03 ספט מה קורה עם השיער הזה? ברי ואן דה קאמפ ומישטור נשיות מודרנית

סיכום מאמר של ג'נט מקייב ע"י עינב בר (עינב היא בעלת הבלוג ע' קווירית העוסק בייצוגים להטב"אקיים ונשיים)
ותודה לד"ר רוני הלפרן

ג'נט מקייב (Janet McCabe), מנתחת את דמותה של ברי ואן דה קמפ מהסדרה "עקרות בית נואשות". מקייב טוענת שהמסרים שמייצרת דמותה ועיסוקיה, מעבודות הבית ועד לאופן בו היא מתלבשת ומטפחת עצמה, הינם דווקא שליליים ופוגעניים לנשים.

הסלידה של מקייב מברי נובעת מהאופן שבו היא מייצגת דימוי של הצלחה נשית  בתור אישה לבנה, בת מעמד הביניים החיה בפרברים, כאילו כדי להזכיר שהמהפכה הפמיניסטית מעולם לא התרחשה. אך היא גם סולדת מן הגזרה הדקה שלה ומן המראה המחויט המושלם שלה. לטענתה, היא עצמה (מקייב) פשוט לא מצליחה להיראות כל כך טוב בבגדים מסוג אלה שברי לובשת. ולכן היא חושבת שנשים כמו ברי נמצאות בטלויזיה כדי לבייש אותה.

מקייב טוענת שהעיסוק שלה בברי אומר משהו על האופן הדו-ערכי שבו היא תופסת את הדימוי של הצלחה נשית.  היא טוענת שברי יודעת מה מצופה ממנה, ואם תבצע את הבחירות הנכונות אז היא תזכה לתגמול חברתי הולם, אך היא טוענת שקבלת דימוי נשי שכזה היא מעוררת מחלוקת. מדובר בדימויים שנשים חושבות שהם עוזרים להן לשרוד, אך בעצם הורסים אותן.

מקייב טוענת שברי מודעת לכך שהיא צריכה "לחיות את השקר" של הדימוי הנשי האידיאלי. לדוגמא היא אומרת לד"ר אלברט ש"מה זה משנה אם היא מתפשרת על חיים של הדחקה והכחשה, כל עוד זה מאפשר לה לארח מסיבות ערב מתרובתות ואלגנטיות."  (עונה 1 פרק 14).

בעוד שכל אחת מהבנות שבסדרה "משתחררת" בדרכה הספציפית (אידי הנכנעת לתשוקותיה הארוטיות, גבריאל הפוצחת במסעי קניות. סוזן הנקלעת לצרות שוב ושוב, ולינט הנאבקת בילדיה המתפרעים, ברי היא היחידה שמהווה דוגמא לשליטה עצמית למרות הצרות שמתרחשות בחייה).

מקייב טוענת שברי מאשרת את תפישתו של פוקו אשר סבר שלתרבות יש אחיזה על גופנו, היא כופה עלינו מחוות, התנהגויות, גישות, חוקים והגבלות. ברי רגישה ומודעת לכל אלה.

ברי היא ממש התגלמות של דמות מפרסומת, ורקס, בעלה, אף מבקש מבקש להתגרש ממנה בטענה שהוא לא מסוגל לחיות עוד עם "פרסומת לחומרי ניקוי".  היא כמובן טוענת שהיא לא מוכנה לדון על נישואיה במקום שלא ראוי לכך.

הטקסט המודע-לעצמו של עקרות בית נואשות מעלה בפנינו את הסתירות שטמונות בנסיון לחיות את האידיאל דרך ביקורת על מה שצריך לעשות כדי לקיים את האידיאל. הטקסט מכיר בכך שלייצוגים של הגוף הנשי יש אחיזה עלינו והוא מודע לכך שהוא עצמו יוצר את מה שנתפס כ"אמיתי".

המיזנסצינה המסוגננת להפליא, מסירה כל ספק מעל הייצוג של מישטור האידאליים הפמיניסטיים שמבוצע ע"י ברי. (ברי מבצעת מישטורpolicing  של האידאליים הפמיניסטיים. המיזנסצינה היא זו שמדגישה זאת).

באופן שיטחי היא נראית כעוד תחבולה בלתי אפשרית של נשיות מושלמת. בפעם הראשונה שברי מוצגת היא מוצגת כאשר היא עוסקת במטלות ביתיות טיפוסיות (טיפול בגינה, הכנת בגדים, ריפוד כורסא), מה שמרמז על כך שאין לה באמת חיים מחוץ למסגרת של עקרת בית. הפעולות השגרתיות שלה מלוות במוזיקה מלודית ומקסימה כאשר היא לבושה בהתאם. חיתוכי ערכים מהירים ותנועות מצלמה נמרצות מעניקים לפעולותיה יעילות מירבית. תיאורים אלה נותנים לנו מיזנסצינה ברורה לחיי עקרת הבית המדורנית. הדימויים המלאכותיים מעלים כמיהה נוסטלגית לחזרה לימים טובים יותר, שמפתים אותנו עם הבטחות של זמנים פשוטים יותר בהם נשים ידעו מי הן וחייהן היו פשוטים יותר. אך כמובן מדובר בדימויים בלבד שנוצרו ע"י תרבות מדיה מתוחכמת.

מקייב שואלת האם הזרות הפוסטמודרנית המגרה מעניקה ייצוג לדילמות של הנשיות העכשווית שעסוקה בהגדרת זהויות? היא טוענת שהנשים מדברות על עצמן ללא הרף, מצדיקות את הבחירות של דרך החיים שלהן וממשטרות את גופן ללא הרף, בזמנים שנאמר לנו שיש לנו אפשרויות בלתי מוגבלות ואין צורך בפוליטיקות פמניסטיות רדיקליות. כאן ניתן לראות שבין כל הדימויים הנוצצים מתקיים מה שהפסיכולוגית הפמניסיטת בטי פריידן תיארה כ "חוסר התאמה בין איך שחייהן של הנשים נתפסים לבין מה שהם באמת".

אין פלא שברי היא זו שחושפת את המזימות שרוחשות מתחת לפני השטח.  למשל היא אומרת לד"ר גולדפיין שזיגמונד פרויד טעה כאשר הפיץ תאוריה שלפיה כל הצרות של המבוגרים נובעים ממשהו נורא שאמא שלהם עשתה להם. ותוך כדי כך תופרת לו את הכפתור. למרות שמקייב טוענת שברי היא הדמות שפחות סביר שתצא כנגד הדיכוי הפטריארכלי. מקייב משתמשת בפרויד כדי לנסות ולהסביר את הפרדוקס הזה בעזרת תאורית ה Tendentious joke  (בדיחה מגמתית). לפי פרויד הומור משמש כדי לבטא את הרצונות הלא מודעים שלנו. ההומור מסיר עכבות ומתיר לנו להתלוצץ על איסורים תרבותיים. לכן ניתן לומר שמה שיש לברי לומר על איך שאמא של פרויד הרגישה בעצם חושף איך הפטריארכליות השמיצה את האידיאל שאותו טיפחה. (ברי למעשה מייצגת את האידאל הגברי, של עקרת הבית המושלמת, אך לפי ברי

מקייב רואה בעקרות בית נואשות את הביטוי של יצירת דימויים הקובעים את העצמי הנשי. מקייב טוענת שנשים יודעות שבעוד שברי מגלמת אידיאל נשי מסויים, הן מבינות מה היצוג שלה עושה, ועדיין מחשיבות את האידיאל האסתטי שהיא מייצגת כמשהו ששווה לרדוף אחריו.

מקייב טוענת שנשים מוזמנות תמיד להתעמק ולבחון את ברי (ולווא דווקא את השחקנית מרשיה קרוס), במגזיני אופנה, עיתונים ובאינטרנט ובתוכנית כדי ללמד אותן איך לחקות ולהשתפר עצמן בהתאם לה. עורכי אופנה שעוסקים באובססיביות במראה של ידועניות מראים לנו שבוע אחר שבוע איך להראות כמו עקרת הבית האהובה עלינו.  החל בשיער וקרם פנים וכלה בתכשיטים ולבוש.

היא מרחיבה את הטענה של נעמי וולף שמיתוס היופי תמיד מכתיב התנהגות. ובוחנת כיצד המראה של ברי הוא כל כך מיוחס,  מנציח את הקונבציות, וההתנהגות של הגוף הנשי העכשווי בדרכים מאוד מסוימות. מקייב טוענת שהמראה המחויט של ברי משדר מידית את הסטייל של שנות ה-50 ומתפקדת כפרודיה של עקרת הבית של שנות ה-50. הסגנון של ברי שייך למה שהפמיניסטית גלוריה סטיינמן מכנה "דור של תרגום ורתיעה" (translation and backlash). התרגום כאן הוא ע"י נוסטלגיה, שכמו ברי הוא כמיהה לזמנים טובים יותר.  הסגנון שלה הוא סמל לשפע והצלחה, הגוף שלה הוא פסטיש של שייכות חברתית ומקום היסטורי.

מקייב מדברת על כך שלפי העידן הרפובלקיני החדש, העצמה נשית אינה מבוססת על פעילות פוליטית ואידיאולוגיה נשית מהפכנית אלא על לקיחת שליטה, ומשיטור של הדימוי. כלומר שליטה על סגנון, הרגלי צריכה, ושליטה על הגוף משמעם שליטה על החיים שלנו.

מקייב טוענת שהמראה של ברי הוא אנדרוגני, כלומר מנוגד למראה הנשי השופע שאפיין את התקופה שהיא מפנה אליה. מה עלינו להסיק מכך? מקייב טוענת שלפי סוזן בורדו המראה דק-הגזרה ייתכן ומסמל את השחרור מהגורל הביתי והפריוני.

מקייב אחר כך פונה לשחקנית עצמה מרשה קרוס. היא טוענת שהדמות של ברי משמשת לפעמים כדי להשמיץ את השחקנית עצמה. כאישה בת 40 פלוס שמעולם לא נישאה או הביאה ילדים. שמועה סבבה אותה באינטרנט שהיא מתכננת לצאת מן הארון. היא כמובן פירסמה הכחשה. מרשה קרוס עצמה מהווה דווקא דוגמה לאישה שאינה עונה למוסכמות החברתיות ולכן יוצרת הדים תקשורתיים.