31 אוק מחשבות על התמודדות קהילתית עם אלימות מינית

פוסט אורחת מאת Silentium
נכתב במקור באנגלית, במסגרת דיון בפייסבוק.

כל כך הרבה מהקהילות שלנו כאן בארץ הן כל כך הרסניות וכל כך רעילות. סיגלנו לעצמנו דרכים הרסניות להתמודד עם תוקפות/ים בתוך הקהילה – במקום לנסות לדבר איתן/ם קודם ולהתחיל תהליך לקיחת אחריות, א/נשים קופצות ישר לשיימינג פומבי, וכולן/ם עסוקות בלהתיש ולשרוף את עצמן/ם על המקלדת אל מול הבקלאש (בקלאש נגד השורדות/ים, ובקלאש נגד התוקפ/ת, אם היא מוחלש/ת ביחס לשורד/ת). אני חושבת שזה מבוסס על מנטליות מאוד ישראלית, העובדה שאף אחת לא תנקוף אצבע אלא אם כן מדובר במצב חירום, עם כל הקונוטציות המיליטריסטיות והמלחמתיות שבאות עם זה. וזה באמת הופך למלחמות קהילתיות – מה שגורם לקהילות שלנו להתגבש ולהתפרק כל הזמן, בעיקר בשנתיים האחרונות. זה נורא, וזו בדיוק הסיבה שפרשתי מאקטיביזם ומקהילות אקטיביסטיות לאחרונה.

אבל אם הקהילה היא קהילה מאפשרת, אז דברים מהממים יכולים לקרות. ממש. אם הקהילה מורכבת מא/נשים שהן חברות ובנות ברית אמיתיות/ים אחת של השניה (ולא כמו עכשיו, הצטברויות אינטרנטיות של א/נשים מבודדות/ים), אז אין פה שאלה של תחרות דיכויים. במקום זאת, יש הנחה שכולן/ם רוצות/ים את הטוב ביותר עבור כולן/ם. ואז, אפילו במקרים של אלימות, אנחנו זוכות להשתמש בכלי הכי מהמם וחזק של פוליטיקה רדיקלית: רגישות. לגשת לסיטואציה לא מנקודת מוצא של "מי נגד מי" – "מי צודק/ת ומי טועה", "מי אשמ/ה ומי זכאי/ת", אלא מנקודת מוצא של "מה קרה ומה צריך לעשות לגבי זה". כך כולן/ם יכולות להיות אחראיות/ים למעשיהן/ם ועדין לא לאבד את האנושיות שלהן/ם. אנחנו יכולות להסתכל על החוויה וההתנהגות של כל אחת/ד כאינדיווידואלית ולהכיל את המורכבות הזאת. כי כולנו פגענו, וכולנו נפגענו. כולנו תוקפות/ים וכולנו שורדות/ים. אני מאמינה שקהילה מיטיבה ותומכת יכולה להכיל את המורכבויות האלה. אני מאמינה שקהילה כזאת היא אפשרית – בהחלט לא כאן, ובהחלט לא עכשיו. אבל אולי במקום אחר, בזמן אחר.

אני כותבת את כל זה מתוך המצב הנוכחי שלי, שבו התוקפת שלי לא רק מסרבת לקחת אחריות אחרי שנים על גבי שנים של הסתובבות סביב הנושא, תוך זלול תמידי בטראומה שלי ובצרכים שלי כשורדת – אלא גם מצב שבו אני רוצה ללכת לעשות שיימינג פומבי, והדבר היחיד שעוצר אותי זה הידע על הבקלאש העצום שיצפה לי אם אעשה זאת. אני רוצה להאמין שקהילה בריאה לא היתה נותנת לדבר כזה לעבור, בטח ובטח שלא מאפשרת את המשך הפגיעה כמו שקרה לי בימים האחרונים. ותוך כל זה לא שוכחת את האנושיות של התוקפ/ת ואת הצרכים שלו/ה, תוך כדי עידוד שלו/ה לקחת אחריות בלי לוותר אף לרגע אחד.

אני לא מצפה שדבר כזה יקרה בחיים שלי בזמן הקרוב. כמו שכתבתי, הקהילות שלנו כרגע הן הרסניות ורעילות. אבל אולי בזמן אחר, במקום אחר…

**תמונות מצורפות. קרדיט לדיאגרמה: קבוצת INCITE מארה"ב. קרדיט לאגרוף: Jeannine Etter.