11 דצמ “זה היה כמו ערימה של טישיו”: סופרות על קריאת ספרות של מיזוגנים ממחצית המאה ה-20
מאת: אמנדה הס
מאנגלית: ליאור בצר
כשנשים קוראות את הקנון הספרותי ההיפר-גברי, חוסר הנוחות שלהן מלווה בידיעה שבני כיתתן קוראים את אותם הספרים, מזדהים אתם, ומשקפים את נקודות המבט והנראטיבים המתוארים בהם.
.
ב-2007, ביקש המגזין n+1 מקבוצה של סופרים לנהל שיח על הספרים שהשפיעו עליהם כקוראים צעירים. החודש, נערך מפגש דומה ביזמת העלון No Regrets, שגייס צוות של משתתפות בלבד, לשוחח על הספרים שקראו (או שלא) בצעירותן. "ידעתי שנשים מדברות זו עם זו אחרת כשאין גברים בחדר," כותבת המארגנת דיינה טורטוריצ'י. "לא טוב יותר, לא בכנות רבה יותר, לא באופן אינטליגנטי יותר או פחות – פשוט אחרת, ובדרך שלרוב לא מדוברת מספיק". התוצאה היא חקירה מרתקת של התפתחות הקוראות, והתפקחותן מיצירות גבריות קנוניות לגילוי הספרים שמדברים לחוויה הנשית ולעבר הבנה מורכבת של איך השפיעו יצירות סקסיסטיות ופמיניסטיות גם יחד על השקפת עולמן.
מבחינת הרבה מהנשים האלה, חווית הקריאה מתחילה בזעם מפעפע. למשל הרושם הראשוני של שרה מרקוס מג'ק קרואק: "אני זוכרת שהנחתי את "בדרכים" (מאנגלית: שאול לוין, ל"ב) מידיי בפעם הראשונה שהוזכרה שם אישה. פשוט חשבתי: 'לך. תזדיין.' הייתי בטח בת 15 או 16. ובשנים הבאות הבנתי שזו יצירה קנונית, אז ניסיתי לחזור אליה, אבל בכל פעם חשבתי שוב, 'לך תזדיין'". טורטוריצ'י מתארת תגובה מעלת קבס דומה לצ'רלס בוקובסקי: "לעולם לא אשכח את הקריאה ב"שירות הדואר" של בוקובסקי (מאנגלית: יונתן פרידמן, ל"ב) ואת התחושה הנוראית מהאופן שבו מתאר המספר את עובי רגליה של אישה מכוערת. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שספר שניסיתי להזדהות אתו דחה אותי. אף על פי שזה נכנס לתודעה שלי, וכמובן, גרם לי גם לשנוא את הגוף שלי". אמילי ויט פנתה לטקסטים גבריים כדי לקרוא בשפה מינית שנעדרה מספרים על נשים, אבל מצאה את עצמה נרתעת מהאופן: "רבות מהקלסיקות הנוגעות לחוויה הנשית לא עוסקות בפתיחות במין," אומרת ויט בכרך No Regrets המתעד את היזמה. "אז במקום, קראתי את אלה שנכתבו בידי גברים, עד שחשבתי, 'אני לא יכולה לקרוא עוד פסקה אחת על אוננות. אני פשוט לא יכולה'. זה היה כמו ערימה של טישיו.”
לא מדובר פה רק על הספרים. כשנערות צעירות קוראות את הקנון הספרותי ההיפר-גברי הזה – את מה שאמילי גולד מכנה "המיזוגינים של מחצית המאה", וביניהם רות', מיילר, מילר וחבריהם – חוסר הנוחות שלהן מלווה בידיעה שבני כיתתן קוראים את אותם הספרים, מזדהים אתם, ומשקפים את נקודות המבט והנראטיבים המתוארים בהם. הכותבים האלה מהוללים בחברה שאנו חיות בה, אפילו זה שדקר את אשתו. עוד בספר No Regrets, מספרת אלית באוטמן שקראה את הנרי מילר לראשונה כי הייתה מאוהבת בבחור שאמר שהספרים שלו "הכי טובים בעולם", ושהמלצתו האמתית של הבחור החריפה את סלידתה מהמלצתו הספרותית. כשקראה את מילר, "הרגשתי כל כך זרה לספרים, ואז חשבתי על הבחור הזה, והיה קיץ וחם כל כך… רציתי למות. הוא השווה נשים למרק.”
כבר בקריאת הספר, נדרשת הקוראת להתעמת עם המוכנות שלה להיות הנערה הזאת, הממוסגרת כניגוד לבחור שסיפורו המלא מגולל בספר. לא זו בלבד שתפקידי הנשים מגויסים בספרים, אלא שגם הקוראת מגויסת בחווית הקריאה של הספרים (ואף בחווית היותה בעולם משסיימה לקרוא את הספר). הגברים שקוראים את הספרים יכולים בקלות להחליק לתפקידם כ"גיבור המוליך שולל, הנוירוטי, הפגום באופן חינני, המנסה לאזן בין שיקולים שונים כלפי מושא אהבתו… נושא העלילה", אומרת אמילי ויט, אבל נשים מנותבות ל"תפקיד המוגבל של בת הזוג", בראשו של המספר, אך גם בראש הקוראים והקוראות.
החוויה הזו מן הסתם אינה ייחודית לספרים. שימו לב לדיאלוג המשעשע בין טורטוריצ'י לקריסטין דומבק:
קריסטין דומבק: אני מרגישה שהדבר שעשיתי הכי הרבה בתקופת הקולג' שלי, חוץ מלימוד או קריאה, היה לצפות בגברים מנגנים.
דיינה טורטוריצ'י: גם אני עשיתי את זה הרבה.
קריסטין דומבק: פשוט לשבת בחדרי מגורים. . .
דיינה טורטוריצ'י: "חזרות".
קריסטין דומבק: לצפות ב"חזרות".
דיינה טורטוריצ'י: כן.
הימנעות ממרחבים ומספרים בשליטה גברית יכולה להיות מנגנון התמודדות יעיל בעבור נשים – טורטוריצ'י אומרת שהיא לא קראה את רות' כי "אני לא רוצה לחיות בעולם שבו זה משקף מציאות" – אך בסופו של דבר, אי אפשר להתחמק מהעולם הזה. אמילי גולד מדברת על איך נמנעה בהתחלה מספרים מסוימים כדי לא להתקבע בתפקידים שהועידו בשביל נשים: “נמשכתי לעולמות ללא גברים סטרייטים", אומרת גולד. "אהבתי את הרעיון שיכולות להיות עלילות שלא נשענות על ההנחה שנשים תלויות בגברים לצורך אהבה, כסף ותמיכה". מאוחר יותר הבינה "שנשים שאוהבות גברים צריכות להשלים עם המורכבות שבדיכוי שלהן ובשעבוד שלהן, ולמצוא דרכים להתמודד אתה". וכמובן, הימנעות מקריאת ספרים שיחסם כלפי נשים הוא מתועב גם מונעת מנשים גישה לידע שאין לו כל קשר להשקפה הגברית של הספר. כפי שטוענת דומבק, "מסיבה כלשהי לא יכולתי לקרוא את המינגווי. התעצבנתי ממש. פשוט לא יכולתי לקרוא אותו". אבל "שנים מאוחר יותר, קראתי המינגווי והצטערתי שלא קראתי אותו קודם. כי אולי הייתי לומדת לכתוב משפטים קצרים מזוינים, וזה היה יכול להיות טוב".
כמובן, נשים אינן היחידות המחפשות את זהותן תוך כדי קריאה. תראו מה קרה לסופר מרק גריף: "פיליפ רות' הוא הסופר שאני הכי מתחרט שקראתי בגיל צעיר", אמר גריף בפאנל של n+1 ב-2007. "זה הרס את חיי". הוא קרא אותו בגיל 13, והיה "משוכנע שאני הולך להזדיין. נראה ברור מהכתיבה של רות' שמי שנהיה סופר, עושה סקס כל הזמן, ואז מתעשר עד כדי גיחוך… חשבתי, 'זה הולך להיות כל כך קל', ולא הבנתי שמה שהוא מתאר אלה לא החיים של רוב האנשים, ולא מה שהחיים עומדים להציע לי".
גריף התאכזב שהובטח לו נראטיב גברי שלא התממש. מה שהוא לא לקח בחשבון זה מי היו בצד האחר של ההבטחה. (לא להילקח בחשבון עשוי להיות אפילו גרוע יותר מלא להזדיין.) נשים צעירות מודרות לעתים קרובות מתחושת התענוג הפשוט שנובע מקריאה בקלסיקות והזדהות אתן. אך אנחנו גם מרוויחות מנקודת מבט ביקורתית כלפי הספרים האלה שרבים מחברינו הזכרים לא נחשפים אליה. אנחנו לא רואות את עצמנו בהם, אז אנחנו גדלות לאתגר אותם.
נעה
Posted at 23:52h, 11 דצמברלחילופין, את את רואה את עצמך כגיבור הגבר ומתחילה לשנוא נשיות ונשים… לשנוא נשים בלונדיניות, נשים שהן אמהות, נשים בהריון, נשים שמדברות וכמובן גם את עצמך ואת רואה את עצמך כגבר. אני מאמינה שזה קורה להרבה נשים כי אני שומעת אותן אומרות: אמנם כל הנשים לא יודעות לנהוג/לא עורכות דין מפולפלות ועוד ועוד… אני אני יוצאת דופן ואני דווקא כן. אז כן מקבלים את נקודת המבט הגברית דרך ההזדהות עם הגיבור… זה עצוב.
Yuliana
Posted at 08:26h, 12 דצמברבתור נערה שתמיד הייתה עם האף בתוך ספר, נורא עזר לי שחינכו אותי מהבית לקריאה ביקורתית. כשהמליצו לי על ספר – הסבירו למה, ניתחו יחד איתי, הפנו זרקור לסאבטקסט, וגם פתחו את הנושא של דמות הסופר (למשל, איך להתמודד עם זה שגוגול גם שנון וגם אנטישמי). זה נורא עזר לי לזהות בעיות בספרות קאנונית ולא להתבלבל מכך שהיא לא מדהימה כמו שעושים ממנה. כשקריאת ספרות מלווה בשיח ולא רק ב״שיואו, מהמם״, אפשר לברור יותר טוב מה מתאים לנו לקרוא, לבחור קלאסיקות שלא תוקפניות כלפינו, וגם לא להרגיש מוקטנת ומוחלשת כשמהללים משהו פוגעני אלא להרגיש שיש לי קול ויכולת לא לתת להלל הסומא להשתלט לי על המרחב. זה נשמע כמו משהו קטן – להגיד שלא עפתי על המינגווי – ולהגיד את זה בבטחון – אבל זה בעצם יותר ממה שיש לרבות. זה לדעת שלא יקטינו אותי ב״לא הבנת את הגאונות״. זה שהקול שלי לא ירעד כשאגיד – דווקא הבנתי מצויין, פשוט לא אהבתי את זה. זה לדעת שהביקורת שלי לגיטימית, שזה שאלף גברים אומרים שזה מהמם לא אומר שזו אמת.
הפרוייקט הזה מבורך, וחבל לי שכל כך מעט קוראות צעירות מקבלות הזדמנות לשיח ביקורתי ולחיזוק הקול שלהן. חבל לי שבבתי ספר שומעים המון ״זו יצירת מופת!״ ולא מספיק ״בואו ננתח מה הופך אותה ליצירת מופת״.
היה לי רגע מפכח. שנה א׳ בחוג לספרות, הרצאה ראשונה בקורס ״מבוא ליצירות מופת״, המרצה מדבר על כך שיצירות נכנסות לקאנון לא כי הן הכי טובות, אלא בגלל מערך של נסיבות שכולל אובדן כתבי יד, מבני כח של התקופה, זרמים פוליטיים וכיו״ב. כמעט מובן מאליו, אה? אבל זה חשוב, להגיד את זה לסטודנטים. כי גם אם זה מובן להם בלב, הם צריכים לשמוע את זה מהמרצה: מותר לדבר על זה. אנחנו לא פה בשביל להעריץ, אלא בשביל הערכה מודעת וביקורתית.
הלוואי ונראה יותר דיונים כאלה מול קוראות וקוראים צעירות. זה חשוב גם לבנים, ללמוד לא לבלוע ככבשים את הברברת הזאת.
דנה
Posted at 00:44h, 24 דצמברהייתי מפנה אותך בחום לספר "מלך החומוס מלכת המאבטיה" .
לא כי זה ספר חכם מעניין וכתוב היטב,תפישת עולמו של הסופר ודעותיו המיזוגניות ,תאוריות טפשיות שנמשכות ונמשכות
משתרעות על פני עלילה חדגונית שאמורה להוציא את הסופר …אין לי מושג אולי זיין,גבר גבר,
ודווקא ביצירה הלא אינטלגנטית הזאת שכתובה כמו בלוג של מתבגר בן 13 ורבע ,נחשפתי באופן בוטה לנרטיב הזה של הכתיבה הגברית,זאת שכאשר אין לה כיסוי תחת של כשרון ספרותי ,והיא רק מין מודל של "במוחו של זכר"
היא מעוררת פלצות ,גועל ותהיות מה לעזאזל הציפיות שלהם?