24 ספט ההסטוריה הפמיניסטית של וונדר וומן

וונדר וומן היא אייקון פמיניסטי. אך האם ידעתן שהיא נוצרה כזו ולא רק נהייתה כזו?

וונדר וומן עלתה לעין הציבור בשנת 1941, שלוש שנים אחרי סופרמן, ושנתיים אחרי ספיידרמן. היוצר של הדמות היה פרופסור לפסיכולוגיה בשם וויליאם מארסטון, שרצה להציב בפני ילדיםות סטנדרט לאישה עצמתית, חופשיה, ואמיצה – כדי להלחם ברעיון שנשים פחותות מגברים, ולתת לילדות השראה לפתח בטחון עצמי ולהגיע להישגים בתחומים כמו ספורט וקריירות בהן יש לגברים מונופול. לדבריו, "התקווה היחידה לציוויליזציה היא הגברת החופש, ההתפתחות, והשוויון של נשים בכל תחומי העשייה האנושית… בכנות, וונדר וומן היא תעמולה פסיכולוגית עבור 'האישה החדשה', זו שלדעתי צריכה לשלוט בעולם."

בפרק הפותח של הקומיקס, היפוליטה, מלכת האמזונות, מסבירה לבתה דיאנה/וו.וו:"בימי קדם אמזונה הייתה האומה המובילה בעולם. הנשים שלטו בה, והכל שגשג." אך במרוצת הזמן, ארץ הנשים נכבשה על ידי גברים, שניסו לכפות על האמזונות עבדות. האמזונות נמלטו, והגיעו לאי לא ממופה באוקיינוס האטלנטי, וחיו שם בשלום מאות שנים, עד שקצין אמריקאי ריסק את מטוסו שם. דיאנה מטיסה אותו בחזרה לארצות הברית, "מעוז הדמוקרטיה", במטוס הבלתי-נראה שלה, וכך היא נסחפת לתוך ענייני מדינה זו.

מה שמייחד את הסיפור הזה הוא שהוא נברא ישירות מתוך סיפורי אוטופיה פמיניסטיים. תנועת הנשים של המאה ה-19, הסופרג'יסטיות, האמינו כי שבט האמזונה התקיים באמת, וניסו להוכיח זאת דרך ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה. הן האמינו ששלטון נשי קדם לפטריארכיה, וסברו כי האקטיביזם הנשי שלהן מחזיר את האיזון למצב האנושי. בשנות העשרה של המאה ה-20, המילה "פמיניזם" כבר הייתה שגורה בתקשורת ובפוליטיקה, וכאן נוצר פיצול בין פמיניסטיות וסופרג'יסטיות – הסופרג'יסטיות היו מה שאנחנו היום קוראות "סינגל אישו"– הן התמקדו אך ורק בזכות הבחירה, והאמינו כי לנשים מגיעה זכות זו בשל עליונותן המוסרית. הפמיניסטיות, לעומת זאת, האמינו בשוויון בכל תחומי החיים. כפי שפמיניסטית אחת אמרה, "כל הפמיניסטיות הן סופרג'יסטיות, אך לא כל הסופרג'יסטיות הן פמיניסטיות".

מרגרט סנגר ואתל בירן בבית המשפט הפדרלי ב-1916, לאחר שהמשטרה פשטה על הקליניקה לאמצעי מניעה שפתחו, הראשון מסוגו בארה"ב

אך שני המחנות חלקו אובססיה לאמזונות, והרבו לפרסם שירים וסיפורים סביב הנושא, שהובילו בתורם לז'אנר שלם של יצירה על אוטופיות בהן יש קיום נשי נטול-גברים, או בהן גברים חולקים קיום עם נשים בתנאים של שוויון, כולל אחריות לאמצעי מניעה (שם בעצם נולד המושג, אמצעי מניעה – birth control). וכדי להבין כמה נושא אמצעי המניעה היה מעורר מחלוקת בזמנו: אתל בירן, אחותה של מרגרט סנגר פורצת הדרך בתחום, ישבה בתקופה זו בכלא, ושוחררה רק במסגרת עסקה בה הובטח שלא תשתתף יותר לעולם בתנועה.

אך כמו שקרה עם הפמיניזם עצמו, היו מאמצים גדולים להעלים את אופייה האמיתי של וונדר וומן. למרות שהקומיקס היה תמיד פופולרי, הדמות עצמה נטתה להיתפש או כקישוט לגיבורי העל הגבריים, או כסמל מין, וככזו – בעלת פחות חשיבות. בהוליווד כבר הפיקו אינספור סרטים על סופרמן וספיידרמן ובטמן… אך אף לא סרט אחד על חברתם הגיבורה. השנה מפיקים סופסוף סרט בהשתתפות הדמות – כדמות משנית לספיידי וסופרמן, אשר תגולם על ידי השחקנית גל גדות, דבר שגם הרים גבה או שתיים, וחששות פמיניסטיים, והרי גדות לא בדיוק מתואמת לתדמית האמזונה. ניתן לשער שהתמות הפמיניסטיות ביותר של וונדר וומן לא יוכנסו לסרט – כמו אפילו בקומיקס, עליהם למארסטון לא ניתנה שליטה מוחלטת, ובהם דיאנה פעלה כמזכירת אגודת הצדק, ולא יצאה עם הגברים למלחמה. בסיפורו של מארסטון, לעומת זאת, מארס, אל המלחמה, מאוים מהשתתפות הנשים במאמצי המלחמה, וטוען כי פעולות אלה יוציאו את הנשים משליטת הגברים, ולכן עליהן להיפסק. דיאנה, כמובן, מזהה את שליחיו בעולם האנושי ומביסה אותם. ואולם לאחר מותו של מארסטון, וונדר וומן נהייתה כלי בשירות הפטריארכיה, ועזרה לשלוח את הנשים הביתה כדי שהגברים שלהן יוכלו לחזור למקומות עבודתם לאחר המלחמה. בנוסף, למרות שבקומיקס היה פיצ'ר קבוע על נשים משפיעות בהיסטוריה, במתכונת החדשה הובאו במקומן סיפורי חתונות.

במשך מספר עשורים – ובמיוחד בשנות החמישים – וונדר וומן נהייתה לסוג של "סוד פמיניסטי מלוכלך". גם הדמות של דיאנה עברה ווייט-ווש והקטנה, וגם מי שחיו סביב יצירת הדמות המהפכנית בימיה המוקדמים ירדו למגוון מחתרות: מרגרט סנגר המהוללת העלימה את עברה בתור יועצת ומפיקה של הקומיקס כאשר קצרה סופסוף את הקרדיט המגיע לה בנושא אמצעי מניעה, וגם שתי בנות הזוג של מארסטון שחיו עמו בפוליאמוריה והמשיכו את יחסיהן לאחר מותו, וגידלו במשותף את ילדיהן, נאלצו לעשות זאת עמוק בארון. שתיהן המשיכו לקיים יחסים קרובים עם סנגר, במיוחד בהתחשב שאחת מבנות הזוג, אוליב בירן, הייתה אחייניתה. אליזבת' הולווי, אלמנתו הרשמית של מארסטון אשר בשנים קודמות פעלה כיועצת בדי. סי. קומיקס, המו"ל של וונדר וומן, פוטרה וחזרה לעבוד בתחום הביטוח.

אך בשנת 1972, Ms. Magazine, הירחון הפמיניסטי הליברלי שיסדה גלוריה סטיינם, פרסם תמונת שער של וונדר וומן עם הכיתוב: וונדר וומן לנשיאות! ההחלטה הגיעה לאחר שדי.סי. קומיקס החליטו להסיר מוונדר וומן את כוחות העל שלה, ולהעלים את רקעה האמזוני – ז"א, להפוך אותה גם באופן פורמלי לקישוט. המהדורה נחטפה מהמדפים – וזמן קצר לאחר מכן החזירו די.סי. קומיקס לוו.וו. את כוחותיה. הזמנים השתנו, והפמיניסטיות של שנות ה-60 וה-70 גישרו בין הדמות הפמיניסטית של ילדותן לבין הפמיניזם העכשווי שלהן – פמיניזם של מהפיכה, של העצמה נשית, של בטי פרידן ושולמית פיירסטון, של חקיקה לשכר שווה ותקצוב בבתי ספר, של תביעות ייצוגיות של נשים על אפליה, לגליזציה של הפלות, ועוד.

אך המאבק של וונדר וומן, וסביבה, לא נגמר. היוצרים בדי.סי. קומיקס סברו, כנראה, שפמיניזם הוא אופנה חולפת, אשר ראוי להגחכה, דבר שהתבטא בדמות וו.וו. שהייתה יותר עלמה במצוקה (וביגוד מינימלי) מאשר גיבורה, ובשורת דמויות נבליות שונאות גברים שניסו (ונכשלו) להוכיח עליונות נשית, והובסו על ידי גיבורי העל הפופולריים. ואולם, כמו שאומר הפתגם, את הנעשה אין להשיב, וברגע שפרצה דמות-על פמיניסטית למודעות, הגיעו עוד ועוד – בין אם בפרסומים מחתרתיים ששחררו דמויות קומיקס נשיות מכבלי בני זוגן, או בייצור דמויות יותר ויותר עצמתיות של נשים בקומיקסים המיינסטרימיים.

קומיקס פמיניסטי מחתרתי משנת 1970, הראשון שהופק כולו על ידי נשים.

בשנות השבעים הופקה גם סדרת הטלוויזיה וונדר וומן, בכיכובה של לינדה קרטר, מלכת יופי לשעבר. ספק דמות "חזקה" וספק סמל מין – בכל מקרה היו מעטות שהצליחו להוות דמות מופת עבור ילדות בשנות השבעים – אולי רק האישה הביונית, שאפילו היא לקחה מושב אחורי לגבר הביוני.

משנות השבעים והלאה, הפמיניזם עבר תהפוכות ופיצולים – וירדה רמת הנראות של נסיכת האמזונות, אך היא לעולם לא נעלמה. והרי לא הייתה עוד דמות רדיקלית כמוה בהיסטוריה של התרבות הפופולרית – אישה שלא חייבת את זהותה או קיומה לגברים או מוסדותיהם, בעלת אינטליגנציית על, אלמותית, פגאנית, הפועלת במפורש למען נשים. ומעניין לגלות בראיה היסטורית שככל שדיכאו את דמותה, כך גם ירדו המכירות של הקומיקס שנשא את שמה. גם בשנות הארבעים, גם בשנות החמישים החשוכות (בהם הייתה רדיפה גלויה של כל מי שלא תרם להגמוניה הגברית-נוצרית, כמו לדוג' הומוסקסואלים), וכן הלאה – קהלים מכל המגדרים רצו אמזונה שהיא אמזונה, ולא סייד-קיק בוכייה של דמות גברית, המייחלת רק ליום נישואיה.

עד שנות השמונים, מרוב תהפוכות הדמות כבר הייתה מבולבלת למדי, ודי.סי. קומיקס עשו "איתחול מחדש" לכל הדמויות הראשיות שלהם. וונדר וומן החדשה הייתה אישה צעירה ונאיבית, אך בעלת אומץ ואינטליגנציה, שבאה מתרבות נשית מגוונת מבחינת גזע/אתניות, בה סקס ורומנטיקה בין נשים מקובלים. גם הפרפורמנס המגדרי של האמזונות ביטא מגוון רחב – שוב, דבר התואם היטב את הולדת הגל השלישי של הפמיניזם, שעוסק במידה רבה במגוון הזהויות של נשים. וונדר וומן החדשה לא חששה להתעמת עם נושאים כמו הומופוביה, גזענות, וסקסיזם. הדמות שלה גם לא הייתה מעורה ברומן חסר תקווה עם גבר, והדמות של סטיב טרוור, הקצין המסוקס שהאפיל על דמותה במשך עשורים, הפך לדמות אח מאומץ.

בשנות האלפיים, וונדר וומן של הקומיקס ממשיכה להלחם – באפליה דתית, בהקצנת שמרנות פוליטית, בדיכוי מגדרי – ובפעם הראשונה בתולדותיה, מי שכותבות ומציירות אותה הן נשים. אה, וגם באופן פורמלי האמזונות מתגלות כלסביות *וביסקסואליות*.

גם ב-2012, במהדורה לכבוד 40 שנה ל- Ms. Magazine הופיעה וונדר וומן על השער. האם השתפר מעמדה בארבעים שנה שעברו? האם השתפר מעמדנו? הצורך האינסופי לעלות כל פעם כמו הפניקס מהאפר של הדיכוי לא מפתיע, כאשר על כל הישג של וונדר וומן ושל נשים יש הדף נגדי של דיכוי מחודש. אולי כאשר נראה את הדמות המדהימה הזו בכל הדרה גם באקרנים, ולא רק בז'אנר הקומיקס הנאבק על חייו, שבו גם הדמויות הנשיות המרשימות ביותר הן עדיין במיעוט, נדע שמשהו זז גם בעולם הרחב.

מאת: ציפי ערן; מבוסס בעיקר על המקורות הבאים:

Social Justice in Spandex: Kicking @!%# in High Heels?
The New Yorker: The Last Amazon