30 מאי המחיקה של ההיסטוריה של מאיה אנג'לו בעבודת מין

מקור: פיצ'ינגטון מארי
תרגום: ציפי ערן

דר' מאיה אנג'לו, משוררת לאומית, המפורסמת בעיקר בשל הספר האוטוביוגרפי שלה "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה". נפטרה ב-28 במאי, 2014, בגיל 86. הסוכנת הספרותית שלה, הלן בראן, אישרה דברים אלה בתקשורת, ומיד החלה השתפכות צער ברחבי העולם. התג הפופולרי ביותר בטוויטר היה “RIP Maya Angelou” ובזמן כתיבת טור זה, זהו רק אחד מארבעה תיוגים ויראלים על אנג'ללו. היא מהוללת כסופרת רבת מכר, וכאם רוחנית. היא זוכה לשבח כמייצגת כל מה שאישה שחורה צריכה לחקות. אז למה כל כך מעטות מאיתנו יודעות שהיא הייתה עובדת מין? למה, אפילו במותה, כבחייה, זה סוד כל כך כמוס? סוד הנשמר על ידי כולם – חוץ מאשר על ידי דר' אנג'לו בעצמה?

אפשר, לדעתי, לייחס את זה ל"פוליטיקת הגינות"¹ וסטיגמה. ואני כועסת על זה. אני מוצאת את עצמי מהרהרת, שוקלת,תוהה: אם היינו מדברות על העבודה שלה באותה מידה שמדובר על איך שהיא רקדה עם ג'יימס בולדווין או אפילו על גובהה המרשים והנפלא שהיתמר ל-1.83 מ', איך הייתה נראית היום קהילת עובדות המין? אם היינו מדברות על חמלתה הגדולה לעובדות מין, על איך היא לעולם לא התנשאה עליהן, ועל הסירוב שלה להיות מאוימת משאלות פולשניות ובריוניות על עברה בעבודת מין, מה היו אומרות היום עובדות מין לזכר חייה?

במקום, אנו קוראות פוסט אחר פוסט, מאמרים על חייה ופטירתה, שקוראים לה "סרסור" ואומרים שהייתה לה "תקופה קצרה ולא מוצלחת כזונה". התיאורים המפורטים ביותר ברשת דואגים ליידע אותנו ששהייתה בתעשיית המין הייתה "קצרה" ו"זמנית", כך שאפילו בלי לומר זאת במפורש, מקבעים את הבושה שהם מאמינים שאנג'לו הייתה אמורה להרגיש, הבושה שאנו אמורות להרגיש גם כן. התקשורת משתמשת במושגים משלהבים כדי לאגור קליקים וכדי להדגיש את הסוד הנורא והמחפיר שבעצם כלל לא היה סוד.

דר' אנג'לו עצמה אמרה שלעולם לא התביישה בזה.

כתבתי על נסיוני כי חשבתי שיותר מידי א.נשים אומרים לצעירים, "אני מעולם לא עשיתי משהו לא בסדר… מי, אני? לעולם לא. אין לי שלדים בארון. למעשה, אין לי בכלל ארון." הם משקרים באופן הזה, ואז הצעירים מוצאים את עצמן במצבים, והם חושבים, "אני בטח בנאדם נורא. אמא ואבא שלי מעולם לא עשו משהו לא בסדר." הן לא מצליחים לסלוח לעצמן ולהמשיך בחייהם. אז כתבתי את הספר "Gather in My Name" [על עברה כעובדת מין] [מקור].

בראיונות, דר' אנג'לו השתמשה במילה "זונה" [prostitute] לתאר את עבודתה, ללא טינה או בושה. היא דיברה בגילוי לב על כך עם משפחתה. היא אמרה לאמה, אחיה, ובנה שהיא מוכנה להוציא את המידע מספרה, אך רק אם זה מפריע להם. לה אישית לא הייתה בעיה לספר את האמת. אז למה אנחנו לא יודעות על זה, חוץ מאשר בלחשושים ובאזכורים זימתיים בכתבות וראיונות איתה?מה כל כך לא בסדר עם זה שמאיה אנג'לו היקרה והאהובה שלנו הייתה עובדת מין ומנהלת בית בושת? [גם התרגום למילה "brothel" מגלם בתוכו את הבושה שאמורות עובדות מין להרגיש. צ.ע]

אין ספק שפוליטיקת ההגינות משחקת תפקיד במחיקת ההיסטוריה שלה בעבודת מין. הפרטים על תקופה זו בחייה מטוייחים על ידי אלה שלא מוכנים להכיר בדבר כזה, אלה שממהרים לעבור לדיון על הפרסים וההוקרות הרבים שאנג'לו זכתה בהם. אך לה עצמה לא הייתה בעיה להצהיר בפשטות: "יש דרכים רבות להזנות את עצמך."

זה העניין: אין שום דרך, במוחם של רוב הא.נשים, לעבוד בזנות ולא להתבייש בזה. רוב הא.נשים מאמינות שאי אפשר לעבוד במשרה כזו (וזו אכן משרה), ואז לעבור לדברים אחרים, ולא להחשיב את התקופה הזו כ"חיי עולב" או "סוד מביש". עבור רוב הא.נשים, אין שום מצב שאישה ברמה כמו מאיה אנג'לו יכלה לעבוד בעבודת מין. הרעיון פשוט לא חודר לתודעה, אבל זה לא אומר שזו לא האמת. מאיה אנג'לו, משוררת לאומית, מועמדת פוליצר, זוכת פרס הטוני, בעלת יותר מחמישים תארי כבוד, אם, אחות, בת, רעיה, כלת הפרס הלאומי לאמנויות, חזקה ומשפיעה, אישה ואמנית ועובדת מין לשעבר. כן, האישה שאתן אוהבות, האישה שכולנו אוהבות, דר' מאיה אנג'לו שאין כדוגמתה, הייתה עובדת מין והיא הוכיחה, בחייה ובסיפוריה, שאין בזה שום דבר רע.

ציטוט שלה:

עכשיו אתן מבינות
בדיוק מדוע אני לא מרכינה את ראשי.
איני צועקת או מקפצת
ולא צריכה להרים את קולי.
כשאתן רואות אותי חולפת,
אתן צריכות להיות גאות.
אני אומרת,
זה בנקישות עקבי,
בתלתול בשערי,
בכף ידי,
בצורך באהבתי.
כי אני אשה
באופן פנומנלי.
אשה פנומנלית,
זו אני.

ובאמת, אנו גאות בך, דר' אנג'לו. תודה לך עבור כל מה שחלקת עמנו, באופן כל כך גלוי, כי לאמת שלך אין צורך בבושה, ומגיעה לה הכרה, קבלה, וחיבוק חם ואוהב. מילים אינן יכולות לבטא את הכרת התודה שלי אליך, והצער שלי במותך. תודה.

——

[1] "פוליטיקת הגינות" הוא מונח שנולד מתוך שיח הפמיניזם השחור, שמכיר בתופעה לפיה א.נשים שחורים נלחמים בגישות שליליות כלפי שחורוּת על ידי כך שהםן מאמצות את המניירות והמוסר שהתרבות הדומיננטית רואה כ"מהוגנים". הגישה באה בתגובה לגזענות לבנה שרואה בשחורוּת את "האחר" – נחות וירוד – ושורשיה בנרטיב ההטמעות שהחזיק שקבלה וכבוד לאפרו-אמריקאים יגיעו רק על ידי הוכחה לתרבות השלטת ש"אנחנו בדיוק כמוכם".