שולפת צפורניים | הגיע הזמן שתקבלו אותנו כפי שאנחנו
247
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-247,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

הגיע הזמן שתקבלו אותנו כפי שאנחנו

ענבל בן יהודה
פורסם במקור בפייסבוק


ענבל בן יהודה"רזית". "ממש רזית". "יכול להיות שרזית קצת?"

פעם, פעם הייתי עונה על כך "תודה", עם חיוך, כפי שכמובן מצופה ממני.

היום לא תצליחו לשמוע ממני הכרת תודה מזויפת, אלא ביטויים של שוויון נפש: "לא יודעת", "אולי", "לא נראה לי", כדי לנסות ולהבהיר לכם את האמת – שאין לי בכלל מושג כי אני לא ממש עוקבת, ושאני לא מוצאת תנודה אקראית של 200 גרם לפה או לשם, מאז אתמול או לפני שבוע, כמשהו שיש לפצח את הסוד שלו, לציין ולהלל.

מאחורי האמירות הללו, שמלוות בדרך כלל בחיוך או במבטים הספקניים הידועים שלי, מסתתר הרצון לשאול אתכן ואתכם את השאלה, שבעל פה ופנים מול פנים נשמעת קצת גסה: "מה אכפת לך בכלל?"

(כמעט) לעולם לא תגידו לי אם השמנתי. "ממש" או "קצת, לא?".

לא, יש לכם טאקט. אתם מנומסים, חברים טובים. אתם יודעים רק לתת מחמאות.

במסווה של "מחמאות" אלו, ש"כל בחורה שמחה שאומרים לה את זה", תבקשו למעשה להגיד לי פעם אחר פעם, שמי שאני, והמצב הפיסי שבו אני נמצאת בערך כל חיי, שלא מבחירה וללא יכולת מהותית לשלוט בו – ממש לא תקין ומאושר על-ידיכם. זוהי לא תחושה מהנה. מתסכל אותי במיוחד לשמוע זאת מפמיניסטיות מוצהרות או מגברים ונשים שאני תופשת כחזקות ומודעות ושיודעות לחתור תחת מודלים שונים, חברתיים, של נורמות בנוגע למראה.

אני לא מאשימה באופן אישי. כולנו תוצר של החברה בה אנו חיים, אשר לגביה אנו לומדים לאט, לאט או מהר, מהר, בדרך הקשה או הקלה, עד כמה היא בעייתית. אבל מכאן והלאה אני מבקשת להעביר אליכם את האחריות ללמוד. אני לא מתיימרת לדבר בשם כל אשה שמנה בארץ, בעולם ה"מערבי" ובעולם בכלל, אבל בשם הרבה נשים שמנות, יותר או פחות ממני, שהן שמנות בעיניכם ובעיני עצמן וגם על פי מדדים מדעיים כאלה ואחרים.

בפעם הראשונה שבה קראתי את "עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פאנון, הבנתי משהו חשוב על המצב שלי. יש הרבה נקודות מעניינות שמעלה פאנון, שמעוררות אצלי את ההקבלה בין המצבים המתוארים על-ידו שעוברים אנשים שחורים בחברה לבנה, לבין מצבים שעוברות נשים שמנות ובמידה רבה גם גברים, בחברה ההגמונית. בין היתר, הבנתי שאני מדוכאת דיכוי פוליטי.

 יתרה מכך, אני משתייכת לאוכלוסיה שעברה דיכוי כפול: האחד, הוא המיתוג השלילי של שמנים על-ידי ההגמוניה החברתית ושל משטר מודל היופי המערבי, שתופשים אותי כנחותה ואף פועלים על מנת להגביל אותי מבחינה חברתית. הדיכוי השני הוא, הפנמה של קבוצת האוכלוסייה אליה אני משתייכת, את הנחיתות שלה עצמה. אני לא חושבת שיש צורך להרחיב במסגרת זו על ההלקאה העצמית שמעבירות את עצמן (א)נשים שמנות רבות על בסיס קבוע, שמעודדת רבות מהן לבצע תהליכים סבוכים (לא, לא רק "דיאטה") על מנת לפתור את בעיית אי-השתלבותן. "בעיה" זו, וכאן חשוב להדגיש, אך לא אוכל לפרט, היא במקרים רבים עניין שאיננו בשליטה של האדם או ביכולתו לשנות באופן משמעותי.

אחד המאפיינים החשובים של הדיכוי הזה, כפי שאני רואה זאת, הוא ההכחשה שלו. מה שפאנון חידד בניתוחו לגבי אנשים שחורים ושחורים-פוליטית ברחבי העולם, תרם רבות לתהליכי שחרור פסיכולוגיים ופוליטיים של בני אדם, שגם הם רחוקים מלהסתיים. תובנות והבנות מסוג אלה, בכל הנוגע לשמנות ושמנים, עוד לא מספיק ידועות, מובנות ומושרשות בחברה.

בנקודת זמן זו, אבקש לעורר מעט את המודעות של חברות, חברים, משפחה, מכרים וא/נשים אקראיות שלפעמים מוצאים את הצורך להתערב בנתוני היקף בטני וירכיי, ולחשוב שבכך הם משפרים את הרגשתי.

2 Comments
  • עמליה
    Posted at 10:59h, 09 אוקטובר להגיב

    פרסמתי כאן את תגובתי בעבר ואני מבינה שאתן מוחקות ולא באמת מעוניינות בדיון. מקסים לא פטרוני בכלל.

    • admin
      Posted at 11:32h, 09 אוקטובר להגיב

      עמליה, היו בעיות עם האתר. אם פרסמנו תגובה, אז לא אנחנו מחקנו. אם לא פרסמנו, זה אך ורק אם החלטנו שהתגובה פוגענית. מכיוון שבגין בעיות התשתית שהיו אין לי מושג מה כתבת, גם אין לי איך לדעת. את מוזמנת לכתוב מחדש.

Post A Comment