שולפת צפורניים | העולם כולו מדבר עלינו, נשים כורדיות
1879
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1879,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

העולם כולו מדבר עלינו, נשים כורדיות

kurdish-women1
זילאן דיאר – לוחמת גרילה כורדית / תרגום: מעין אוחנה אסור פונד

העולם כולו מדבר עלינו, נשים כורדיות. תופעה מוכרת היום להיתקל בנשים לוחמות במגזינים, עיתונים וספקי חדשות. טלוויזיות, אתרי חדשות ומדיה חברתית מלאים במילות שבח. הם מצלמים תמונות של המבטים הקורנים, הנחושים ומלאי התקווה של הנשים. עבורם, המסורת המושרשרת שלנו היא מציאות אליה רק עכשיו הם נחשפים. הם מורשמים מהכל. הטבעיות של הנשים, הצחוק, הצמות הארוכות, הפרטים של חייהן הצעירים מרגישים כמו ידיים מושטות אל אלו הנאבקים במימי הייאוש. ישנם אפילו מעטים אשר הושפעו כל כך מהבגדים אותם הנשים לובשות, עד שהחליטו להתחיל טרנד לבוש חדש! הם נדהמים מהנשים הללו אשר נלחמות נגד הגברים שרוצים לצבוע את המזרח התיכון בשחור, תוהים מהיכן הן מקבלות את האומץ שלהן וכיצד הן יכולות לצחוק בצורה כנה כל כך. ואני תוהה בנוגע אליהם. אני מופתעת מכמה מאוחר הם שמו לב אלינו, כיצד הם מעולם לא ידעו עלינו. אני תוהה איך הם שמעו כל כך באיחור את קולותיהן של כל כך הרבה נשים אמיצות לב אשר הרחיבו את הגבולות של אומץ, אמונה, סבלנות, תקווה ויופי. אני לא רוצה להתלונן יותר מידי. ייתכן שהעידנים שלנו פשוט לא התאימו. יש לי רק כמה מילים לאלו שרק עכשיו התחילו לשים לב אלינו, זה הכל.

כעת חצי ממי שאנחנו חסר. אם אין עבר או עתיד בסביבתך, את מרגישה כמו צליל, פרץ שאובד בתוך החורים השחורים של היקום. ההתרגשות והיופי של היום יכולים להימדד רק על ידי אלו שיכולות לשאת אותם ליום הזה והיכולת שלהן לשאת אותם קדימה אל העתיד. בזעקתה של זילאן (זיינפ קינאקי) אשר פוצצה את עצמה ב-1996 נמצאת נשימתה של בסה אשר השליכה את עצמה מהצוקים בהתקוממות דרסים בשנות ה-30 באמרה "אינכם יכולים לתפוס אותי בחיים", ובזו של בריטאן אשר לא נכנעה בגופה או בנשקה לאויב כשהשליכה את עצמה מהצוקים ב-1992. זו הסיבה בגללה לוחמת YPJ (יחידות הנשים להגנה) גרמה לרוח הרים לנשוב בעיר מדבר כשפוצצה את עצמה במקום להיכנע לאיזיס, בכדי לחפות על חבריה לנשק אשר נסוגו בקובאנה באוקטובר האחרון. בלבבותיהן של הנשים היזידיות אשר מרימות נשק כנגד הגברים עם הדגלים השחורים נמצאים געגועי הבית של בינווס אגאל, אישה יזידית אשר הצטרפה לגרילה מגרמניה בשנות ה-80 וחצתה יבשות בכדי להגיע לארצה. בתוך מילותיה של אייסה אפנדי, הנשיאה השותפה של אסיפת העם בקובאנה "אני אמות במולדתי" חבויה זריף המורדת אשר נלחמה בהתקוממות דרסים. בחיוכה של לוחמת YPJ אשר מצטלמת עם ילדה בעודה אוחזת נשק, נמצאת התקווה של מרים קולאק, פסיכולוגית, אשר בחרה להילחם בהרים, וחלקה איתנו את ערגתה לבתה אותה השאירה מאחור. דניז פיראט, עיתונאית של "פיראט" אשר נהרגה על ידי איזיס במקמור באוגוסט, למדה לחפש את האמת מגרבטלי ארוז, עיתונאית ולוחמת גרילה שמתה בעימותים ב-1997. סמה יוסה (סרהילדן) אשר הבעירה את עצמה למוות כמחאה בכלא תורכי ב-1992 לחשה את סודות האש ללילה וואלי חוסיין (ויאן סוראן) אשר הרגה את עצמה ב-2006 בכדי למשוך תשומת לב למצב עבדולה אוקלאן. אלו שתהו מדוע "הנערה עם הצעיף האדום", נערה תורכית אשר התעוררה מאשליותיה בנוגע למדינה אחרי הפגנות גזי-פארק והצטרפה אל ההרים, היו יודעים את התשובה אם היו מכירים את אקין סרן דוגרואק (אמארה) אשת מהפיכה טורקית בPKK אשר על אבן מצבתה חקוק "הנערה מן הים אשר התאהבה בהרים" וחוסנה אקגול (מיזגין), לוחמת גרילה טורקית בPKK אשר מתה ב-1995. אלו שמופתעים מהאמריקאיות והקנדיות אשר מצטרפות לYPJ הם אלו שלא מכירים את אנדריאה וולף אינטרנציונליסטית גרמנייה בPKK, אשר נרצחה ב-1998 ואשר עצמותיה הושלכו לקבר אחים, ואף לאחר מותה המדינה לא סבלה את שימור זכרונה.

לוח השנה שלנו לא זז במקביל ללוח השנה של העולם. מבטן של נשים אלו היה מפוקס במעמקי העתיד הרחוק, צעדיהן מהירים. בכדי לקרב את העתיד במהרה, הן היו כה פזיזות עד שלא השאירו מאחוריהן ולו גשר אחד. שתי הסיבות הללו הפרידו בינינו ובין המציאות של העולם. זו הסיבה בגללה העולם יודע רק עכשיו על הנשים בהרים, עשרות, ואז מאות, ואז אלפי נשים באותה מסגרת הזמן. כעת הזמן לשלב לוחות שנה, לסנכרן שעונים. הגיע הזמן לספר את סיפורי הנשים הללו אשר התנודדו בין חלום למציאות, רגעיהן השמחים אשר נשמעים כמו סיפורי אגדות, הדרכים בהם האבדן הוכיח את היותו המורה הבולט במסענו אחר האמת. כעת הגיע הזמן המושלם עבורי להפקיד את מה שנשאתי מהעבר ועד היום. בכדי להצטרף ללוח השנה העולמי אני אשא את העבר שלנו אל ההווה. יהי העבר שלי ההווה שלכן.

אני מתעוררת בבוקר אביב קר בסיראב ב-1997. אני מורידה את הניילון הלח מליל הכפור ממני, ואני רואה פנים אחרות מאלו של הלוחמים הסווארתים לפניי. כאילו השמש קרנה רק מעט על הפנים הללו. כאילו ידיה, חיוכה שירטטו אלגנטיות ואצילות. אני שמחה שלוחמת חדשה ממני הגיעה, שאני הפכתי מעט וותיקה. מאוחר יותר גיליתי שלוחמת חמש שנות גרילה עומדת לפניי. באותו הזמן ידעתי רק את שם הקוד שלה "זינארין" לולא החוטים הלבנים בשערה, או הדרך בה צער לעיתים השכיח את חיוכה, לא היית מבינה שהיא הייתה גרילה חמש שנים. אני איני מודעת לכאב שהיא חוותה, ההקרבות שהקריבה במסעה אל האמת. אני משתגעת מסקרנות בנוגע למה היא כותבת במחברתה, כשהיא מוצאת מחסה מתחת לעץ. הרגשות שהיא הרגישה בחיים הקצרים אותם חלקתי עימה קראתי אחר כך ביומנה אחרי מותה.

אני בסתיו 1997. יום בו הרגליים העייפות של הסתיו מנסות לגרור אותנו לעבר החורף. יום בו הצער לא כובש את חפתנין, אך מצליח לכבוש את ליבנו. למדתי על ההקרבה של זינרין חודשים מאוחר יותר. אני עדיין פגיעה לכאב של אבדן. כשאני משוטטת סביב עם זעם לא מרוסן מרים קולאק קוראת בפניי כיצד נפשי מבעבעת בכאב. לאחר מותה של זינארין הפסקתי לדבר עם כולן היא שאלה "את כועסת עלינו?" וענתה לשאלתה בעצמה "אל תכעסי עלינו, כעסי על האויב". מאותו יום ואילך חסינותי כלפי אבדן גברה. כמה חודשים אחר כך גיליתי שמרים קולאק שהתקדמה לכיוון מטינה בכדי לצאת משטח האש עם קבוצת נשים לצידה, נהרגה במארב טנק. למדתי מהעדות לרגעיה האחרונים שהיא ניצלה את האנרגיות שנותרו לה לא בכדי לומר מילות פרידה לבתה, אלא בכדי להפקיד את נשקה, תחמושתה והקודים שברשותה לחברות הקבוצה שלה.

השנה 1999. אני בהרי הזרגוט אשר לא איפשרו כניסה לצבאות אלכנסדר הגדול, אך בהם נפתחו דרכים על ידי הגרילה. אנחנו בחצי הדרך של מסע ארוך אשר יימשך חודש ימים. איתי נמצאת סורקסווין (אוזגור קאיה) בת ה-22. סורקסווין שלנו אשר מניחה לתנאי ההר לשלוט בגופה, אך לא תניח ללב הילדה שלה להיכנע לחוקי המלחמה. מפקדת, עמיתה, אישה וילדה. כל אחת מזהויותיה מוסיפה לה יופי. החלק הטוב ביותר במסע הארוך והמפרך הוא עידודיה אשר גורמים לנו להמשיך ולצעוד. כמובן שזו הילדה שנקראית סורקסווין שהמציאה משחקי ילדים בכדי להעניק לנו כוח. בצחוק שובבי היא אומרת "זה שום דבר. אני יכולה לסחוב BKC עם 400 כדורים על הגב, אז אני אטפס את הגבעה הזו בארבע שעות בלי הפסקה".

נשים אלו לא יכולות להגיע לזמן שלנו, כי הן רצו לעבר האש כמו פרפרים. אבל הן ממשיכות לחיות כבר שלושה דורות. שלושה דורות חיות עם הסיפורים שלהן, נושאות את שמן, מאזינות לשירים הבוערים המוקדשים להן. הן מרימות את כלי הנשק שהנשים הללו הותירו מאחור וממשיכות לשנגל, קובאנה, בוטאן, סרהאט. הן עוזבות בכדי להעניק אור לעולם שהגברים עם הדגלים השחורים רוצים להחשיך. ושמותיהן הן זינארין, בריטאן, זילאן, מרים, סורקסווין, ארג'ין, אמרה, ויאן, שרה…

1Comment
  • עודד משעולי
    Posted at 22:11h, 27 דצמבר להגיב

    יפהפה!
    הזרקור צריך להיות מופנה לעבר נשים אלו, והעולם כולו צריך לחבור אליהם וללכת בעקבותיהן אלי הקרב.

    רק דבר אחד – אני מציע לשנות במקומות שבהם כתוב איזיס (ISIS – Islamic State) לדאע"ש, זה מבלבל וקשה להבין למי הכוונה, וכל ההקשר מתפספס… רק הצעה

Post A Comment