07 מרץ הלידה הקטנה שלי

ליאור בצר

**טריגר אובדן היריון**

היריון שני, כבר מכירה את הסיפור. יודעת שאין מה להגיע לאולטרסאונד לפני שבוע 7-8. עושה בדיקת בטא, ספירת דם, ומחכה. היריון זה הרבה זמן לחכות, אז מה זה שבועיים–שלושה? ארבעה ימים לפני הבדיקה מתחיל דימום. זהו? נגמר? קצת הלם, בכי, וכמה שעות אחר כך – נפסק הדימום. מה קורה פה? מתברר שדימום קל בתחילת היריון הוא לא מאוד נפוץ אבל בהחלט יכול להיות תקין. בכל מקרה יש בדיקה עוד כמה ימים. הדימום חוזר לסירוגין, ואני מקבלת אותו כתופעה מוזרה שלא מעידה על כלום, ורק מחכה לבדיקה.

רופאה חדשה, מרפאה חדשה, שואלת הרבה שאלות. "דימום? למה לא אמרת עד עכשיו?” כי אני פה חמש דקות, והנה, אמרתי. בודקת. "עובר קטן, אבל זה מכשיר מיושן. לכי לחדר 4, יש שם מכשיר טוב יותר, יבדקו ויקבעו את גיל ההיריון.”

טוב שקבעתי תור לרופאה. יוצאת למזכירה, שקובעת לי תור לאולטרסאונד בחדר 4 ב-31 ש"ח. ממתינה בתור ונכנסת. רופא תכליתי וקורקטי מזכיר לי שאין טעם בכיסוי על הרגליים, כי ממילא הוא מסתכל מתחת וזה רק מפריע. מכתיב למתלמדת: "תרשמי נצפה דופק, עובר קטן בעשרה ימים מגיל ההיריון, ושק פחוס מאוד, לא נראה לי תקין. לבוא שוב בעוד שלושה ימים.” זה היה ביום רביעי. לא באתי אחרי שלושה ימים. באתי ביום שלישי שלאחר מכן, כי זה היה התור הפנוי הראשון.

Henry Ford Hospital, Frida Kahlo 1932

ביום שני לפני הבדיקה התגבר הדימום והתחילו התכווצויות. בשלישי הגעתי לאולטרסאונד בלי הרבה תקווה. בשירותים פגשתי אישה שבכתה בגלל היריון שנפל והתאפקתי לא להציע לה חיבוק. רק אמרתי לה שאני במצב דומה, והשתתפתי בצערה.

הרופאה בחדר 4 הייתה רופאה חדשה, שלישית להיריון הקצרצר הזה. “מה היה בהיריון הראשון?” קיסרי חירום בגלל ירידות דופק וחשד להיפרדות שלייה. “ראשון קיסרי, שני הפלה, מה מחכה לך בהיריון הבא?” דמעות. “לא, אל תצטערי. עדיף עכשיו מאחר כך. דברי עם הרופאה שלך שתתן לך ציטוטק.”

שעות הקבלה של הרופאה "שלי" היו רק בערב. השעה הייתה אחת, והיה לי זמן להגיע הביתה, לנוח קצת, ולבדוק קצת איך להתכונן להפסקת ההיריון. בשלב הזה לא חשבתי על אפשרות אחרת. לאט לאט התחלתי לחשוב על טיפולים שיעזרו לגוף להתמודד עם ההתערבות. פניתי למעיין, המטפלת האהובה עליי, שהמליצה לי על קרניו–סקראל וקבעה לי טיפול ליומיים אחר כך. פרסמתי שאלה בפורום של אימהות, וקיבלתי עשרות פניות פרטיות מנשים שאיבדו הריונות בעצמן, ורצו לחלוק את הסיפורים שלהן. חלקן סיפרו שעברו גרידה מתוך חוסר מודעות לאפשרויות אחרות ושהן קצת מתחרטות על כך, חלקן סיפרו שעברו גרידה מתוך רצון לסיים כבר עם התהליך ולא למשוך אותו, חלקן סיפרו שניסו ציטוטק ואחרי שזה לא עבד נשלחו לגרידה, חלקן סיפרו שעברו את כל התהליך בבית ללא התערבות. חשבתי שהסיפורים האלה, שאף פעם אין הזדמנות טובה או קהל אוהד לספר אותם, רק רוצים שמישהו ישמע אותם.

 הרבה מאוד המליצו לי לדבר עם שרהלה. לא כל כך ידעתי מה אני אמורה להגיד לשרהלה, ואם שיחה אתה תעלה לי כסף, אבל כבר הגיע הערב, והתקשרתי לרופאה שלי. היו לי הרבה סימני שאלה בראש, אבל גם הבנתי שציטוטק זו ממש לא הבחירה המובנת מאליה. הרופאה אמרה לי לבוא על הבוקר למיון נשים בתה"ש, וששם יטפלו בכל העסק. אי אפשר במרפאה? “מה את חושבת שזה^* בדיוק?!” אני באמת לא יודעת, לכן אני שואלת. “לא, זה עושים בבית חולים". ומה יקרה אם אני לא אסע למיון? “את חושבת שזה ייצא לבד?” כן. “טוב. כשיימאס לך, תגיעי למיון.”

לא נסעתי למיון. ישבתי בבית, עם דימום והתכווצויות, וגם נזלת ושיעול שנדבקתי בהם מהבן שלי, וכעסתי. כעסתי על הגוף שלי שהוביל אותי בהיריון הראשון לקיסרי ובהיריון השני להפלה, ומי יודעת מה יקרה בשלישי…

ואז החלטתי לדבר עם שרהלה. נראה מה יהיה לה להגיד. אח, שרהלה. הייתי צריכה להקליט את השיחה אתה. “הפלה היא לא תקלה של הגוף שלך, היא הדרך של הגוף שלך לסנן היריון שלא נקלט כמו שצריך. הגוף שלך בסדר גמור! הגוף שלך יודע מה לעשות. הכול עניין של כמה סבלנות יש לך לחכות.” בחשש מה הקשיתי: ומה עם הסיכוי ללידת ויב"ק (VBAC – Vaginal Birth After Caesarean) בהיריון הבא? “הפלה היא כמו לידה קטנה. אין שום סיבה שזה יפגע בסיכוי שלך ללידת ויב"ק. להיפך, דווקא התערבות חיצונית כמו גרידה עלולה לצלק את הרחם ולפגוע בסיכוי הזה.” מעניין שזה לא משהו שהרופאה שלי חשבה להזכיר, אולי כי היא הניחה שממילא אגיע לקיסרי אלקטיבי בשבוע 38, אם רק תצליח להפחיד אותי מספיק.

שרהלה עזרה לי להגיע להחלטה. אני סומכת על הגוף שלי ונותנת לו לעשות את מה שהוא יודע. היה לו בטח קל יותר, לולא בדיוק נדבקתי מהבן שלי בצינון ושיעול, אבל אתגר זה חשוב. ההתכווצויות הלכו והתגברו, וביקשתי מבן הזוג שיהיה זמין גם כשהוא בעבודה.

למחרת הגעתי לטיפול קרניו סקראל אצל מעיין. ביממה שלאחר מכן גבר הדימום, ועשרה ימים לאחר תחילת ההתכווצויות, יצא שק ההיריון הפחוס. פגשתי אותו בתוך הגביעונית, ובכלל לא הרגשתי כשיצא. העניין כולו היה כמו וסת חזקה וארוכה במיוחד. יום לאחר יציאת השק, עשיתי בדיקת בטא לוודא ירידה.

כשאני חושבת על הריצה למיון שנראתה לרופאה שלי ברורה מאליה, אני לא יכולה לדמיין מצב של מודעות או שליטה בעצמי ובמה שקורה לי באותה המידה. של תמיכה ומנוחה מלאה וביתית, של אמבטיות חמות ומרגיעות, של דמיון מודרך, של ביטחון בגוף שלי.

במקום זה אני מדמיינת אשפוז יום, לחץ, סידור לילד, דאגה של קרובי משפחה, טלפונים לחוצים, מיטה לא שלי, שירותים לא שלי, מקלחת לא שלי, רופאים שבאים, בודקים והולכים, לפעמים בלי לטרוח להגיד מה בדקו או מה גילו או מה הלאה, וכמובן – השלכות לגבי ההיריון הבא ולגבי לידת ויב"ק. יש מי שזה מתאים לה, שחוששת מאי הוודאות שטמונה בהמתנה או שלא רוצה להמשיך להסתובב עם עובר מת בתוכה. אני לא שופטת אף אחת. אני רק רוצה להציע אפשרות אחרת, שלא כולן יודעות עליה, ושרופאיםות לא כל כך ששיםות להמליץ עליה – לא כי היא לא בטוחה מבחינה רפואית. היא דווקא הבטוחה ביותר. אבל היא דורשת מהצוות הרפואי לעשות משהו שהוא מאוד לא אוהב לעשות: לוותר על שליטה במהלך האירועים, ולסמוך על האישה ("הפציינטית") שעומדת מולם ועל הגוף שלה שיפעל בעצמו.

—

**הכותבת אינה אשת מקצוע ואין באמור לעיל שום המלצה או חוות דעת מקצועית.**

לקריאה נוספת: כשהיריון מסתיים בטרם עת/ שרה'לה
סיפור הפלה/ נעמה אברמזון
מה לא להגיד לאישה שעברה הפלה (באנגלית)