שולפת צפורניים | "על ההבדל בין לסבול מהפרעת או סי די ל"להיות כזאת או סי די
1406
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1406,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

"על ההבדל בין לסבול מהפרעת או סי די ל"להיות כזאת או סי די

תרגום: חמוטל סונג
מקור: פאמלה ג'יי שטוברט ל"האפינגטון פוסט"

הקדמה מאת המתרגמת: כמישהי שסובלת מאו סי די שנים רבות, היה לי חשוב לתרגם את המאמר הזה. הרגשת שהמאמר משקף הרבה מאד מהמצוקה שאנשים שסובלים מאו סי די מרגישים, ושהוא מסביר היטב את התסכול מהזילות בשימוש במושג. אבל חשוב לי להדגיש משהו מהותי, שאומנם מוזכר במאמר אך לטעמי אינו מודגש מספיק: בעוד שלהפרעה אובססיבית- קומפולסיבית (או סי די) יש פנים והתבטאויות רבות, חלק מהתיאורים במאמר היו תיאורי קיצון, שאינם נפוצים אצל הסובלות והסובלים מההפרעה (למשל הפחד מפגיעה פיזית אלימה באחרים, והזיות קשות על דברים שלא באמת התרחשו, כמו התיאור של טבילת הליפ גלוס בשירותים). נכון שיש התבטאויות שונות של מחשבות אובססיביות שמייצרות רמות שונות של חרדה, וכתוצאה מכך של פעולה כפייתית, אך חלק מהמקרים שמתוארים במאמר הם בהחלט מקרי קצה.

זה התחיל כמו שאו סי די מתחיל לעיתים קרובות: בתחילת גיל ההתבגרות התחלתי לדאוג שדברים הם מלוכלכים. בעיקר עטים וטושים- אם חברה לכיתה השאילה אותם, הייתי שוטפת אותם בבית, או מנקה אותם עם אלכו-ג’ל. בסופו של דבר זה נעשה קל יותר פשוט לזרוק אותם.

במצבים קשים, הייתי מאבדת ימים שלמים בעיסוק אובססיבי במחשבות על שירותים ציבוריים מלוכלכים שראיתי. הדמיון שלי היה "מבשל" סצנות משונות ולחלוטין לא הגיוניות; הייתי מדמיינת שטבלתי את הליפ-גלוס שלי באסלה, ואז הייתי מתחילה להרגיש שזה באמת קרה (למרות שברמה מסוימת ידעת שזה לא קרה).

כשיש לך מחשבות שהן יותר ויותר מגעילות ומשונות מיום ליום (השתנה בבלנדר? אכילת צואה, ואיבוד הזיכרון לגבי זה?), ואת עושה מאמצים אדירים להיפטר מהן (שטיפות ידיים ומקלחות בלתי נגמרות), כל עשייה נורמלית נעשית, הלכה למעשה, בלתי אפשרית. לעיתים קרובות היתה לי מחשבת או סי די ששלטה בחשיבה שלי שלושת-רבעי זמן משעות העירות שלי. נהגתי לישון כמות מגוחכת של 16 שעות ברצף ביום רק כדי לברוח.

אז אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה זה מתסכל עבורי שההפרעה שלי משמשת לעיתים קרובות כסוג של פאנץ’ ליין- מחלה שהיא פארסה השמורה רק לאנשים אקסצנטריים.

על פי המוסד הלאומי לבריאות הנפש, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית משפיעה בערך על אחוז אחד מתושבי ארצות הברית. אבל בגלל שהסימפטומים בדרך כלל מתחילים בילדות, יש פה חישוב שמעריך לא נכון [כלפי מטה] את כמות הסובלים מאו סי די בכלל האוכלוסייה. כמעט בטוח שאת מכירה מישהי/ו שסובל/ת מאד [מההפרעה].

על פי המוסד הלאומי לבריאות הנפש, השם או סי די, או הפרעה אובססיבית- קומופולסיבית, מגיע ישירות משני הגורמים של ההפרעה, שני גורמים הנחווים על ידי מי שסובל מאו סי די: אובססיות, שהן מחשבות לא רצויות ומטרידות שחוזרות על עצמן (ובדרך כלל קשורות בזוהמה, סדר/סימטריה, או מעשים בלתי מוסריים), ודחפים, שבאים לידי ביטוי במעשים שמטרתם להקל על החרדה הנובעת מהמחשבות האובססיביות (כמו למשל שטיפת ידיים, ספירה ובדיקה חוזרת של   )דברים

המעגל ההרסני הזה של אובססיביות וקומפולסיביות הוא תגובה אנושית בריאה שבשלב כלשהו השתבשה. זה נורמלי להרגיש התנגדות, חרדה, ואפילו חרדה חזקה, מהמחשבה שדברים הם מלוכלכים, לא צודקים מוסרית, או מעוותים בצורה כלשהי. ההתפתחות האנושית הובילה אותנו להיות קשובים למצבים האלו, לטובת הבריאות והבטיחות שלנו. אבל אצל אדם הסובל מאו סי די התגובות הטבעיות האלו גדלות לממדים שלא עוזרים לו לחיות חיים טובים יותר, ולמעשה הן גורמות להרס של החיים.

זה אחד ההבדלים המרכזיים בין אנשים שבאמת סובלים מאו סי די, לאנשים שיש להם אישיות אובססיבית-קומפולסיבית: אנשים שסובלים מההפרעה יכולים לאבד שעה או יותר בכל יום, כשאת השעה הזאת ממלאות מחשבות מעוררות מצוקה, חרדות, וטקסים שהם מבצעים בניסיון כושל להיפטר מהרגשות האלו (הערת המתרגמת: בדרך כלל מדובר בהרבה יותר משעה, וזה יכול להמשך במעגלים של כמה שעות בכל פעם. ח.ס)

בעוד שאישיות אובססיבית- קומפולסיבית מכילה בתוכה התנהגויות דומות, היא לא מתקיימת באותן רמות החרדה שאנו רואות באו סי די. אנשים עם אישיות כזו לא חשים מצוקה בשל התכונות שהאישיות שלהם כוללת, ולפעמים אפילו מתגאים בהן. למרות שישנה אפשרות שיפתחו נטייה לכעסים ופרפקציוניזם שלעיתים יכול להיות משתק, הנקודה העיקרית היא שהנטיות האובססיביות- קומפולסיביות שלהם לא משתלטות להם על החיים. כמובן שיש אנשים שלא סובלים מאו סי די, ושאין להם אישיות אובססיבית-קומפולסיבית (להפריד בין צבעים של עטים, או לנקות את המטבח עד שהוא מבריק,לא הופך אותך לאובססיבית קומפולסיבית).

או סי די

בעוד שאני שמחה שהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית חלחלה לתודעה התרבותית, ושקיימים תיאורים ראליסטיים שלה בתקשורת, זה ממש מעצבן לשמוע אנשים אומרים לעיתים קרובות שהם "כל כך או סי די" לגבי מוזרות קטנה ובלתי מזיקה. לפחות לאדם אחד מתוך מאה יש איזו מוזרות קטנה- אבל המוזרות הזאת לא נמצאת כל היום במודעות, היא לא מפריעה בעבודה, בלימודים או בקיום מערכות יחסים.

לעיתים קרובות הפרעת האו סי די הולכת ומחריפה אצל אלו הסובלים ממנה, משום שהמעגל האובססיבי-קומפולסיבי הוא כזה שמחזק את עצמו. למרבה המזל, באמצעות תרופות ו/או טיפול קוגניטיבי/התנהגותי (סי בי טי), מטופלים רבים חווים הקלה מהירה (ולעיתים מיידית), ולעיתים קרובות מקבלים כלים שעוזרים להם שלא להתדרדר שוב במורד "ספירלת החרדה".

באופן ספציפי יותר, אנשים הסובלים מאו סי די נעזרים בטיפול קוגניטיבי/ התנהגותי הנקרא "חשיפה ומניעת תגובה". בטיפול מהסוג הזה, המטפל/ת עוזר/ת לך לעבור חשיפה למשהו שגורם לך לחרדה, ואז מעודד/ת אותך לא לפנות אל הטקס שהחרדה הזאת גוררת. לדוגמה, מטופל יכול להתבקש לגעת במשהו מעט מלוכלך, לא לשטוף ידיים, ואז לגעת באוכל.

החוויה שלי עם הסוג הזה של טיפול עשתה אותי אומללה במידה שלא תאמן בטווח הקצר, אבל שברה את החרפת מעגל החרדה ככל שהטיפול המשיך.  הטיפול שינה את חיי: אני עושה כעת דברים- ללא תרופות- שלעולם לא הייתי מעלה על דעתי שאני מסוגלת לעשות; החל מלהשאיל עטים לזרים ולקיחתם בחזרה אל תוך התיק שלי, ועד מגורים בעיר גדולה ומזוהמת, שם אני לעיתים עוברת ליד קיא של אנשים שיכורים ברכבת התחתית המטונפת.

ועדיין, המסע שלי היה לגמרי, “שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה": קל לי "להיכשל" בהתנהגותי ולשטוף ידיים פעם נוספת ומיותרת, בעיקר כשאני במתח או עייפה. אבל באותה מידה שכניעה לדחף גוררת אותי פנימה אל "הבור" הבלתי נגמר של החרדה, בכל פעם שאני מתנגדת לדחף, זה מעלה אותי למעלה ומוציא עוד קצת החוצה מתוך הבור.

כשהתלבטתי אם לאמץ כלב, מצאתי את עצמי חושבת שוב מחשבות או סי די משונות: מה אם אני ארעיל את המים של הכלב?  מה אם אני אתפתה לקחת סכין מהמטבח ולחתוך את הכלב? מה אם כל פעם שאאסוף את הצרכים של הכלב אחטוף התקף חרדה?

הניסיון שלי עם טיפול קוגניטיבי/התנהגותי עזר לי להבין שאלו פשוט מחשבות אובססיביות. כיום יש לי שני כלבים. מעולם לא פגעתי בהם, ואיסוף הצואה שלהם לא הרס את חיי (אפילו כשלפעמים אני מפספסת ומתלכלכת קצת, איכס).

ככה נראים ה"ניצחונות" של אנשים שבאמת יש להם או סי די: ביצוע פעולות נורמליות, אפילו אם את מרגישה דאגה בזמן הפעולה, וקבלה שזה בעצם הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות.

אז בבקשה, אם הדברים האלו לא מעוררים בכם תחושת הזדהות עם הרגשות והמחשבות האלו, אנא הימנעו מלזרוק את המושג או סי די בכזאת קלות. זה פוגעני עבור אלו שבאמת סובלים מאו סי די ונמצאים בסביבתכן. עבורן/ם אובססיות ודחפים הם מחסומים רציניים לחיים טובים. אתם יכולים להיות מוזרים ומיוחדים מבלי לייחס לכך הפרעה פסיכולוגית רצינית וקשה.

בגלל שבניגוד לדעה הרווחת, ההפרעה הזו היא לא "פאנץ’ ליין".

1Comment
  • גברת אוסידי גאה
    Posted at 05:33h, 02 יוני להגיב

    האוסידי שלי התחיל לפני שלוש שנים, ישבתי בבית והתחלתי לחשוב לקחת סכין מהמטבח ולרצוח אנשים שחלשים ממני פיזית או שלא יוכלו להגן על עצמם בזמן התקיפה- כשהם ישנים למשל.
    זה הבהיל אותי. למה שאחשוב דבר כזה? אני לא פושעת. נכנסתי לחרדות, כל הגוף שלי רעד, הרגשתי ש"בטח כל הרוצחים מתחילים במחשבה כזאת"
    חשבתי לעצמי להסגיר את עצמי למשטרה. נמנעתי מלהכנס למטבח כדי לא להתקרב לכל דבר חד, נמנעתי מלהשתמש במספריים או עטים, שגם הם יכלו כביכול לשמש כנשק לביצוע הדחפים שהיו לי באותו הזמן.
    לא השתמשתי במחשב, פחדתי שבטח אם אהיה במחשב אז אחפש בגודל שיטות לרצח, ודמיינו לכם כמה מחשבה כזו היא מבעיתה. פחדתי להיות לבד בבית עם אחותי הקטנה שחלשה ממני פיזית כדי שלא אעשה לה כלום.
    באותו זמן היה לי חבר, התחלתי לחקור אותו "אי פעם חשבת לפגוע בבן משפחה או באדם זר?" והוא אמר שלא, מה שעוד יותר הגביר את החרדות שלי.
    יום אחד יצא שאף אחד לא היה בבית חוץ ממני ומאמא שלי. סיפרתי לה מה שעובר לי בראש והיא הגיבה הכי נכון שיש- לקחה אותי להסתכלות פסיכיאטרית. למזלי "נפלתי" על פסיכיאטר מדהים שהפנה אותי לטיפול הנכון.
    עברתי תהליך מבעית, פחדתי כל כך, בכיתי המון והייתי גם ממש לקראת גיוס לצה"ל.
    ואני גאה לומר- זה מאחוריי, התגייסתי לצבא, ואני אחרי כל זה. עדיין יש מידי פעם התעוררות של זה אבל יש לי הכלים להתמודד…
    שמחתי לקרוא את הכתבה. הזדהתי איתה מאוד.

Post A Comment