שולפת צפורניים | סוראיה נוליה: האמנות שלי מספרת את האמת על האלימות שראיתי ושרדתי.
369
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-369,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

סוראיה נוליה: האמנות שלי מספרת את האמת על האלימות שראיתי ושרדתי.

מקור מאתר Genderbyte תרגום: Sigal Galker

בשנת 2006 האמנית הפמיניסטית ההודית-קנדית, סוראיה נוליה, העלתה תערוכת יחיד בשם "Shakti" במרכז נינה הגרטי שבאדמונטון, קנדה. Shakti היא מילה בשפה ההינדית שמשמעותה ההתגלמות הנשית של כוח. סוראיה יצאה בקריאה ל-Shakti באמנות שלה, דרכה ניסתה לעורר תשומת לב לבעיות האלימות כנגד נשים הודיות. באחת הביקורות על התערוכה נכתב: "תחת הצבע והטקסטורות העשירות עומד נושא כאוב, המציאות של אלימות נגד נשים". ריטה בנרג'י, מייסדת הקמפיין הגלובלי50 Million Missing להפסקת רצח הנשים והבנות בהודו, ערכה ראיון עם סוראיה בשנת 2012.

ריטה: את באה ממשפחה ממוצא הודי, אבל גדלת בדרום אפריקה ובקנדה והיום את גרה בארצות הברית. למה בחרת דווקא בנושא של אלימות נגד נשים הודיות לציורים ולתערוכה שלך?

soraya-nulliah-artסוראיה: אני אישה הודית וניצולה של אלימות והתעללות בילדותי, כך שהנושא של אלימות הוא קודם כל מאוד אישי עבורי. אני יודעת איך זה להיות ילדה שסובלת מהתעללות, לחיות תמיד בפחד, השפלה והקטנה. ריטה, אני זוכרת את זה בבירור אפילו עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים. יום אחד (הייתי בת 17 בערך) אחרי שה"אבא" שלי הכה אותי, "אמא" שלי נכנסה לחדר שלי ואמרה, "סוראיה, אנחנו חייבות להשלים עם זה. אנחנו נשים הודיות" ואני אמרתי לה, "את בוחרת להשלים עם זה – אני לא". ביליתי 4-5 חודשים במקלט חירום לנוער כי הבית שלי לא היה מקום מספיק בטוח (הייתי עדיין בתיכון). אמא שלי, שהיתה אמורה לגונן עליי, באה ואמרה לי לקבל את האלימות. החוויה המכריעה הזאת שינתה אותי כי הבנתי שהשתיקה שלי לא מגנה עליי, היא מחלישה אותי.

מלבד זה שנושא האלימות קרוב אליי אני יודעת שזו חוויה משותפת לרבות אחרות, בעיקר נשים בקהילה ההודית. כל אחת מהחברות שלי מהקהילה ההודית-קנדית, בלי יוצאת מן הכלל, הגיעה ממשפחה מתעללת או מזוגיות מתעללת, או משתיהן. כל מה שהקמפיין שלך יוצא נגדו, הג'נדרסייד בהודו, קורה לנשים הודיות גם מחוץ להודו! כשלמדתי באוניברסיטה בקנדה היה מקרה סמוך לעיירה שלנו, גבר הודי ירד למרתף והוריד לאשתו את הראש בזמן שהילדים שלהם היו למעלה! בתוך 6 השבועות שהצגתי את התערוכה שלי שלוש נשים הודיות נמצאו מתות בואנקובר. סיפור אחד שהביא אותי לכעס ודמעות, היה על אישה הריונית צעירה שהיתה לה כבר בת. מצאו את האישה שרופה למוות לאחר מספר שבועות שבהם בעלה אפילו לא דיווח שהיא נעדרת, ומתברר שהיא עמדה ללדת עוד בת! אלימות היא מציאות יומיומית לנשים הודיות ובכל זאת אנחנו סובלות בדממה וחושבות (מקוות?) שהשתיקה תציל אותנו. היא לא.

ריטה: מה גרם לך להגיב אחרת לאלימות הזו? הרי גדלת בתוך אותה קהילה, ותחת אותם כללי תרבות נוקשים כמו נשים הודיות אחרות שחיות בעולם. אם מה שגרם לכך היתה החשיפה לקהילה המערבית ולדרך ההסתכלות והטיפול שלה באלימות, הרי שעוד נשים ממוצא הודי חשופות לאותה השפעה. אבל מפתיע אותי לראות שתמיד הן יגיבו לאלימות באותו אופן שנשים בהודו מגיבות – לומדות לקבל אותה ועושות רציונליזציה. מה גרם לך להיות שונה?

סוראיה: קשה מאוד לתאר את האלימות שחוויתי ב"משפחה" המקורית שלי. לא רק האלימות הפיזית אלא גם הפגיעה התמידית בנפש שלי, בלב וברוח. נשארתי מרוסקת, שבורה וסוחבת עול של אשמה שלא הגיע לי. נדרתי לעצמי נדר שברגע שאוכל, אני לא אחיה ככה יותר. אמא שלי היא אישה שבורת נפש, חלשה וצבועה. בשלב מוקדם בחיי קיבלתי החלטה לעולם לא להיות כמוה. ובגלל שלא היו בחיים שלי דמויות לחיקוי, התחלתי לחפש אותן מחוץ למשפחה ולקהילה. נתקלתי בנשים כמו ד"ר קלריסה פינקולה אסטס, אודרי לורד, אליס ווקר וטוני מוריסון. הכתיבה שלהן הראתה לי דרך אחרת, אמיצה יותר לחיות.

ריטה: התערוכה שלך נתקלה בתחילת הדרך בהתנגדות קשה, גם מצד הקהילה ההודית העולמית וגם מצד עמיתים מהמערב. את יכולה לספר קצת על זה?

soraya-nulliah-sister-outsider-lorde-2_contrastedסוראיה: הקהילות ההודיות הגיבו לזה בהכחשה מוחלטת! ציפיתי לתגובה הזאת במידה מסויימת, אבל אפילו אני הייתי בהלם מהעוצמה ומההיקף שלה. אני זוכרת שני מקרים עוד מאז, היו כמה נשים מהמבוגרות יותר בתחום "הפמיניזם" בקנדה, שתוך כדי שהקשיבו היו בהכחשה נוראית של כל המצב. לחלק מהן היו כמה דוקטורטים בתחום של לימודי נשים. היתה אישה אחת, משכילה מאוד שעמדה בראש עמותה של נשים הודיות-קנדיות. כשביקשתי ממנה תמיכה היא הגיבה בהרבה כעס ואמרה שלמרות שהיא מסכימה איתי, היא לא מוכנה לעשות את זה בפומבי ולתמוך במסר של התערוכה שלי!

התקרית השניה היתה עם כתב של עיתון הודי-קנדי. הוא ראיין אותי במשך יותר משעתיים, דיברתי על רצח של ילדות, רצח על רקע נדוניה, סאטי, הפלות סלקטיביות של בנות וכו'. נתתי לו עובדות וסטטיסטיקות. אבל כשהכתבה התפרסמה לא היה בה שום רמז למה שאמרתי! במקום זה הוא כתב מאמר חלול שהיה לו בסיס קלוש, אם בכלל, במציאות.

ריטה: אני רואה למה הקהילה ההודית הגיבה ככה, אבל למה ההתנגדות מצד המערב?

סוראיה: חלק מהמדיה המערבית כיסתה את התערוכה שלי בצורה מדוייקת, ודיברה בלהיטות על הנושאים שעסקתי בהם. אבל בהתייחס לתגובת המערב באופן כללי, אני חושבת שקיימים מספר גורמים הפועלים לכך. הודיות שחיות במערב, אפילו הפמיניסטיות והמשכילות ביניהן, לא מדברות על האלימות במשפחות ובקהילות שמהן באו. קיימת הכחשה עמוקה מאוד. אני חושבת גם שפמיניסטיות במערב לא מבינות לגמרי את המצב מכיוון שרצח הנשים בהודו נעשה במחתרת, הוא בלתי נראה ומוסווה על ידי הכחשה בצורה הכי מטורפת שלה. אני חושבת שכמעט בלתי אפשרי לתפוס את המספרים, את חוסר האנושיות ואת חוסר השפיות של כל זה. אילו מהמערב שיודעים את זה אולי מקווים שזה יפסיק באורח פלא, כי מפחיד מדי להשלים עם המציאות.

אני חושבת שקיים גם אלמנט של גזענות וקולוניאליזם בדרך שבה רואים אלימות נגד נשים בתרבויות אחרות. ההשקפה המערבית על רצח הנשים בהודו היא שמדובר בבעיה "תרבותית", ולא בנושא של זכויות אדם. מסיבה כלשהי כולנו יכולים להסכים שבאושוויץ וברואנדה מתרחשת הפרה של זכויות אדם, אבל כשרצח עם מתבסס על מגדר יש נטיה לחשוב אחרת. זה מצביע על העובדה כי, בלי קשר למה שנגיד במערב, חייהן של נשים פשוט אינם חשובים כמו חייהם של גברים. וכאשר החיים של הנשים הללו אינם לבנים הערך שלהם אולי עוד יותר נמוך – כך שמיזוגניה חוברת לגזענות.

ריטה: בחלק מהציורים שלך הנשים משפילות מבט והראשים שלהן כפופים ומכוסים בצעיף. אבל באחרים הן מביטות קדימה, בעיניים פקוחות וראש גלוי. יש הסבר לזה?

soraya-nulliah-art3סוראיה: העיניים העצומות והראש הכפוף מתייחסים לאיך שאנחנו, בקהילות הודיות ברחבי העולם, חיים בהכחשה מוחלטת לגבי איך שאנחנו מעודדים אלימות נגד נשים. הנשים עם העיניים הפקוחות והמבט הנועז, לפעמים כועס, מביעות את הדרך שבה אנחנו צריכות לראות אלימות – להכיר בה, לאתגר אותה ולמצוא דרכים להעצים את עצמנו.

ריטה: ברב הציורים שלך מופיעה אישה הודית יחידה. תוכלי להסביר למה?

סוראיה: יש נשים יחידות בציורים שלי מכיוון שככה אני רואה את עצמי. אני תמיד עומדת לבד בשוליים של תרבויות וקהילות, אף פעם לא משתלבת לגמרי בשום מקום.

ריטה: האם את מרגישה שקיימת התנגדות ציבורית כלפי אמניות ואפילו סופרות, שרוצות לבטא בעבודות שלהן כעס על האלימות נגד נשים?

סוראיה: כן, אני מרגישה ככה באופן חוצה תרבויות, באופן כללי אין תמיכה בנשים להביע את הכעס שלהן. בעיקר לא על ידי נשים אחרות!

ריטה: איך זה היה בשבילך לגדול בדרום אפריקה תחת משטר אפרטהייד? היית מודעת למשמעות שלו על חייך? הרגשת את ההשפעה שלו על החיים שלך בדרך כלשהי – כילדה הודית?

סוראיה: אני חושבת שלא ממש הבנתי את ההשפעה של אפרטהייד על החיים שלי עד שהיגרנו לקנדה, כשהייתי בת 12. זה היה כל מה שהכרתי, אז זה נראה לי נורמלי. תחת אפרטהייד הרבה בחירות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן לא קיימות. יכולנו לגור רק באיזורים מסויימים וללמוד רק בבתי ספר ספציפים. לא-לבנים לא יכלו להצביע, לאייש משרדים ציבוריים או אפילו לטייל לאיזורים מסויימים בדרום אפריקה. אחד הדברים היותר רעים באפרטהייד (והיו הרבה) הוא החומות שהציבו מסביב ללב ולראש שלנו. אמרו לנו עם מי מותר לנו להתחבר, את מי מותר לאהוב ולשאת. לא היתה לנו גישה חופשית לידע וספרים. לא יכולנו אפילו לדבר על נלסון מנדלה, על ה-ANC או על פוליטיקה מכל סוג. רק אחרי סיום האפרטהייד, בתקופה של ועדת האמת והפיוס כשהייתי באמצע שנות העשרים שלי, התחלתי לתפוס לגמרי את המשמעות של לגדול תחת משטר נאצי.

ריטה: איך הילדות תחת משטר האפרטהייד השפיעה על הדרך שבה את רואה גזע ואנשים?

סוראיה: במשטר אפרטהייד הגזע שלך מגדיר אותך בכל מובן. הוא מוטבע על כל מסמך משפטי והבחירות שלך בחיים מאוד מוגבלות על ידו. את לא רואה אפילו את הבן אדם – רק את הגזע שלו. אבל עבורי הדמות הבולטת בילדות היתה אישה אפריקאית שהיתה האומנת שלנו, שבאמת אהבה אותי ודאגה לי. אהבתי אותה נורא ולא ראיתי ביחסים בינינו שום גזע או "שונות". היא טיפלה בי מאז שנולדתי ועד שעזבנו את דרום אפריקה. זה היה הקשר ההורי היחיד שהיה לי באמת בילדות, אולי אפילו כל החיים. אבל גם בקהילות הודיות יש גזענות מאוד בוטה. אני לא בטוחה אם זה נובע ממערכת הקאסטות, אבל יש כל מיני חלוקות. ולהודים יש גם עניין עם צבע עור, הם יכולים לצאת בהערות ממש גזעניות בקשר לעור כהה.

ריטה: ואיך האפרטהייד השפיע על השקפתך על רצח הנשים בהודו?

soraya-nulliah-the-story-behind-the-story-3_close-upסוראיה: ההתבגרות תחת האפרטהייד החדירה בי רצון עז להוציא את האמת החוצה ולקום למען הצדק. אני לא לוקחת אף אחת מהחירויות האישיות שלי בדמוקרטיה כמובנת מאליה, לספר את האמת זו לא רק זכות אלא מחויבות. החיים תחת אפרטהייד לימדו אותי שהאישי הוא פוליטי.

ריטה: ביקרת בהודו. אילו חוויות זכורות לך ביותר? למה התחברת, ומה הרגיש לך זר ומטריד?

סוראיה: בגיל 30 טיילתי ארבעה חודשים לבד בהודו. זו היתה נקודת תפנית בשבילי מהרבה בחינות, כי זה הוביל אותי בחזרה לעצמי האמיתית. התחברתי בקלות למנהגים כמו לאכול עם הידיים מתוך עלה בננה, לבקר במקדשים ולהקשיב למוזיקה ההודית שרעמה בכל מקום. הדברים האלה נשמעים שטחיים אבל ממש לא ככה, הם חיברו אותי לזכרונות הילדות המוקדמים שלי ולשורשים שלי.

מה שהיה מוזר לי הוא המחסור בנשים במרחבים ציבוריים. בכל מקום שאליו הלכתי, הנשים היו חבויות ולא לקחו חלק באינטראקציה הציבורית. עוד דבר שזעזע אותי היה איך שחלק מהגברים היו ניגשים אליי בציבור ומתחילים למשש אותי! למרות שתמיד הייתי לבושה בצניעות בלבוש הודי, מספיק שהסתובבתי לבד בציבור כדי שההתנהגות הזאת תהיה מקובלת.

ריטה: איך התרבויות והמדינות השונות שחיית בהן תרמו להתפתחות האינדיבידואלית שלך?

סוראיה: הזהות שלי הושפעה מאלפי מקורות – הודיים, דרום אפריקאים וקנדיים. הם כמו חוטים שמשתלבים זה בזה ויוצרים מרבד עשיר ומגוון. אני מרגישה נח באותה מידה לשבת יחפה באשרם, או לצעוד במצעד לזכויות הומוסקסואלים. אבל יחד עם זאת אני "אאוטסיידרית" בכל אחת מהתרבויות האלה, לא נטמעת לגמרי באף אחת מהן. למרות שחוויית האאוטסיידריות היתה מאוד כואבת ובודדה עבורי לפעמים, קיבלתי ממנה אינספור מתנות. כמו למשל:

  1. 1.      אין שום דרך שאני נדרשת ללכת בה, כך שאני חופשיה ליצור לי אחת משלי.
  2. 2.      אני יכולה להיות אמיתית לעצמי, כי אני לא מחפשת אישור מאף קבוצה.
  3. 3.      אני חופשיה לקחת מה שאני רוצה מכל מסורת ולדחות את מה שלא. החופש הזה נותן לי כח אדיר לתכנן לעצמי את החיים.
  4. 4.      אני יכולה להיות מסוכנת! אני יכולה להגיד מה שאני חושבת ולספר את האמת.
  5. 5.      אני יכולה לתת תרומה ייחודית לעולם כי אני מאולצת לחשוב מחוץ לקופסא.

ריטה: איזו משמעות היתה לך לגידול של בתך טארה, במיוחד בהקשר של הדברים שדיברת עליהם בראיון?

sorya-tara-2סוראיה: חווית האמהות היתה עוצמתית ומאוד משנה. אני נוטה לדאוג כי בנות יותר פגיעות מבנים לגבי כל מיני דברים: הטרדות מיניות וחטיפות, הערכה עצמית נמוכה, ציונים נמוכים יותר ומגיל מסויים פחות עניין במתמטיקה ומדעים. אבל אני גם מרגישה שזו הזדמנות בשבילי לגדל אישה חזקה. אני יודעת שהיא הולכת ללמוד איך להיות אישה מלהתבונן בי ולחקות אותי, וזה מעודד ונותן לי השראה להיות חזקה יותר.

ריטה: את חיה מחדש את הילדות שלך דרכה? האם זה משתקף באיך שאת מגדלת אותה?

אני בהחלט חיה מחדש את הילדות שלי דרכה, גם בדרכים חיוביות וגם שליליות. מצד אחד זה ממחיש לי בצורה חריפה עד כמה הילדות שלי היתה חסרה ופגועה. זה מציף שכבות של זכרונות והתעללויות שקברתי בבורות הכי עמוקים של עצמי. זה גם מעצים את תחושת החסך בטיפול ובחיבור לאמי הביולוגית. מהצד החיובי, מכיוון שלא התנסיתי בהיבטים החיוביים של להיות ילדה – אני ילדה אמיתית בלב, ומתענגת על יצירה של עולמות קסומים ונפלאים עם טארה.

ריטה: מה תגידי לה כשתגדל? מה הם הדברים שכל אמא צריכה להגיד או לעשות למען הבת שלה?

soraya-nulliah-shakti-music-1-2006סוראיה: אני אספר לטארה על המסע שעברתי כשהיא תגדל. בן זוגי טים ואני רוצים לגדל את טארה להיות אישה חזקה ועצמאית, עם תחושת עצמי חזקה, והכרה של השורשים שלה בשתי התרבויות, הודית ואפריקאית-אמריקאית. אנחנו רוצים שהיא תדע שהיא נאהבת ללא תנאים. היא תעשה את הטעויות שלה, ולמרות הדחף שלי להגן עליה אני יודעת שזו הדרך לאינדיבידואליות והעצמה.

אני חושבת שזה לא משנה מה אמהות אומרות לבנות שלהן על אלימות אם הן בעצמן סובלות, מכחישות וממציאות לזה תירוצים אצלן בבית. ילדים שמים יותר לב למעשים שלנו מאשר למילים. במקום להצמד לקדושת הנישואים שלנו בכל מחיר, המטרה שלנו צריכה להיות ליצור אווירה בטוחה ובריאה בשבילנו ובשביל הילדים שלנו. אני גם חושבת שהכרחי לאישה שיהיו לה עוד חיים וזהויות נפרדות מאלה של אמא ורעיה. חשוב מאוד שנבנה לנו הערכה עצמית ותחושת תכלית, שיעברו הלאה למשפחות שלנו וביחוד לבנות. הייתי רוצה לחשוב שהשכלה משנה את הדרך שבה נשים מגיבות לאלימות, אבל אני חושבת שהיא לא. כי אני חושבת שהבעיה האמיתית נובעת מהניתוק מעצמך.

ריטה: העבודה שלך מאוד חשובה סוראיה. האלימות שקיימת נגד נשים הודיות, הג'נדרסייד שלהן, עולה על האלימות שהופנתה נגד כל קבוצה אנושית אחרת. כאמנית, בת אדם וחברה בקבוצה הזו את מהווה עדות חיה לאותה אלימות, שספגת בחייך. האמנות היא מתן העדות שלך, לנו ולדורות הבאים. והכעס שלך הוא ההצדקה לכך. אם כאשר את מבטאת אותו, הוא מרחיק ממך את העולם, מה תוכלי להגיד לאותו עולם בתגובה?

soraya-nulliah-art2סוראיה: אם הכעס שלי (או הכאב או ההעצמה שלי) מרחיקים ממני את העולם, שיהיה ככה. הדבר החשוב הוא שאני לא מרוחקת מעצמי. האמנות שלי לא מדברת על ג'נדרסייד או על אלימות נגד נשים, מה שאני מקווה להעיד עליו הוא החוויה האנושית המשותפת שלנו. אם יזכרו את העבודה שלי בעתיד, על זה היא מדברת. המסע שכל אחד מאיתנו עובר הוא בו זמנית אישי מאוד אך גם אוניברסלי. כולנו עוברים חוויות שמותירות אותנו שבורים ופגיעים, ובכל זאת אנחנו חוזרים חזקים ומלאים בתקווה. יש יופי אמיתי בניכוס של המסע שלנו לעצמנו.

Post A Comment