של דיונים בהם נוכחים שני המינים.

  • יריב בן אליעזר
    Posted at 13:17h, 12 אפריל להגיב

    מאמר מחכים ומעניין.

  • מעיין
    Posted at 10:16h, 13 אפריל להגיב

    תודה רבה על התרגום. מאמר מעולה.

  • קרן
    Posted at 22:20h, 20 נובמבר להגיב

    פוסט חשוב!
    אין ספק שהחינוך המגדרי הוא שונה, הוא מתחיל בעריסה וממשיך לאורך כל החיים. כנשים תמיד גורמים לנו להרגיש פחות טובות… לזרוק כמו בת, לנהוג כמו אישה, מה את רוצה? רק צוחקים איתך… הזלזול הזה קיים בכל מקום (הרבה פעמים, גם על ידי הנשים עצמן). בשבוע שעבר פרסמתי בלוג פוסט בנושא מגדר בבלוג של מועצת נשים כפר סבא. הפוסט שלך מאוד התחבר לי (מזוית קצת אחרת), למה שכתבתי שם. אני מזמינה אותך לקרוא, לדעתי זה יעניין אותך: http://www.kswomen.co/#!האם-לאפשר-לבן-להתחפש-לאלזה/c1zzf/5639aa4b0cf23796cd8c0581

Post A Reply to מרטינה בובר Cancel Reply