11 יונ סטודנטית בבר אילן הגיעה ללימודים עם דגל גאווה

השבוע, בעקבות החלטת אוניברסיטת בר אילן שלא לאפשר קיום הפנינג גאווה בקמפוס, התעורר דיון ציבורי על הומפוביה ומקומן של להט"ביות באקדמיה. לפי עיתון הארץ, דובר האוניברסיטה העלה בהקשר זה את השאלה "מה אם פדופילים היו רוצים לקיים הפנינג", ולדברי התא הגאה של האוניברסיטה, הציע הדיקן לשתף בפאנל אקדמי בנושא "פסיכולוגים ורבנים 'שיוכלו לעזור למשתתפים'".

אירה, סטודנטית ביסית וקווירית, הלומדת בימים אלה לתואר שני בבר אילן, החליטה בעקבות המקרה להגיע היום לקמפוס עם דגל גאווה, וצעדה איתו בין השיעורים ובהפסקות, והסכימה לדבר איתי קצת על הסיבות בגללן בחרה בכך, ועל החווית שלה במהלך היום.

אירה, תהיתי מה הרגשת כשקראת את ההתבטאויות של בכירים באוניברסיטה

האמת היא, שבהתחלה כשראיתי את זה, זה היה כל כך מבאס ומדכא ואיכשהו גם מזעזע ולא מפתיע בו זמנית, שהתנתקתי מזה. ואז בערב, חברה מהלימודים התקשרה והציעה שנכתוב משהו ביחד – מטעם הסטודנטיות והסטודנטים לפסיכולוגיה, ואז הרגשתי את החיבור אלי. שזה השטח שלי. פה אני לומדת, מקבלת הכשרה להיות מטפלת, וזה הזמן להרים את הראש אל מחוץ ללפ טופ.

ואז תקף אותי חשק עז למצוא דגל להסתובב איתו ברחבי בר אילן. קיוויתי שיהיו הרבה א/נשים ואוכל לחוות את האווירה, להרגיש את בר אילן מעבר להתבטאויות שהיו או לא היו.

אתמול, אותה חברה מהלימודים ואני ניסחנו משהו (ובהמשך אני מאמינה שנפרסם אותו) ואז עלו כמה סייגים. האם הדברים נאמרו? האם הדברים הוצאו מהקשרם? ומה עושות עם זה, איך מגיבות לזה? מאד מבלבל.

ואז חשבתי, זה בדיוק הקטע. זה לא משנה מה נאמר ומה לא. זו העמדה של האוניברסיטה וזו האווירה בה. צריך לזכור שמי אמר מה בסיפור הזה, זה לא מה שחשוב! שהסירוב להעמיד פאקינג דוכן אומלל, זו הסיבה. ושכל האמירות, שכן או לא נאמרו, אלה דעות שרווחות בחברה שלנו, גם אם הדיקן של בר אילן לא בדיוק אמר אותן.

וזו אווירה שאת מרגישה כסטודנטית? עוד לפני ההתבטאויות האחרונות?

אני נמצאת הרבה באוניברסיטה, אבל די מבודדת בבניין הפסיכולוגיה שגם די מרוחק מהמרכז שלה. יש בהחלט תחושה של מן זהירות כזו. זה עובר איכשהו, קשה אפילו להסביר. היום, תוך כדי  ההסתובבות, הרגשתי ממש את האווירה, את הסטודנטיות/ים.

איזה מין תגובות קיבלת?

הסתובבתי בהתחלה לבד, בבוקר. וקיבלתי כל מיני תגובות. הרב היו מבטים לא נעימים, נועצים, לעיתים נגעלים. היו כאלה שצעקו לי "מה זה?!" ו"איזה דגל זה?" מה שאני חייבת לומר שקצת הפתיע אותי. בועה בועה, אבל פאק! ובאזור של בניין משפטים, סטודנטית הביעה אהדה לראשונה. בהמשך היום, פגשתי בסטודנט אחד שבעצמו הסתובב עטוף בדגל. והיו חיוכים חבויים כאלה, ולעיתים איזו מחוות גוף, אבל התחושה הייתה שזה מאוד ב"שושו". והיו גם תגובות מרגשות, כמו בחורה שניגשה ושיתפה שהיא אישה לסבית דתייה, וחיזקה אותנו. היו גם א/נשים שממש רצו להצטלם (משום מה).

זה הוביל גם לדיונים?

קצת. היה נהג שאטל ששאל אותי מה זה הדגל וכשעניתי, הוא שאל למה אין עליו מגני דוד. עניתי שיש הרבה מגני דוד וסמלי דת בסביבה, ושזה לא חייב להיות על הדגל. ושחשוב שסטודנטיות/ים ירגישו בטחון וחופש פה.

גם פגשתי במקרה את עומר מחלוף, ראש התא הגאה של בר אילן. עומדת להיות הפגנה בראשון! יהיה מגניב אם יבואו מלא א/נשים.

היו כמה קריאות "גועל נפש" שפחות התפתחו לדיון. ומישהו ששאל מה אני אעשה אם יגיע אדם דתי, שרוצה להתפלל – עם כל הקדושה שלו- ויהיו מסביב "גברים בחצאית, וכל זה, וטרנסג'נדרים, וכל אלה. אני מתנצל שאני אומר כל אלה, אני מתייחס אליהם כמו אל בני אדם, רק בתור קבוצה…" שאלתי אותו – ואיפה כל זה קורה? הוא אמר, לאחר מחשבה – פה בבר אילן. דברנו קצת על מרחב ציבורי, על זה שיש למשהו נראות, לא הופך את זה מיידית לפוגעני כלפי אחרות/ים. זה כלל רק כמה משפטים די סתמיים האמת, אבל זה גרם לי לחשוב שא/נשים אולי מגיבות/ים למה שמתעורר בתוכןם כשרואות את הדגל.

אמרת שחשוב שסטודנטים ירגישו ביטחון וחופש. את מרגישה בטוחה וחופשייה בקמפוס?

זו שאלה מעולה. אדם אחר בשאטל קצת צחק על הדגל ואפילו הציע לי רעיונות איך לתפור ממנו שמלה (אבל לא בקטע טוב) ואז שאל איך אני מרגישה עם כל זה. ואז חשבתי, איך אני מרגישה עכשיו באמת? והאמת היא שפחדתי להיכנס לבר אילן עם הדגל. לא יודעת למה. אבל ככה זה היה. השומר שאל אותי אם יש איזו הפגנה, ואמרתי, לא, זו רק אני עם דגל. מעבר לפחד הרגשתי מאוד חשופה, כאילו רואות עלי ומניחות עלי משהו סופר מיני וסופר מתריס, וזה מעורר גועל.

זו שאלה שמעוררת הרבה מחשבות. כמו שהיום הרגשתי פתאום את החיבור לשטח, וכמה היה נעים לעשות פעילות במקום שאני חיה בו, ונמצאת בו ארבעה ימים בשבוע. ביום יום, אני חושבת שאני מרגישה קצת בבועה. אולי בחיים בכלל וגם בלימודים. אבל לא יודעת כמה חופש ובטחון אני מרגישה. אין הרבה סטודנטיות/ים להטב"אקיות שלומדות איתי, ו/או אין להןם נראות. יש דחף וסחף חזק להשתלב, להיות "בסדר", מאוזנת, עם פחות אג'נדות, להפנים, להקשיב.

זה נשמע לא קל. את מרגישה שהפעולה הזו עזרה ברמת הביטחון האישי שלך? וברמה הכללית יותר?

זה לא קל. מצד אחד אני חושבת שיש משהו מאוד מאפשר ומקבל ומקשיב במגמה שאני לומדת בה (פסיכולוגיה קלינית של המבוגר), ומצד שני, אין הרבה שונות ואין הרבה נראות לשונות בינינו, וזה גורם לי כסטודנטית ביסית וקווירית, להיות חריגה יותר ממה שאני באמת.

אני מרגישה בעיקר תחושה של "לכבוש" את השטח הזה שאני מתנהלת בו ביומיום. לכבוש זו מילה קשה, אולי לתפוס מחדש, to reclaim, משהו כזה. וזה כבר איכשהו נותן יותר בטחון. למשל, בדרך הביתה, כבר לא פחדתי. נסעתי עם הדגל שלי בכיף, והפידבק, לטוב ולרע, עדיף לקבל אותו באופן ישיר. ככה אני מאמינה וככה מתאים לי

אז את שמחה בדיעבד מהפעולה שלך?

כן, אני שמחה. וזה גם לימד אותי קצת על פעולות, שאולי צריך פחות לחשוב על השלכות ומה יהיה ויותר פשוט לפעול מהלב (כמובן שבהרבה מובנים זה לא מתאים תמיד ולכולןם). שמחה בעיקר כי זה היה מעניין ובעל ערך סתם להסתובב עם דגל באוניברסיטה, שלאט לאט החשיפה הפכה ל"יש לי מקום". וזה ממש נעים ומעצים להרגיש את עצמך תופסת מקום בנוחות בעולם.

זה נשמע מעצים. אני שמחה שיצאת מרוצה מהפעולה.

דבר אחרון שאני רוצה להגיד, שכל הסיפור הזה נוגע בי מכמה נקודות מבט. גם כמי שחיה במדינה, זה ברור, גם כסטודנטית ביסית וקווירית וגם כמי שלומדת להיות מטפלת. בא לי לומר לעוד א/נשים להטבא"קים שאנחנו גם פה! גם בבר אילן, גם בפסיכולוגיה קלינית ובעוד המון מקומות. באמת א/נשים להבטא"קים סובלות מקשיים נפשיים, אבל זה בגלל שהחברה שלנו, ובמיקרוקוסמוס של בר אילן, מייצרת תנאים מצמצמים, לא בטוחים ולא חופשיים מספיק עבור א/נשים ממגדרים שונים ועם מיניות שהיא לא הטרונורמטיבית.

ביום ראשון, 14.06.15, פעילות להט"ביות ובנות ברית יערכו מפגן גאווה מול אוניברסיטת בר אילן. אתן מוזמנות להצטרף לאירוע בפייסבוק, או פשוט להגיע.

עדכון: בעקבות הלחץ של סטודנטיות, פעילות וארגונים גאות חזרה בה האוניברסיטה מהחלטתה, וביום ראשון יערך הפנינג גאווה בבר אילן בין השעות 12:00-18:00. ההפנינג לא יערך במרכז הקמפוס, אלא במקום צדדי יותר, וזאת מתוך "התחשבות בצביון האוניברסיטה".