שולפת צפורניים | אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס
219
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-219,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס

לילך בן-דוד

Letters From A War Zoneלכבוד יום הולדתה של הלוחמת הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, שחל היום, ה-26 בספטמבר, תרגמתי אחד מעשרות הטקסטים הנוקבים, המרגשים ומעוררי ההשראה שהיא השאירה איתנו אחריה. כשנשאלה בראיון איך היא תרצה להזכר, היא ענתה “במוזיאון, כשהעליונות הגברית תמות. אני רוצה שעבודתי תהווה מייצג אנתרופולוגי מחברה פרימיטיבית שנכחדה”.

הטקסט הזה הוא הרצאה בת שעה שנתנה בפני קהל של “תנועת הגברים” האמריקאית. אם הייתי יכולה לבקש מכל גבר שאני אוהבת ושנמצא ורוצה להיות חלק מהחיים שלי לקרוא דבר אחד בלבד, אני חושבת שהייתי מבקשת שתקראו את הרצאה הזאת. היא ארוכה, אבל את הערך של הזמן שתשקיעו בלקרוא אותה אי אפשר להשוות בזהב טהור.


אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס / אנדריאה דבורקין

זהו נאום שנתתי בכנס מחוז המערב התיכון של הארגון הלאומי לשינוי גברים בסתיו 1983 בסיינט פולמינסוטהאחד המארגנים שלח לי באדיבותו הקלטה ותמליל של הנאום שליהמגזין של תנועת הגברים, .Mפרסם אותובאותה התקופה לימדתי במיניאפוליסזה היה לפני שקתרין מקינון ואני הצענו ופיתחנו את גישת זכויות האזרח לפורנוגרפיה כאסטרטגיה חקיקתיתהיו הרבה אנשים בקהל שמאוחר יותר הפכו לשחקני מפתח במאבק על חוק זכויות האזרחלא הכרתי אותם אזזה היה קהל של בערך 500 גבריםעם מעט נשים מפוזרות בתוכודיברתי מתוך נקודות שרשמתי מראשוהאמת שהייתי בדרך לאיידהו – דרך של שמונה שעות לכל כיוון (בגלל טיסות קישור גרועותכדי לתת הרצאה בת שעה על אומנות – טיסה הלוך בשבתטיסה חזור בראשוןלא יכולה לדבר יותר משעה אחת או שתפסידי את הטיסה היחידה שיוצאת באותו היוםאת חייבת לרוץ מהפודיום למכונית לשעתיים נסיעה אל המטוסלמה שפמיניסטית מיליטנטית תחת כזה לחץ תעצור בדרכה לשדה התעופה כדי להגיד שלום ל500 גבריםבמובן מסוייםזו היתה התגשמותחלום פמיניסטיתמה היית אומרת ל500 גברים אם היית יכולהזה מה שאני אמרתיככה השתמשתי בהזדמנות שליהגברים הגיבו באהבה ותמיכה ניכרותוגם בזעם ניכרביחדמיהרתי החוצה כדי לתפוס את הטיסה שליהמשוכה הראשונה בדרך לאיידהורק גבר אחד מתוך ה500 איים עלי פיזיתהוא נחסם על ידי שומרת ראש (וחברהשליוותה אותי.

חשבתי רבות על איך פמיניסטית, כמוני, יכולה לפנות לקהל שמורכב בעיקר מגברים פוליטיים שאומרים שהם נגד סקסיזם. גם חשבתי רבות על האם צריך להיות הבדל איכותני בסוג הנאום שאני נואמת בפניכם. ואז גיליתי שאני לא מסוגלת להאמין שהבדל איכותני כזה בכלל קיים. התבוננתי בתנועת הגברים במשך שנים רבות. אני קרובה לחלק מהאנשים שלוקחים בה חלק. אני לא יכולה לבוא לכאן כחברה למרות שיכול להיות שאני מאוד רוצה. מה שאני רוצה זה לצרוח: ובצרחה הזאת יכללו הצרחות של הנאנסות, והבכי של המוכות; וגרוע מכך, במרכז הצרחה הזאת אני אכלול את הצליל המחריש של שתיקתן של נשים, השתיקה שלתוכה אנחנו נולדות בגלל שאנחנו נשים, ושבתוכה רובנו מתות.

ואם תהיה תחינה או בקשה או פניה אנושית בצרחה הזאת, היא תהיה זאת: למה אתם כל כך איטיים? למה אתם כל כך איטיים בהבנת הדברים הפשוטים ביותר; לא הדברים האידיאולוגיים המסובכים. אתם מבינים את אלה יופי. הדברים הפשוטים. הקלישאות. פשוט שנשים הן אנושיות בדיוק במידה שבה אתם אנושיים.

וגם: שלנו אין זמן. לנו הנשים. לנו אין נצח. לחלקנו אין שבוע נוסף או יום נוסף שבו תקחו את הזמן שדרוש לכם כדי לדון במה שיאפשר לכם לצאת לרחובות ולעשות משהו. אנחנו מאוד קרובות למוות. כל הנשים. ואנחנו מאוד קרובות לאונס ואנחנו מאוד קרובות למכות. ואנחנו כלואות בתוך מערכת של השפלה שעבורנו אין ממנה שום מוצא. אנחנו משתמשות בסטטיסטיקות לא כדי לכמת את הפגיעות, אלא כדי לשכנע את העולם שהפגיעות האלה בכלל קיימות. הסטטיסטיקות האלה הן לא מופשטות. זה קל להגיד "אה, הסטטיסטיקות, מישהו אחד כותב אותן כך, ואחר כותב אותן אחרת.” זה נכון. אבל אני שומעת על מקרי האונס אחד אחרי השני אחרי השלישי אחרי הרביעי אחרי החמישי, וכך הם גם קורים. הסטטיסטיקות האלה הן לא מופשטות בשבילי. כל שלוש דקות אשה נאנסת. כל שמונה עשרה שניות אשה חוטפת מכות. אין בזה שום דבר מופשט. זה קורה ברגע זה בעודי מדברת.

וזה קורה מסיבה פשוטה. אין שום דבר מורכב או מסובך בסיבה. גברים עושים את זה, בגלל סוג הכח שיש לגברים על נשים. הכח הזה הוא אמיתי, מוחשי, מופעל מגוף אחד על גוף אחר, מופעל על ידי מישהו שמרגיש שיש לו הזכות להשתמש בו, בפומבי ובפרטי. הוא הסכום והמהות של דיכוי הנשים.

זה לא נעשה במרחק 5,000 קילומטר או 3,000 קילומטר מכאן. זה נעשה כאן וזה נעשה עכשיו וזה נעשה על ידי האנשים בחדר הזה כמו גם על ידי אחרים בני הדור הזה: החברים שלנו, השכנים שלנו, אנשים שאנחנו מכירים. נשים לא צריכות ללכת לאוניברסיטה כדי ללמוד על כח. אנחנו רק צריכות להיות נשים, שמנסות ללכת במורד הרחוב או לסיים את עבודות הבית אחרי שנתנו את גופנו בברית הנישואין ועכשיו אין לנו יותר שום זכות עליו.

הכח שבו משתמשים גברים בחיי היום-יום הוא כח ממוסד. הוא מוגן בחוק. הוא מוגן בדת ובפרקטיקה הדתית. הוא מוגן באוניברסיטאות, שהן מעוזים של עליונות גברית. הוא מוגן על ידי המשטרה. הוא מוגן על ידי אלה ששלי [מרי שלי, סופרת פמיניסטית בת המאה ה19, ידועה בעיקר בזכות ספרה “פרנקנשטיין” ל.ב.ד.] כינתה "המחוקקים הבלתי-ידועים של העולם": המשוררים, האומנים. ולנגד הכח הזה, יש לנו שתיקה.

זה דבר מדהים, לנסות להבין ולהתמודד עם הסיבות שבגללן גברים מאמינים – וגברים באמת מאמינים – שיש להם הזכות לאנוס. גברים אמנם לא מאמינים בזה כששואלות אותם. כל מי שמאמין שיש לו הזכות לאנוס, שירים בבקשה את ידו. לא הרבה ידיים יתרוממו. רק בחיים האמיתיים גברים מאמינים שיש להם הזכות לכפות סקס, שהם לא קוראים לו אונס. וזה דבר מדהים לנסות להבין שגברים באמת מאמינים שיש להם הזכות להכות ולפגוע. וזה מדהים באותה המידה לנסות להבין שגברים באמת מאמינים שיש להם הזכות לקנות את גופן של נשים למטרת סקס: שזו זכות שלהם. וזה ממש מדהים לנסות להבין שגברים מאמינים שהתעשייה של שבע-מיליארד-דולר-בשנה שמספקת לגברים כוס היא משהו לגברים יש זכות שיתקיים.

זהו האופן שבו הכח של גברים מתבטא בחיים האמיתיים. זו המשמעות של תיאוריה על עליונות גברית. זה אומר שאתם יכולים לאנוס. זה אומר שאתם יכולים להכות. זה אומר שאתם יכולים לקנות ולמכור נשים. זה אומר שקיים מעמד שלם של בנות אדם שתספקנה את הצרכים שלכם. אתם נשארים עשירים יותר מהן, כך שהן חייבות למכור לכם סקס. לא רק בפינות הרחוב, אלא גם במקום העבודה. זו עוד זכות שאתם יכולים לדרוש לעצמכם: גישה מינית לכל אשה בסביבתכם, כשאתם רוצים.

עכשיו, תנועת הגברים רומזת שגברים לא רוצים את סוג הכח שעכשיו תיארתי. אני באמת שמעתי משפטים שלמים שמבטאים זאת. ולמרות זאת, כל דבר הוא סיבה לא לעשות משהו כדי לשנות את העובדה שיש לכם את הכח הזה.

להתחבא מאחורי האשמה, זה האהוב עלי. אני מתה על זה. הו, זה נורא, כן, ואני כל כך מצטער. לכם יש את הזמן להרגיש אשמים. האשמה שלכם היא סוג של הסכמה למה שממשיך לקרות. האשמה שלכם עוזרת להשאיר את הדברים כמו שהם.

שמעתי רבות בשנים האחרונות על סבלם של הגברים תחת הסקסיזם. כמובן, ששמעתי רבות על סבלם של גברים כל חיי. למותר לציין, שקראתי את המלט. קראתי את המלך ליר. אני אשה משכילה. אני יודעת שגברים סובלים. אבל זה קמט חדש על פני המציאות. בתוך הרעיון שזהו סוג חדש של סבל מובלעת ההנחה, נראה לי, שאתם סובלים חלקית בגלל משהו שאתם יודעים שקורה לאחרות. זה אכן יהיה חדש.

אבל בעיקר, האשמה והסבל שלכם מסתכמים ב: אוי, אנחנו באמת מרגישים כל כך רע. הכל גורם לגברים להרגיש כל כך רע: מה שאתם עושים, מה שאתם לא עושים, מה שאתם רוצים לעשות, ומה שאתם לא רוצים לעשות אבל הולכים לעשות בכל מקרה. אני חושבת שרוב המצוקה שלכם היא: אוי, אנחנו באמת מרגישים כל כך רע. ואני מצטערת שאתם מרגישים כל כך רע – רע באופן כל כך חסר תועלת ומטופש – כי יש מובן מסויים שבו זו באמת הטרגדיה שלכם. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שאתם לא יכולים לבכות. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שאין שום אינטימיות אמיתית בחיים שלכם. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שהשריון שאתם נאלצים לחיות איתו כגברים מטמטם: ואני לא מטילה ספק בכך שכל זה נכון. אבל אני לא מתכוונת לכל זה.

אני מתכוונת לזה שיש קשר בין הדרך שבה נשים נאנסות והחיברות שלכם לאנוס לבין מכונת המלחמה שלועסת ויורקת אתכם: מכונת המלחמה שאתם נטחנים בה בדיוק כמו שהאשה ההיא נטחנה במטחנת הבשר של לארי פלינט על העטיפה של האסלר. אתם ועוד איך צריכים להאמין שאתם מעורבים בטרגדיה הזאת ושזו גם הטרגדיה שלכם. בגלל שהופכים אתכם לבנים-חיילים קטנים מהיום שבו אתם נולדים וכל מה שאתם לומדים על איך להתחמק מהאנושיות של נשים הופך לחלק מהמיליטריזם של המדינה והעולם שבו אתם חיים. וזה גם חלק מהשיטה הכלכלית שאתם מרבים לטעון שאתם מתנגדים לה.

והבעיה היא שאתם חושבים שזה שם בחוץ: וזה לא שם בחוץ. זה בתוככם. הסרסור ושר המלחמה מדברים בשמכם. אונס ומלחמה הם לא כל כך שונים אחד מהשני. ומה שהסרסורים ושרי המלחמה עושים, זה שהם גורמים לכם להרגיש כל כך גאים שאתם גברים שיכולים לעמוד זקוף ולדפוק חזק. והם לוקחים את המיניות המושרשת הזאת והם שמים עליכם מדים קטנים ושולחים אתכם להרוג ולמות. עכשיו, אני לא הולכת לרמוז לכם שאני חושבת שזה יותר חשוב ממה שאתם עושים לנשים, כי אני לא.

אבל אני חושבת שאם אתם רוצים להביט במה שהמערכת הזאת עושה לכם, אז זה איפה שאתם צריכים להתחיל להסתכל: הפוליטיקה המינית של התוקפנות; הפוליטיקה המינית של המיליטריזם. אני חושבת שגברים מאוד פוחדים מגברים אחרים. זה משהו שאתם לפעמים מנסים לגעת בו בקבוצות הקטנות שלכם, כאילו שאם תשנו את הגישה שלכם אחד כלפי השני, לא תפחדו יותר אחד מהשני.

אבל כל עוד המיניות שלכם קשורה לתוקפנות, ותחושת הזכאות שלכם לאנושיות קשורה להיותכם עליונים על אנשים אחרים, ויש כל כך הרבה בוז ועוינות ביחס שלכם לנשים וילדים, איך אתם יכולים שלא לפחוד אחד מהשני? אני חושבת שאתם תופסים נכון – מבלי להיות מוכנים להכיר בכך פוליטית – שגברים הם מאוד מסוכנים: כי אתם באמת מאוד מסוכנים.

הפתרון של תנועת הגברים, של להפוך גברים לפחות מסוכנים אחד לשני על ידי שינוי של האופן שבו אתם נוגעים ומרגישים אחד את השני הוא לא פתרון. הוא פעילות לשעות הפנאי.

בכנסים האלה גם עוסקים בהומופוביה. הומופוביה היא מאוד חשובה: היא חשובה לאופן שבו עובדת עליונות גברית. לדעתי, האיסור על הומוסקסואליות גברית קיים כדי להגן על הכח הגברי. תעשה את זה לה. זאת אומרת: כל עוד גברים אונסים, זה מאוד חשוב שגברים יכוונו לאנוס נשים. כל עוד שהמין מלא בעוינות ומבטא הן כח על והן בוז כלפי האדם השני, זה מאוד חשוב שגברים לא יאבדו ממעמדם, שלא ישאו את הסטיגמה של נשים, שלא ישתמשו בהם באותו האופן. הכח של גברים כמעמד תלוי בכך שגברים ישארו בלתי-חדירים ושנשים תשארנה מנוצלות מינית על ידי גברים. ההומופוביה עוזרת לשמור על יחסי הכוחות המעמדיים האלה: היא גם שומרת שאתם כאינדיבידואלים תהיו בטוחים אחד מפני מהשני, שומרת שתהיו בטוחים מאונס. אם אתם רוצים לעשות משהו לגבי הומופוביה, אתם תצטרכו לעשות משהו לגבי זה שגברים אונסים, ושמין כפוי הוא לא מרכיב מקרי במיניות הגברית, אלא הוא התבנית שבתוכה המיניות הגברית מתקיימת.

חלקכם מאוד מודאגים מעליית הימין בארץ הזאת, כאילו שמדובר במשהו נפרד מהנושא של פמיניזם או של תנועת הגברים. ראיתי קריקטורה שסיכמה את זה יפה. זו היתה תמונה גדולה של רונלד רייגן כקאובוי עם כובע גדול ואקדח. והכיתוב היה: “אקדח בכל נרתיק, אשה הרה בכל בית. היפכו את אמריקה לגבר שוב.” זו הפוליטיקה של הימין.

אם אתם חוששים מעליית הפאשיזם במדינה הזאת – ואתם צריכים להיות טפשים כדי לא לחשוש כרגע – אז כדאי מאוד שתבינו ששורש העניין כאן נעוץ בעליונות גברית ובשליטה בנשים; נגישות מינית לנשים; נשים כשפחות מין לצורך התרבות; בעלות פרטית על נשים. זוהי התכנית של הימין. זהו המוסר שהם מדברים עליו. לזה הם מתכוונים. זה מה שהם רוצים. וההתנגדות היחידה להם שמשנה משהו היא התנגדות לבעלות של גברים על נשים.

מה זה אומר לעשות משהו לגבי כל זה? נראה שתנועת הגברים תקועה בשתי נקודות. הראשונה היא שגברים לא מרגישים כל כך טוב לגבי עצמם. ואיך אתם יכולים באמת? והשניה היא שגברים באים אלי או לפמיניסטיות אחרות ואומרים: “מה שאת אומרת על גברים לא נכון. זה לא נכון לגבי. אני לא מרגיש ככה. אני מתנגד לכל זה.”

ואני אומרת: אל תגידו לי את זה. תגידו את זה ליצרני הפורנוגרפיה. תגידו את זה לסרסורים. תגידו את זה לשרי המלחמה. תגידו את זה למי שמגינים על אונס ולמי שחוגגים אונס ולמי שתומכים אידיאולוגית באונס. תגידו את זה לסופרים שחושבים שאונס הוא נפלא. תגידו ללארי פלינט. וליו הפנר. אין שום טעם בלהגיד לי את זה. אני רק אשה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה. הגברים האלה מתיימרים לדבר בשמכם. הם נמצאים בזירה הציבורית ואומרים שהם מייצגים אתכם. אם הם לא, אז כדאי שתיידעו אותם לגבי זה.

ואז יש את העולם הפרטי של המיזוגניה: מה שאתם יודעים אחד על השני; מה שאתם אומרים בחיים הפרטיים שלכם; הניצול שאתם רואים בספרה הפרטית; מערכות היחסים שנקראות אהבה, המבוססות על ניצול. זה לא מספיק למצוא פמיניסטית נודדת בדרכים ולגשת אליה כדי להגיד: “יו, אני שונא את זה.”

תגידו את זה לחברים שלכם שעושים את זה. ויש רחובות שם בחוץ שבהם אתם יכולים להגיד את הדברים האלה בקול רם וברור, ובכך להשפיע על המוסדות האמיתיים שמתחזקים את ההתעללות הזאת. אתם לא אוהבים פורנוגרפיה? הלוואי שהייתי יכולה להאמין שזה נכון. אני אאמין לזה כשאראה אתכם ברחובות. אני אאמין לזה כשאראה התנגדות פוליטית מאורגנת. אני אאמין לזה כשסרסורים יפשטו רגל כי לא יהיו להם יותר לקוחות גברים.

אתם רוצים לארגן גברים. אתם לא צריכים לחפש נושאים להתארגן סביבם. הנושאים הם חלק מהמרקם של חיי היום-יום שלכם.

אני רוצה לדבר איתכם על שוויון. מה זה שוויון ומה הוא אומר. זה לא סתם רעיון. זו לא סתם מילה תפלה שבסופו של דבר היא בולשיט. אין לה שום קשר לכל ההצהרות בסגנון: “אה, זה קורה גם לגברים.” אני מציינת סוג של התעללות, ואני שומעת "אה, זה קורה גם לגברים.” זה לא השוויון שעליו אנחנו נאבקות. אנחנו יכולות לשנות את הגישה שלנו ולהגיד: אוקיי, אנחנו רוצות שוויון, בואו נתקע משהו בתחת של גבר כל שלוש דקות.

מעולם לא שמעתם את זה מהתנועה הפמיניסטית, כי עבורנו לשוויון יש כבוד וחשיבות אמיתיים – זו לא סתם מילה מטומטמת שאפשר לעוות ולגרום לה להיראות מטופשת כאילו שאין לה שום משמעות.

כיישום של שוויון, איזשהו רעיון מעורפל של ויתור על כח הוא חסר תועלת. לחלק מהגברים יש מחשבות מעורפלות על עתיד שבו גברים הולכים לוותר על כח או שגבר אינדיבידואלי הולך לוותר על איזו פריווילגיה מסויימת שיש לו. גם זה לא מה ששוויון אומר.

שוויון זה פרקטיקה. שוויון זה פעולה. זו דרך חיים. זו פרקטיקה חברתית. זו פרקטיקה כלכלית. זו פרקטיקה מינית. הוא לא יכול להתקיים בוואקום. אתם לא יכולים לקיים שוויון בבית אם כשיוצאים מהבית, הוא נמצא בעולם של העליונות שלו, המבוססת על קיומו של הזין שלו, והיא נמצאת בעולם של השפלה וביזוי בגלל שהיא נחשבת לנחותה ובגלל שהמיניות שלה היא קללה. וזה לא אומר שהנסיון ליישם שוויון בבית לא משנה. הוא משנה, אבל הוא לא מספיק. אם אתם אוהבים שוויון, אם אתם מאמינים בשוויון, אם זו הדרך שבה אתם רוצים לחיות – לא רק גבר ואשה ביחד בבית, אלא גם גבר וגבר ביחד בבית ואשה ואשה ביחד בבית – אם שוויון הוא מה שאתם רוצים ומה שאכפת לכם ממנו, אז אתם חייבים להילחם על המוסדות שיהפכו אותו למציאות חברתית.

זה לא רק עניין של הגישה שלכם. אתם לא יכולים פשוט ליצור את זה בכח המחשבה. אתם לא יכולים לנסות את זה לפעמים, כשזה עובד לטובתכם, ולזרוק את זה מהחלון בשאר הזמן. שוויון הוא תורה. הוא דרך חיים. זהו הכרח פוליטי ליצור שוויון במוסדות. ועוד דבר לגבי שוויון הוא שהוא לא יכול להתקיים בד בבד עם אונס. לא יכול. והוא לא יכול להתקיים בד בבד עם פורנוגרפיה או עם זנות או עם ההשפלה הכלכלית של נשים בשום רמה ובשום צורה. הם לא יכולים להתקיים ביחד כי כל אלה מבוססים על הנחיתות של נשים.

אני רוצה לראות את תנועת הגברים הזאת מתחייבת לשים סוף לאונס כי זו המחוייבות המשמעותית היחידה לשוויון. זה מדהים שבכל העולמות הפמיניסטיים והאנטי-סקסיסטיים שלנו אנחנו לעולם לא מדברות ברצינות על לשים סוף לאונס. לסיים אותו. לעצור אותו. לא עוד. לא עוד אונס. באחורי המחשבה שלנו, האם אנחנו עדיין נאחזים ברעיון שהוא בלתי נמנע, שהוא המעוז האחרון של הביולוגיה? האם אנחנו חושבים שהוא תמיד יתקיים לא משנה מה נעשה? כל הפעולות הפוליטיות שלנו הן שקר אם אנחנו לא מתחייבות לשים סוף למציאות של האונס. ההתחייבות הזאת חייבת להיות פוליטית. היא חייבת להיות רצינית. היא חייבת להיות שיטתית. היא חייבת להיות פומבית. היא לא יכולה להיות מתפנקת.

הדברים שתנועת הגברים רוצה הם דברים ששווה לקיים. שווה לקיים אינטימיות. שווה לקיים רכות. שווה לקיים שיתוף פעולה. שווה לקיים חיים רגשיים אמיתיים. אבל אתם לא יכולים לקיים את כל אלה בעולם שיש בו אונס. שווה לסיים את ההומופוביה. אבל אתם לא יכולים לעשות את זה בעולם שיש בו אונס. האונס עומד בדרך של כל אחד ואחד מהדברים האלה שאתם אומרים שאתם רוצים. ואתם יודעים למה אני מתכוונת כשאני אומרת אונס. שופט לא צריך להכנס לחדר ולהגיד שלפי סעיף כך וכך אלה מרכיבי ההוכחה. אנחנו מדברות על כל סוג של מין בכפייה, כולל מין שנכפה על ידי עוני.

 אתם לא יכולים לקיים שוויון או רכות או אינטימיות כל עוד יש אונס, כי אונס משמעו טרור. אונס משמעו שחלק מהאוכלוסיה חיות במצב של אימה מתמדת, ומעמידות פנים – כדי לרצות ולהרגיע אתכם – שהן לא. כך שאין שום כנות. איך יכולה להיות? אתם יכולים לדמיין איך זה לחיות כאשה יום אחר יום עם האיום המתמיד של אונס שמחרף מעלייך? או איך זה לחיות עם המציאות? אני רוצה לראות אתכם משתמשים בגופים האגדיים והעוצמה האגדית והאומץ האגדי שלכם והרכות שאתם אומרים שיש בכם, בשמן של נשים; וזה אומר נגד האנסים, נגד הסרסורים, ונגד יצרני הפורנוגרפיה. זה אומר יותר מגינוי אישי של כל אלה. זה אומר התקפה שיטתית, פוליטית ופומבית על כל אלה. וראינו מעט מאוד מזה עד כה.

באתי לכאן היום כי אני לא מאמינה שאונס הוא בלתי נמנע או טבעי. אם הייתי חושבת ככה, לא היתה לי שום סיבה להיות פה. אם הייתי חושבת ככה, הפרקטיקה הפוליטית שלי היתה אחרת ממה שהיא. אי פעם תהיתם למה אנחנו לא פשוט יוצאות למאבק מזויין נגדכם? זה לא בגלל שיש מחסור בסכיני מטבח בארץ הזאת. זה בגלל שאנחנו מאמינות באנושיות שלכם, בניגוד לכל הראיות.

אנחנו לא רוצות לעשות יותר את העבודה של לעזור לכם להאמין באנושיות שלכם. אנחנו לא יכולות לעשות את זה יותר. תמיד ניסינו. גמלתם לנו בניצול שיטתי ובהתעללות שיטתית. אתם תצטרכו לעשות את זה בעצמכם מעתה והלאה ואתם יודעים את זה.

הבושה של גברים בפני נשים היא, אני חושבת, תגובה הולמת הן למה שגברים כן עושים והן למה שגברים לא עושים. אני חושבת שאתם צריכים להתבייש. אבל מה שאתם עושים עם הבושה הזאת זה להשתמש בה כתירוץ להמשיך לעשות את מה שאתם רוצים ולהמשיך לא לעשות שום דבר אחר; ואתם חייבים להפסיק. אתם חייבים להפסיק. הפסיכולוגיה שלכם לא משנה. כמה שכואב לכם לא משנה בסופו של דבר בדיוק כמו שכמה שלנו כואב לא משנה. אם רק היינו יושבות במעגלים ומדברות על כמה שהאונס כואב לנו, אתם חושבים שהיה קורה אחד מהשינויים שראיתם בארץ הזאת בחמש-עשרה השנים האחרונות? לא היה קורה כלום.

זה נכון שאנחנו צריכות לדבר אחת עם השניה. אחרת איך, אחרי הכל, היינו אמורות לגלות שכל אחת מאיתנו היא לא היחידה בעולם שאונס ומכות קרו לה למרות שהיא לא ביקשה את זה? לא יכולנו לקרוא על זה בעיתונים, לא אז. לא יכולנו למצוא ספר על זה. אבל אתם כן יודעים ועכשיו השאלה היא מה אתם הולכים לעשות; כך שהבושה והאשמה שלכם ממש לא רלוונטיות לכלום. הן לא משנות לנו בכלל, בשום צורה. הן לא מספיק טובות. הן לא עושות כלום.

כפמיניסטית, אני נושאת איתי את האונס של כל הנשים שדיברתי איתן בעשר השנים האחרונות. כאשה, אני נושאת אתי את האונס שלי עצמי. אתם זוכרים תמונות שראיתם של אירופה בזמן המגפה הגדולה, כשמריצות היו מסתובבות ואנשים היו פשוט מרימים גופות וזורקים אותן פנימה? אז ככה זה לדעת על אונס. ערימות על ערימות על ערימות של גופות שיש להן חיים שלמים ושמות ופנים אנושיות.

אני מדברת בשם פמיניסטיות רבות, לא רק בשם עצמי, כשאני אומרת לכם שאני עייפה מכל מה שאני יודעת ועצובה יותר מכל המילים שיש לי על כל מה שכבר נעשה לנשים עד לנקודה הזאת, עכשיו, 14:24 בצהריים ביום הזה, כאן במקום הזה.

ואני רוצה יום אחד של הפוגה, יום חופש אחד, יום אחד שבו לא יערמו שום גופות חדשות, יום אחד שבו שום ייסורים חדשים לא יצטרפו לישנים, ואני מבקשת שתיתנו לי אותו. ואיך אוכל לבקש מכם פחות מזה – זה כל כך מעט. ואיך תוכלו להציע לי פחות – זה כל כך מעט. אפילו במלחמות, יש ימים של הפסקת אש. לכו ותארגנו הפסקת אש. תפסיקו את הצד שלכם ליום אחד. אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס.

אני מאתגרת אתכם לנסות את זה. אני דורשת שתנסו את זה. לא אכפת לי להתחנן בפניכם שתנסו את זה. בשביל מה חוץ מזה אתם יכולים להיות פה בכלל? איזו עוד משמעות בכלל יכולה להיות לתנועה הזאת? מה חוץ מזה יכול להיות כל כך חשוב?

וביום הזה, ביום הזה של הפסקת האש, ביום הזה שבו אף אשה אחת לא תאנס, אנחנו נתחיל את היישום האמיתי של השוויון, כי אנחנו לא יכולות להתחיל אותו לפני היום הזה. עד היום הזה שוויון לא אומר כלום כי הוא לא כלום: הוא לא אמיתי; הוא לא כן. אבל ביום הזה הוא יהפוך לאמיתי. ואז,במקום אונס, נתחיל לראשונה בחיינו – גברים ונשים – לחוות חופש.

אם יש לכם תפיסה של חופש שכוללת את קיומו של האונס, אתם טועים. אתם לא יכולים לשנות את מה שאתם אומרים שאתם רוצים לשנות. באשר לעצמי, אני רוצה לחוות רק יום אחד של חופש אמיתי לפני שאמות. אני משאירה אתכם כאן לעשות את זה בשבילי ובשביל הנשים שאתם אומרים שאתם אוהבים.


אנדריאה דבורקין מתה בשנתה בבוקר של התשיעי באפריל 2005. היא לא זכתה לראות את הפסקת האש שלה מתגשמתאבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולות.

לטקסט המקורי

3 Comments
  • יעלה
    Posted at 17:25h, 26 ספטמבר להגיב

    תודה רבה על התרגום!

  • נדב פרץ
    Posted at 23:15h, 17 דצמבר להגיב

    דבריה של דבורקין זצוק״ל זיע״א ראויים להילמד במערכת החינוך .כשאני קורא אותה אני חושב שמי שצריכים לקרוא אותה הם בעיקר גברים .אנחנו אחראים על הדיכוי והרמיסה של נשים בתרבות שהאונס היא אפשרות מומלצת לתגמול חיובי . הטקסטים של דבורקין מפחידים את הגברים כי גם היא ידעה שאחרי שקוראים אותם כבר אי אפשר להתעלם מתרבות האונס ומהיותך אנס פוטנציאלי ,בין אם תכיר בכך ובין אם לאו .

  • שולמית
    Posted at 18:41h, 08 יוני להגיב

    אני קוראת את המאמר הזה כל כמה חודשים. והוא תמיד רלוונטי. תודה על התרגום!

Post A Comment