שולפת צפורניים | אין סטיגמה קשה במיוחד לאנסים
348
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-348,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive
תרבות האונס

אין סטיגמה קשה במיוחד לאנסים

נהפוך-הוא; החברה שלנו סובלנית באופן מפתיע כלפי מעשי אונס.

תרבות האונס

מקור: אתר New Statesman תרגום: ליאן טל

אין סטיגמה קשה מדי על אנסים. כלומר, כמובן שזו לא מילה שמישהו היה רוצה שתוצמד לו. איש מאתנו לא היה רוצה להיקרא אנס, בדיוק כפי שאיש מאתנו לא היה רוצה שאדם קרוב אליו יהיה מואשם באונס. אך ככל שהדבר נוגע לביצוע אונס – המעשה הממשי של קיום יחסי מין עם בת/בן אדם אחר/ת שלא נתן/ה את הסכמתה/ו? נראה שרבים מאתנו דווקא ממש בסדר עם זה. קדימה, תאנסו חופשי, רק וודאו שאף אחד לא קורא לילד בשמו.

סקר מ-2010 שדוּוח בערוץ SKY NEWS  הבריטי גילה כי 46% מהגברים בגילאי 18-25 לא רואים זאת כאונס אם גבר ממשיך לחדור לגופה של אישה אחרי שהיא שינתה את דעתה. סקר מהשבוע שעבר אשר נערך על ידי כתב-העת Rape Crisis and Reveal הראה כי שליש מהנשים לא מאמינות שהתרחש אונס אם הקורבן-לכאורה לא השיבה מלחמה. עברו רק שמונה שנים מאז נערך הסקר של אמנסטי-אינטרנשיונל אשר הראה כי 8% מהאנשים מאמינים כי האישה היא לחלוטין – כן, לחלוטין –  אחראית במקרה של אונס, אם היו לה פרטנרים רבים לסקס. האמת היא שלמספר מבהיל למדי של אנשים נוח מאוד עם הרעיון של אונס בנסיבות מסוימות. ממש כמו שכינה זאת חבר הפרלמנט הבריטי ג'ורג' גאלוואי, הם בסך הכל רואים זאת כ"חוסר נימוס מיני". אונס לא מבעית אותם, כלל וכלל לא; האשמות באונס בהחלט כן.

ניקח לדוגמא את מקרה השחקן מייקל לה-וול (Le Vell), אשר זוכה השבוע מ-12 אישומי אונס, תקיפה מינית ויחסי מין עם קטינה. במהלך המשפט, שפכה התקשורת הבריטית קיתונות של פרטים על חייו הפרטיים של לה-וול, ללא טיפת התחשבות במוניטין של אדם שטרם (ועכשיו, כלל לא) הורשע בדבר. ועדיין, רק כעת לאחר שהמשפט הסתיים, מתגלה הזוועה האמתית: העובדה כי לה-וול כלל הואשם מלכתחילה.

זמן קצר לאחר פסק הדין ביטא את זעמו בטוויטר מגיש הטלוויזיה הבריטי, פיליפ שופילד, אשר טען כי "ממש מגוחך איך חייו והמוניטין של אדם יכולים להיהרס כך לחלוטין" (כנראה שיהיה האכזרי-משהו להזכיר את פרשת לורד מק'אלפיין בשלב זה… ועם זאת: בנובמבר 2012 "חשף" שופילד בתכניתו רשימת נפגעים-לכאורה של הפוליטיקאי ואיש העסקים הבריטי, לורד אליסטר מק'אלפיין, שהואשם בפדופיליה – האשמות שמאוחר יותר התבררו כשגויות כתוצאה של טעות בזיהוי ע"י אחד העדים בפרשה). נשמעו קריאות מכל עבר למתן חסיון והבטחת אנונימיות עבור הנאשמים באונס. אשת התקשורת הבריטית ואשתו של חבר הפרלמנט השמרן ניל המילטון, כריסטין המילטון, הגדילה לעשות וטענה כי "מזעזע שאנו צריכים לדעת מיהו הנאשם אך לא מיהי המאשימה, אותה בבירור רואים המושבעים כשקרנית סדרתית". מי שהיה להוט באותה מידה לגבי תלונות שווא על האשמות-לכאורה, היה פעיל זכויות הגברים הבריטי פיטר לויד, אשר כתב בעיתון ה"מייל" ש"אפילו ארגון הצדקה הבריטי Rape Crisis מודה כי כמעט 1 מתוך 10 האשמות הן תלונות-שווא (ארגון Rape Crisis הפריך, כמובן, את האשמת השווא הזו). המדהים הוא שזיכוי אחד היה יריית הפתיחה לעונת הצייד של האשמות באונס. מה קורה פה בדיוק?

גם אם אין לי שום עניין בחייו הפרטיים ואף סיבה לפקפק בזיכויו, יש בי אמפתיה רבה כלפי מייקל לה-וול. עם זאת, איני מרגישה שאני בעמדה לקרוא למאשימתו שקרנית סדרתית (אולי זהו אינסטינקט ששמור לנשותיהם של חברי פרלמנט שמרנים בלבד). צר לי על כל קורבן אונס אשר מהימנותה מעורערת על ידי רמיזות כמו אלו שהשמיעה המילטון, בדיוק כפי שצר לי על הגברים המעטים שמואשמים לשווא באונס. זה נורא. ועדיין, מה שבעיקר נראה לי מוזר הוא שבחברה כל כך סובלנית כלפי אונס, בה אחוז משמעותי מהאנשים מאמין כי צורות רבות של תקיפה כלל לא נחשבות, עולה ההצעה כי הנאשמים באונס זקוקים להגנה וחסיון על שמם מפני שמוצמדת כל כך הרבה בושה וסטיגמה מאוד קשה לאנס. שטויות. קיים סיכוי קטן בהרבה שנידרש לתרץ גניבה מחנות או קבלת טובת הונאה מאשר אונס. אנחנו בסדר עם אונס. אנחנו פשוט לא אוהבים את המאשימים, ואנחנו גם לא אוהבים את הנאשמים.

תרבות האונס כל כך שגורה שמשפט אונס לא רק שמעלה את הנאשם למשפט; גם גישות תרבותיות רחבות יותר עומדות למשפט. שלא כמו במקרים קשים במיוחד כמו הרוצח הסדרתי "המרטש מיורקשייר" או האנס הסדרתי  ג'ון וורבוייז – מקרים קיצוניים ש"לא קורים לאנשים כמונו" – האשמה באונס לא רק מפנה אצבע מאשימה כלפי אדם פרטי. היא מאתגרת את ההנחה הרווחת שמין ללא הסכמת האחר/ת אינו באמת פשע. קשה שלא להרגיש שקיימת כמות נכבדה של התנכרות מכוונת בהתרחקותנו מנאשמים באונס. אולי לא עשינו את מה ש"הם" מואשמים שעשו, אך אנחנו קרובים אליהם מדי מכדי שנרגיש בנוח.

והנה, לכן הסטיגמה. אך הנה, לכן גם ההקלה ותחושת הניצחון שבאות בעקבות זיכוי. ווווף! אז זה לא היה הוא – אלו לא היינו אנו – אחרי הכל! אף על פי שגזר דין "לא אשם" אינו מצביע, בפני עצמו, על היותה של התלונה שקרית (מצטערת, כריסטין), מבחינת רמת הכעס והחֵמה שגזר דין זה מעורר הוא באותה מידה יכול היה להצביע בדיוק על כך. נאומים ארוכים ומייגעים נישאים בדבר שלל סיבות בלתי סבירות בעליל לתלונת השווא, כמו למשל צורך המתלוננת בתשומת לב או בתהילה, ולצדם קריאות הסותרות זאת ודורשות לבטל את האנונימיות של אותה רודפת-תהילה-וצמאת-תשומת-לב. האמת היא שהרווח מההצהרה "נאנסתי" – קטן מאוד. ארבע חמישיות מקורבנות האונס שענו לסקר "אנו מאמינים לך" של אתר ההורים הבריטי Mumster לא דיווחו על תקיפתן למשטרה, כאשר רובן מרגישות כי התקשורת, מערכת החוק ורוב-רובה של החברה אינן מגלות אמפתיה כלפי קורבנות אונס. באופן מוזר למדי, נראה שאנו חושבים שאם אלו המואשמים באונס הפסידו, אלו שהאשימו וודאי ניצחו. בולשיט.

העמדות כלפי אלו המואשמים באונס נוראיות, אך אל לנו להעמיד פנים ולו לרגע אחד כי הסיבה לכך היא שאנו כל כך מזדהים עם מגישות התלונה. אנחנו לא. הן המדווחת והן הנאשם עומדים בפני ספקולציות, חשדות והתרחקות חברתית. כאשר קיים ספק סביר, במקום לתמוך במי שאנו מאמינים לה/ו, אנו משמיצים את מי שאיננו מאמינים לו/ה. אין זה מפני שאנו נגעלים ממעשי אונס. ההיפך הוא הנכון. אנו פשוט לא אוהבים דבר המזכיר לנו כמה סובלניים אנו כלפי דבר שעלינו לתעב.

No Comments

Post A Comment