ארכיון חודשי: September 2013

תופעת העלמות נשים מעל גיל 40 : אנטי הזדקנות והכחדה סימלית

פורסם ב- 04-22-2013 בבלוג beauty redefined
מקור: http://www.beautyredefined.net/anti-aging-and-symbolic-annihilation/

תרגום: איילה לוינגר, אמא לשני ילדים ובת 37

אם את\ה חיה על פלנטה אחרת וכל מה שאתה יודע על בני האדם מגיע מתקשורת מיינסטרים תהייה בוודאי לגמרי המום לגלות כמה עובדות:

1. בנות אדם ממין נקבה לא מתות או זוחלות לתוך מערה כדי להעלם בגיל 40 בעוד בני אדם ממין זכר ממשיכים לחיות חיים פעילים לאורך זמן רב יותר

2. כשבנות אדם ממין נקבה מתבגרות הן נוטות לפתח קווים על פניהן במקומות שבהן מתרחשות תנועות בפנים, כמו כן עור רפוי יותר, כתמים כהים מהשמש, שיער אפור או לבן ותכונות נוספות המבדילות אותן מבנות עשרה ככל שהן מתקדמות לאורך חייהן. זה לא קורה רק לגברים.

למרבה המזל, לרוב האנשים יש את היכולת לפגוש פנים אל פנים מגוון רחב מספיק של בנות אדם שמפריך את המיתוסים התקשורתיים המגוחכים שנשים נעלמות עם הגיל או שהן לעד בעלות פרצוף וגוף של נערות. לרוע המזל, היכולת לראות את המיציאות לא הביאה לצמצום תעשיית האנטי-אייג'ינג שמוכרת
חרדת-מראה-חיצוני ושוברת שיאי רווחים בכל שנה ושנה. עדיין, מה שאנחנו רוצים להתמקד בו עכשיו הוא: המציאות. בעיקר, אנו רוצים להדגיש עד כמה המציאות שונה מאשר עולם התקשורת התמידית ורבת העוצמה ואיך היא משפיעה על א.נשים אמיתיות שמזדקנות. כאשר נזהה את ההשפעות של תופעת האנטי-אייג'ינג שאנחנו קונות במלייארדים נוכל להלחם בחזרה!

אחד מכמה גרפים מדהימים. הסתכלו בשאר הגרפים על ידי לחיצה על התמונה.

אחד מכמה גרפים מדהימים. הסתכלו בשאר הגרפים על ידי לחיצה על התמונה.

מחדשות הלילה מקומיות או לאומיות עד סרטי אנימציה לילדים, חלה ירידה דרסטית בייצוג של א.נשים מעגל גיל 40 בכל צורות המדיה, על אף העובדה כי הם מייצגים את רוב האוכלוסיה. אחוז עצום של 62 מן האוכלוסיה הנשית בארה"ב הן מעל גיל 40. אך אל תטעו: גברים מבוגרים מופיעים בתקשורת בתדירות שגבוהה לפחות פי 10  מנשים מבוגרות.
אך אפילו כאשר סרט מתאר מערכת יחסים של גברים מבוגרים,  בנות הזוג שלהם תהיינה לרוב צעירות בעשרות שנים (לראיות נוספות, ראו פוסט מעולה על איך גברים בתפקידים ראשיים מזדקנים אך הנשים שלהן לא, כולל גרפים המתעדים את ההפרשים בגיל) אפשר לקרוא לתופעה הזו תופעת ליאם ניסן\אוליביה ווילד (ראו גרף משמאל). גברים בכל צורות המדיה מיוצגים היטב גם לתוך שנות ה-70 שלהם, בעוד שנשים נוטות להתחיל להיות בלתי נראות בתקשורת כבר בסביבות גיל 40.
באקדמיה אפילו יש שם לרמה השערורייתית הזו של תת הייצוג: הכחדה סמלית. למרבה הצער, ההשפעות של השמדה זו על דימוי הגוף, תחושת הערך העצמי וחשבון הבנק של נשים אינן סמליות כל כך.
עם מספר נמוך באופן קיצוני של נשים מעל גיל 40 המיוצגות בתקשרות בכלל, הדרך בה הן מוצגות הופכת להיות חשובה במיוחד. ושוב, החדשות אינן טובות. חדשות מספר 1:  נשים מבוגרות מוצגות באופן שלילי  לעיתים קרובות יותר מאשר גברים. חשבו על דמות החכם, מצחיק, אינטליגנט, סקסי המיוצג במדיה על ידי גברים גם לתוך שנות ה-50 שלהם, ה-60 ואף מאוחר יותר: הריסון פורד, שון קונרי, ריצ'רד גיר, טום קרוז, ליאם ניסן, פירס ברוסנן, דנזל וושינגטון, מל גיבסון, קלינט איסטווד – לא קשה למצוא רשימה של דוגמאות מין העבר וההווה. למצוא רשימה דומה של נשים זה הרבה יותר קשה. קשה למצוא ייצוגים באמת חיוביים של נשים מעל גיל 40 – שאינן דמות הנוורוטית, המשוגעת, המרשעת, המנותקת מהמציאות, כי אלו הדמויות הבולטות ביותר. בטי ווייט (בנות הזהב) היא דוגמה  חריגה בולטת לכלל זה, כדמות מצחיקה באמת, מעוררת הזדהות וחיובית בתפקידיה הרבים שהיא לא מושא ללעג או החמות השתלטנית.

טיילר פרי

טיילר פרי

מחקרים מראים שרובן המכריע של כל אמא מבוגרת, סבתא, דודה, בוסית, מורה, מלכה או דמות נשית אחרת מעל גיל 40 בכל אמצעי המקשורת מתאימה לסטריאוטיפ שלילי וזה ממש מבאס. פלח האוכלוסיה הגדול ביותר לא רואות את עצמן מיוצגות וכאשר הן כן מיוצגות אז זה בדרכים שליליות.
מה גם שהמידע הנ"ל הוא אך ורק על נשים לבנות. אין לנו שום מידע מדויק על כמה נשים מבוגרות מגזעים אחרים מיוצגות. ולמה זה? כי אין מספיק דוגמאות בשביל ליצור מימצאים משמעותיים. מחקר אחד בדק 835 דמויות טלויזיה ומצא רק 4 דמויות אפרו-אמריקאיות מעל גיל 60. אני לא גאונה במתמטיקה אבל 4 מתוך 835 זו סטטיסטיקה עגומה. מעניין הוא שהאשה הלא-לבנה המבוגרת הפופלרית ביותר של הטלויזיה משוחקת בכלל על ידי גבר שחור בן 42, טיילר פרי כמייבל "מדיאה" סימונס האהובה כל כך.

מלבד השיעור המפלצתי של תת הייצוג והייצוג הלא הולם של נשים מבוגרות, תקשורת מיינסטרימית יודעת בדיוק מה היא עושה לקבוצה הדמוגרפית בעלת כוח הקניה העצום. החלטה עסקית מצויינת מספר 1: לשכנע נשים שערכן לגמרי תלוי במראה שלהן ושהזדקנות היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למראה שלהן. אז זכרי, נשים מבוגרות הן הכי גרועות – רודפות אחרי בחורים צעירים, לא חתיכות כבר, לגמרי מנותקות עם העולם האמיתי, ניוורוטיות או – פלאי מעקבי-הזדקנות!
לכן, שכנעו אותן שזה אפשרי לעצור לחלוטין את תהליך ההזדקות ולהראות צעירה ב-15 שנים עם המוצרים האלו!  מאחר ואנשים מעל גיל 50 אוחזים ב 70% מהשווי הנקי של משקי הבית בארה"ב,  התמקדות בקבוצה הדמוגרפית רבת העוצמה הזו היא מהלך אסטרטגי – במיוחד בהתחשב בכך שנשים מעל גיל 40 בארה"ב משפיעות על 80% מהחלטות הרכישה. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל "מעיין הנעורים" עתיק היומין אשר משחר הימים מספרים שהוא עוצר את תהליך ההזקנות לגמרי – התגלה והוא משווק ונמכר לנשים בכל רחבי העולם וגורף מילארדים בתעשיות שונות מדי שנה. אפשר לראות זאת במגזינים, שלטי חוצות, אינספור פרסומות, תוכניות טלויזיה וסרטים. את מכירה את זה, האשה בת ה – 55+ עם אפס סימני הזדקנות, ללא קוים או קמטים, עור מתוח, שום סימן לשיער כסוף מנצנץ על ראשה השופע שיער ברונטי או בלונדיני גולש. לעיתים נדירות אנחנו רואים אשה מבוגרת בתקשורת, אבל כשאנחנו כן רואים כזו אז היא מתאימה לתיאור זה. נשים אלו בוודאי לגמו ממעיין הנעורים אבל איך זה  עובד בדיוק?

 הנשים הנורמליות המבוגרות אך חסרות הגיל של התקשורת הן תוצר של שני טריקים: הליכים קוסמטיים ושינויים דיגיטליים. בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו מתחילים להראות שונה ככל שאנחנו מתבגרים. עבור גברים, השינויים האלו לרוב מתוארים כלהראות "מכובדים" והם לא משהו שגברים אמורים להתבייש בו. עבור נשים, השינויים האלו חייבים באופן מיידי להעצר,  להתבטל ולהיות מוסתרים בכל מחיר. ברצינות, בכל מחיר – כלכלי, מבחינת זמן וגם במחיר בריאותי. כי מגיע לך!

Botoxמותק, בואי נדבר על בוטוקס.  ניתוחים פלסטיים היא התעשייה הרווחית ביותר בארה"ב ובוטוקס הוא הטיפול הקוסמטי מספר 1. זאת אומרת, בשנה שעברה קיבלו כ- 5.7 מליון זריקת בוטולינום טוקסין לשרירי הפנים שלהם כדי לשתק אותם ולהסתיר הופעת קמטים, טיפול שיש לחזור עליו כל 3-6 חודשים. כ-92 אחוזים ממקבלי זריקת הבוטוקס היו נשים. הפרוצדורות הקוסמטיות הפופולריות ביותר הבאות גם הן היו פרוצדורות "מניעת הזדקנות" כולל מילוי רקמות רכות, טיפול בחומצה היאלורונית ופילינג כימי. כל הפרוצדורות האלו היו בעליה של בין 5 ל-9 אחוזים בין השנים 2010-2011 לנשים צעירות ומבוגרות מה שגורם ללחץ אוניברסילי על נשים בכל הגילאים לשאוף לפנים קפואים.

כשצפיתי בסדרה "הרווקה" בשנה שעברה (כן, כן, אני יודעת לא הבחירה הטובה ביותר) חברתי היפה בת ה-27 הכריזה שיש לה את "המצח של אשה בת 90". מה גרם לה לצאת בהצרה (הכל כך לא נכונה) הזו? לאמילי,  הרווקה היפיפיה מהתוכנית, שהיא בת גילנו היו את הפנים החלקות באופן מושלם ולגמרי חסרות קמטוטים. בדיוק כמו לכל אשה אחרת בטלויזיה, בסרטים או במגזינים. חוסר קמטוטים וחוסר הבעה מתחילים להראות נורמלים ואידאלים בעוד פרצופים מציאותיים בעלי הרבה הבאה נראים לנו לא בסדר, נחותים, איכס.

וזו הסיבה, למה רק בעשור האחרון היתה עליה של 446 אחוזים בהלכים הקוסמטיים בארה"ב שגרפו 12 מליארד דולר בשנת 2010 לבדה! האקדמיה האמריקאית למנתחים פלסטיים קוראת לטיפולי לייזר להעלמת קמטים "חסין מיתון". זה קצת מבהיל שבתקופה הכלכלית הקשה ביותר בעשרות השנים האחרונות, עדיין נשים תקרבה אלפי דולרים עבור תהליכים כואבים וזמניים שנועדו להעלים את סימני ההזדקנות.

נורה אפרון לא היתה היחידה שהרגישה רע בקשר לצוואר שלה!

נורה אפרון לא היתה היחידה שהרגישה רע בקשר לצוואר שלה!

עוד בשנת 2006 כשהייתי נאיבית בת 20 ומשהו למדתי מנורה אפרון, תסריטאית מצליחה שהלכה לעולמה ביוני 2012, עובדה עצובה על חרדת גוף כשראיתי אותה בתוכנית של אופרה וינפרי. לא היה לי מושג שנשים מבוגרות מרגישות כל כך רע עם הצוואר שלהן. היא דברה על הספר שלה, "אני שונאת את הצוואר שלי ועוד מחשבות על נשיות" [תוספת לתרגום: תורגם לעברית בהוצאת עם עובד] שהפך במהירות לרב מכר של הניו יורק טיימס. מה שלמדתי מאז הוא שההכרה ההומוריסטית של נורה שהיא נבוכה מאיך שהצוואר שלה נראה עוררה הזהות עצומה של נשים בכל רחבי העולם בגלל שזו תחושה מאוד נרחבת. העור בצווארינו (ובכלל בכל מקום בגוף) מאבד את האלסטיות שלו ככל שאנו מזדקנות, אך למרות שפע של פרוצדורות שזמינות כיום כדי להסתיר את גיל הפנים, הידיים וכל מקום אחר, אין שום טיפול מהיר שנותן לעור הצוואר מראה צעיר יותר ממה שהוא.

אבל זה מביא אותנו לטריק השני של מעיין הנעורים:  טיפול דיגיטלי. אם אשה היא לא מדהימה באופן שערורייתי, רזה ונראית צעירה לגילה, היא כמעט תמיד או מפוטשפת כדי להראות כפי שהיא נראית או לגמרי בלתי נראית במדיה המיינסטרימית. ולזה יש השלכות.  דימויים אלו שהם בולטים באופן מיוחד, השימוש בהם מתרחב יותר ויותר ושאי אפשר כמעט להמנע מלהתקל בהם המציגים נשים מבוגרות שנראות צעירות, יוצרים לא רק אידאל חדש ליופי נשים אלא גם מראה נורמלי חדש עבורינו.

אוסף פדיחות הפוטושופ הכי מביכות  שופך קצת אור על העיוותים הקיצוניים שבתמונות האלו על ידי השמת כל תמונה ליד התמונה המקורית לפני השינוי. כמה דוגמאות מובהקות להעלמת גיל הן: פיית' היל על השער של רדבוק וטוויגי בפרסומת קרם העיניים של אוֹלָי.

  פיית' היל על השער של רדבוק יולי  2007. פוטושופ: הוספת יד ימין, הרזיית יד שמאל, העלמת קמטים וכל טקסטורה של עור הפנים, העלמת הגב.

פיית' היל על השער של רדבוק יולי 2007. פוטושופ: הוספת יד ימין, הרזיית יד שמאל, העלמת קמטים וכל טקסטורה של עור הפנים, העלמת הגב.

במודעת קרם העיניים של אולי מ 2009 טוויגי, אחת מסמלי עולם האופנה\דוגמנות הגדולים בעולם במשך  יותר מעשור, מציגה את העולם הלא זוהר של אסונות הפוטושופ לתעשיית שקר היופי.. שקר במצח נחושה.. למרבה התדהמה הפרסומת הזו נאסרה לשימוש בבריטניה לאחר שיותר מ 700 תלונות נקבלו על המודעה הזו לקמפיין נגד השימוש באיירבראש של חבר הפרלמנט הדמוקרט ליברלי ג' סווינסטון. המודעה נמצאה מטעה!

במודעת קרם העיניים של אולי מ 2009 טוויגי, אחת מסמלי עולם האופנה\דוגמנות הגדולים בעולם במשך יותר מעשור, מציגה את העולם הלא זוהר של אסונות הפוטושופ לתעשיית שקר היופי.. שקר במצח נחושה.. למרבה התדהמה הפרסומת הזו נאסרה לשימוש בבריטניה לאחר שיותר מ 700 תלונות נקבלו על המודעה הזו לקמפיין נגד השימוש באיירבראש של חבר הפרלמנט הדמוקרט ליברלי ג' סווינסטון. המודעה נמצאה מטעה!

אלו הן לא שתי תאונות מביכות, אלו הן החלטות מכוונות יומיומיות שלוקחים בעלי הכוח בעולם הפרסום שמרוויחים מכך שנשים חרדות על גופן ופניהן. הם טוענים שהם מוכרים את המפתחות למעין הנעורים בכל חנות פרפומריה במדינה, אך הפתרון האמיתי היחיד נגד הזדקנות טמון בידיהם של עורכי הצילום שלהם. האם אי פעם שמת לב להבדל הבולט באופן ששבו פניהם של גברים מוצגרים בתקשורת המונים בהשוואה לפני נשים? בין אם זה על שער של מגזין או מודעת פרסומת של שאנל? להלן דוגמה שחברנו בה רואים את הזוג הכי מתאים שמצאנו, אותו גיל, שניהם סלבריטאים גדולים, שניהם מופיעים בפרסומות לאותה חברה באותה שנה. יש רק הבדל אחד עיקרי: פני אחד אנושיות והשניה היא דמות מצויירת

chanel-bRתוהה מדוע לעולם אינך רואה נשים עם שיער אפור שמוצג באופן חיובי בתקשורת מיינסטרימית? זה בגלל שמשיער אפור עוד אף אחד לא הרוויח כסף. דוגמה טובה מתוך ספר החובה " מיתוס היופי" מאת נעמי וולף היא של מגזין אופנה משנות ה-90 שהציג נשים מבוגרות יפיפיות עם שיער אפור לבושות באופנה האחרונה. למרות התגובות החיוביות של הקוראות אחד המפרסמים העיקריים במגזים קליירול [חברת טיפוח שיער, כיום חברת בת של פרוקטר-אנד-גאמבל] איים להוציא את כל הפרסומות שלו מהמגזין אם נשים עם שיער אפור יוצגו אי פעם שוב באופן חיובי. מאז לא מוצגות נשים אפורות שיער באופן חיובי באף מגזין שתלוי בדולרים מפרסומות של תעשיית היופי.

עובדה מפחידה נוספת היא שהמאמצים הרבים שנשים מוכנות להשקיע על מנת להשיג אידאל נעורים לא מוגבלים רק לפעולות כירורגיות ולקרמים קסומים – הם גם כוללים הפרעות אכילה מכל הסוגים.
הכתבת מישל קונסטנטינובסקי מדווחת על מחקר מאוניברסיטת צפון קרוליינה לרפואה, שמצא במדגם של 1900 נשים בנות 50 ומעלה כי 60 אחוז מהן אמרו כי משקל גופן או צורתו של גופן משפיעים לרעה על חייהן. 13 אחוזים הודו כי יש להן הפרעת אכילה. אנחנו מסכימים עם מישל שכותבת "דההה" לתגלית המפתיעה שגם נשים מבוגרות סובלות מהפרעות אכילה..

אבל מספיק כבר עם החומר המדכא! בואו נמצא כמה פתרונות!

מה ניתן לעשות כדי לשבור את בעיות דימוי הגוף האלה?  הפתרון העיקרי של החוקרת הראשית הוא שיש לעזור לנשים לצאת ממעל ההתמקדות במראה החיצוני. היא ממליצה שבמקום לחפש פגמים נשים תתחלנה להתמקד בצדדים החיוביים של עצמן. מאפיין כלשהו שמחזיק מעמד זמן רב אחרי שהמראה החיצוני דוהה.
קל לומר מאשר לעשות. אפשר להתחיל מכמה צעדים לגמרי ברי ביצוע כמו : דיאטת תקשורת, להחמיא לאחרים על דברים אחרים ולא על המראה שלהם, לכבות מחשבות שליליות וצעדים רבים נוספים.
אנא, בחרי אפילו צעד אחד והתחילי כבר מעכשיו כדי לשנות את הדרך בה את מקבלת את הפנים והגוף שלך. זה לא מאבק אישי עם השלכות בודדות. הדרך בה אנו מרגישות לגבי עצמינו ומתנהגות אל גופינו משפיעה מאוד על הסובבות אותנו,  אפילו אם אנחנו לא מודעות לכך!

קחי בחשבון שאת משפיעה על המציאות של הבנות, הנשים, הנערים והגברים בחייך!

Sticky-Square-Small מה יקרה אם נשים בטוחות בעצמן, מאושרות, יפות תחלטנה לוותר על פרוצדורות אנטי-אייג'ינג יקרות וכואבות, הרמת וייצוב חזה, שאיבות שומן, הסרת שיער מכל הגוף וטיפולי שיזוף? איך זה יוכל לשנות את הדרך שבה הבנות שלהן, תלמידותיהן, חברותיהן, אחיניותיהן ועמיתות לעבודה, רואות את עצמן ואת "הפגמים" בפניהן האמיתיות? איך יכולה קבלה (והתייחסות יפה אל ודיבור נעים על) הגוף הכביכול "בלתי מושלם" שלנו  להשפיע לא רק על החיים שלנו אלא גם על חייהן של אלו שיש לנו השפעה עליהן? האם זה אפשרי, גם אם באיטיות אך באפן מכוון, לשנות את הגישה שה"פגמים" האלו הם משהו שצריך להתבייש בו, להסתיר אותו, לתקן בכל מחיר ולהפוך אותם למשהו שהוא מקובל ומבורך כי הוא נשי, אנושי ואמיתי? אנחנו אומרות כן!

כן, אולי כל אשה בת 50 בטלויזיה ובסרטים היא בעלת פנים לגמרי נטולות קמטים, מוזרקות ומתוחות באופן מושלם ונראית חסרת גיל אבל כשאני מסתכלת על אמא שלי, שמעולם לא הטלתי ספק בכך שהיא אשה יפה מאוד ואני רואה את הפנים האמיתיות שלה עם כל קמטי החיוך הטבעיים שיש לה, זה עוזר לי להרגיש בסדר עם הקטמטוטים החדשים שמופיעים סביב העיניים שלי. המחשבה הראשונה שלי היא לא איך הקמטוטים האלו אינם טבעיים ואינם רצויים וכמה מהר אני יכולה להתחיל את סיבוב הבוטוקס הראשון שלי אלא המחשבה שזה בסדר שהם שם. שזה נורמלי. שהם לא גורעים ממני  – הם עושים אותי מי שאני. אמא שלי לא זקוקה לזריקות בפניה כדי לתקן אותם או להפוך אותה ליפה יותר וגם אני לא.
אבל אם היא אי פעם תחליט כן לטפל בפניה, אני אבין. הלחץ לערוך בפוטושופ את עצמינו מתוך התקווה להתאים במדוייק לאידאלי יופי הוא מאוד אינטנסיבי ובקלש נגד הזדקנות של נשים הוא בלתי יאומן ברמתו! בגיל 27 אני בכנות עדיין לא יכולה לתפוס את הכאב האמיתי והחרדה שמלווים את ההזדקנות ואת ההשפעות שלה על פנים נשיים וגופים שהופכים להיות בלתי נראים וחסרי ערך במובנים מסויימים בחברה שמהללת נעורים מעל כל דבר אחר.

אבל אם אמא שלי לא תכנע ללחץ לשנות את המציאות הפיזית שלה וכתוצאה מכך, במציאות שלי אדע איך גוף ופנים של אשה אמורים וצריכים להראות, אני אהיה אסירת תודה לתמיד. קמטוטי החיוך שלי יראו את זה ואני מקווה שהקמטוטים האלו יזכירו לבנות ונשים שרואות אותי שהקמטוטים שלהן אינם מביכים ואינם חריגים. חיבוק המציאות היפה שלנו וניכוס שלה בשביל אחרות בחיינו זו תמצית השכתוב מחדש של הגדרות היופי. התקשורת תמשיך להכחיד באופן סמלי נשים שלא מתאימות לאידאלי יופי שעושים כסף אבל אנחנו לא חייבות להכחיד את הפנים והגוף שלנו כדי להתאימם לסטדנרטים בלתי מציאותיים.
מה שאנחנו יכולות להכחיד זה את הנאמנות לרעיון שנשים חייבות להראות צעירות לנצח ושנשים שלא נראות צעירות לנצח לא שוות ולא יפות. אני בטוחה שזה יותר מעצים והרבה פחות כואב. בואו נתחיל בהכחדת האנטי-אייג'ינג!

 

 

למה אני כותבת על תרבות האונס (ומאמינה שהיא קיימת)

Rape Culltureמקור: דיאנה אנדרסון

תרגום: חן מורד


גיל 12. הגלים חבטו ברגליי שנתלו מחלקו האחורי של האבוב. זרועותיי כאבו מהאחיזה בידיות בזמן שהטלטלתי מעל המים הסוערים של המיסיסיפי. והפנים שלי כאבו מרוב חיוכים.

למען האמת לא הייתי כל כך שמחה, אבל הרגשתי שאני כנראה צריכה להיראות כאילו אני נהנית – אחרי הכל, זה היה קיץ, והייתי מחוץ לבית עם בני הדודים שלי בסירה שלהם על נהר המיסיסיפי. הנחתי שאני צריכה להיות אסירת תודה. איכשהו, הצלחתי לשמור על חיוך דבוק לפרצוף למשך עשרים דקות טובות, נמשכת סוף כל סוף לתוך הסירה כשמי שנהג בה התעייף.

"בחיי, דיאנה, חשבתי שהיית שם הרבה זמן, אבל פשוט המשכת לחייך, אז חשבתי שהכל בסדר!"

גיל 15. אני יושבת על הכיסא במספרה, משהו שאני ואימא שלי נהגנו לעשות כבילוי של אימא ובת מדי שישה שבועות. השיער שלי היה קצר בזמנו, אז הוא הזדקק לתחזוקה. לא הכרתי את הספרית היטב, ולא הייתי בקיאה במיוחד באופן בו מתנהלות שיחות ספרית – לקוחה. אבל, הרגשתי שאני צריכה להיות מנומסת ונחמדה, וזה אומר שעליי לחייך מאוזן לאוזן במשך כל זמן התספורת, נכון?

זה היה מביך ומוזר, אבל בנקודה זו הייתי מאולפת למדי לחשוב שחיוך של אישה מנטרל תוקפנות, נקרא כ"מנומס" ושאם חייכתי כדי להראות שאני "נהנית" ממשהו, הרגשות האמיתיים שלי לגבי העניין לא חשובים.

גיל 21, אני באוקספורד, אנגליה, והולכת הביתה לבדי דרך מרכז העיר בשעה 9 בלילה בערך. לפני רגע העברתי בילוי לילי כיפי במועדון אימפרוביזציה יחד עם חברי סקוט, אבל לצערי אני נאלצת ללכת את עשרים הדקות בחזרה הביתה לבד. בזמן שאני הולכת ברחוב קורנמרקט, הומלס צועק לעברי משהו לא מובן.

"לא, תודה!" אני צועקת חזרה ומתחילה לצעוד במהירות, תוהה למה הודיתי לאיש על כך שצעק לעברי.

גיל 25, אני בבית לרגל חופשת חג המולד ועובר עלי היום הכי גרוע שיש. החבר שלי לשעבר מסרב לדבר איתי, אני חווה ענייני חרדה חמורים, ומרגישה בחילה רוב הזמן. אני קולטת שאני אמורה לעצור במכולת המקומית בדרך הביתה כדי לקנות משהו, ונכנסת למגרש החנייה. בזמן שאני צועדת פנימה, חושבת על כל מה שמשתבש בחיי וכל הסטרס שנערם לרמות כמעט בלתי אפשריות להתמודדות, זה שמצלצל בפעמון של צבא הישע – גבר – שם לב לכך שאני זועפת וצועק "היי, חייכי, אישה יפה".

אני צריכה להתאפק לא להניף לעברו אצבע משולשת.

נשים עוברות התנייה, מרגע שהגיחו לאוויר העולם, להיות כמה שיותר צנועות ומאפשרות, לא להפגין חוסר הנאה ולהגיב רק בצורה הנחמדה ביותר. בדרך זעירה ומרומזת זו, הפכה התרבות שלנו מושקעת בבעלות ציבורית על גופן של נשים, במידה כזו שהן מתעדפות רגשות של א.נשים אחרות.ים על פני בטחונן האישי ותגובותיהן הלגיטימיות לחלוטין.

כולנו יודעות איך זה נראה. העמיתה לעבודה שמוסיפה סמיילי לאימיילים כדי לרכך את המכה: "אני מצטערת אבל צריך לשכתב את הדו"ח :)" נשים מדאיגות עצמן בשאלה איך לדחות בנחמדות את הבחור שלא טרח להתקשר במשך שלוש שעות, אפילו שכבר היית לבושה יפה לקראת הדייט איתו. הכניעה המלווה התרפסות וחיוכים מעושים, התגובות ששמות את רגשותיה.ו של מי שפוגע.ת בנו מעל לפגיעה שאנחנו חוות. אי מתן תוקף לכאב שלנו עצמנו מתוך כבוד מוזר לכאב של שאר העולם.

 נשים מאולפות לראות עצמן ולנהוג כמיכלים עבור רגשותיהן.ם של אחרות.ים. ברגע שאת מתחילה לשים לכך לב, את רואה את זה בכל מקום. אנחנו תוהות.ים למה נשים מתקשות לומר "לא" בצורה ישירה בזמן שנשים שמגיבות בנחרצות להטרדות רחוב מקבלות בתגובה את הצעקה "כלבה!" אנחנו תוהות.ים למה נשים לא לוקחות לידיהן את השליטה על גופן כשמישהי.ו פולש.ת לגבולות שלהן, אחרי שלימדנו אותן כל חייהן שעליהן לשמור את גופן עבור בעלן לעתיד ושלגברים בחייהן יש זכות להחליט איזה בגדים מותר להן ללבוש.

אנחנו מתנות.ים ומחברתות.ים ומענישות.ים, ואז טוענות.ים שנחמדות ביישנית ותעדוף רגשות אהדה למתעללות.ים הן תכונות המגדירות נשיות. אנחנו מטיפות.ים ש"לא זה לא", ואז מרימות.ים פעוטות שלא רוצות.ים בכך ומענישות.ים אותן.ם על כך שהן.ם לא נותנות.ים חיבוק לקרובות.י המשפחה.

אנחנו מעבירות.ים את חיינו בחינוך נשים לקחת אחריות על כל כאב, פגיעה ורגש שהן עלולות לגרום לאחרות.ים – אישה אומללה היא מקור לדאגה, בדיוק כמו שאישה שאפתנית באופן שמח וחסר בושה היא מקור ללעג.

ואז אנחנו תוהות.ים באשר לתרבות האונס? אנחנו אומרות.ים שדיבור על כפייה של חציית גבולות, משטור התנהגותן ולבושן של נשים והקשר של אלה לחציית הגבולות האולטימטיבית היא "סנסציונית"? כאילו אונס הוא סוג של דבר נכבד שיש לדבר עליו בטונים נמוכים ובדלתיים סגורות?

אנחנו מפחיתות.ים בחשיבותן של מילותיהן ורגשותיהן של נשים בדברים הקטנים ביותר, באינטראקציות הקטנות ביותר. כשאנחנו אומרות.ים לנשים שהן רגישות מדי, מגיבות בהגזמה, ואולי, עושות סנסציה מההתעללות שהן עוברות בעבור רווח, אנחנו מחזקות.ים גישה שמחלחלת למושבעות.ים, שופטות.ים, תובעות.ים, כוחות משטרה. אחנו מחזקות.ים גישות שמצדיקות אונס בתוך ראשיהם של אנסים, ויוצרות קורבנות שחייהן.ם גיהנום.

אני לא כותבת על תרבות האונס כי זה סנסציוני. אני כותבת על זה כי זה החומר ממנו עשויים חיי וחיי הא.נשים סביבי. אני כותבת על זה כי אני חושבת שהדרך בה אנחנו מדברות.ים על גופן של נשים והדרך בה אנחנו מדברות.ים על הערך שלנו משמעותיות בתמונה הגדולה של אלימות נגד נשים.

הצורה בה אנחנו מדברות על התרבות שלנו משמעותית. הדרך בה אנחנו לוקחות.ים חלק במערכות יחסים עם הנשים סביבנו משמעותית. כי כל חיים הם משמעותיים. אונס הוא לא איזה דבר קדוש שמותר לנו לדבר עליו רק ב"זמן הולם" שזה לרוב שם קוד לאף פעם. אונס צריך להיות מדובר, נתון לדיון ולהיחשף בתור הזוועה שהוא. אם כך, הדיבור על תרבות שנותנת לאונס אישור ומוחלת עליו, הוא אקט של הכנסת אור לתוך החושך, של להקשות על הרוע להסתתר של למתוח קו אדום ולומר "לא, זה לא בסדר, כי זהו דפוס החשיבה של האנס".

זה לא סנסציוני. זה הכרחי.

פב"פ (פין בתוך פות), בואו נדבר על זה

הגישה של גברים לנשים באמצעות פב"פ, ולפיכך החשיפה התמידית של נשים לסיכון להיריון, והשליטה והבעלות על איברי הרבייה של נשים והבעלות על הנשים עצמן בדרך של פב"פ ואונס/"נישואים", היא עמוד התווך של הדומיננטיות שלהם על נשים. בדיוק על זה מתבססת הפטריארכיה ועליה צומחות כל הצורות האחרות של שליטה פטריארכלית.

כמה אחריות לוקחים גברים על השלכות של סקס?

(מתוך Je Putrefie le Patriarcat)
מצרפתית: ליאור בצר

בואו נסתכל על דברים קצת אחרת.

נעזוב רגע את כל הדיון על ההנאה, כי ברור שזה משבש את רוח המאמר ואת הרעיון המרכזי שלו. חשבו על הדברים הבאים, ללא קשר להנאה העשויה להיגרם באמצעות פב"פ. משום שבין אם אנחנו אכן נהניםות מזה או לא, או מהי ההגדרה שלנו להנאה, פחות רלוונטי לצורך הדיון.

ההתנגדות להיגיון הבריא היא בהחלט פנומנלית. אף אחדת (או כמעט אף אחתד) לא מגיב-ה ישירות לעובדה שפב"פ היא מטבעה פעולה שטומנת בחובה סיכון וסכנה שעלולים להיות קטלניים לנשים, ושאין הדבר כך לגבי גברים. עם זאת, בכל העולם, נמצאת פב"פ כפרקטיקת חובה הטרוסקסואלית, הנכפית באופן תכוף או קבוע כ"פעילות פנאי", ובאופן כללי, אנו מעודדיםות גברים לשים את הזין שלהם כמעט אך ורק (ובעיקר) בתוך וגינות של נשים – נשים בגיל הפוריות בתור מטרה מרכזית. פב"פ נחשב למין, נחשבת למיניות, וההשלכות והסיכונים הכרוכים בכך מבחינת נשים מוקטנים ומצומצמים, מנורמלים – אנו מתעלמותים מהם או מתייחסיםות אליהם כאל דבר טבעי, כאילו היו השלכות הגיוניות של מצב בלתי נמנע, טבעי, בלתי ניתן לשינוי, כמו סלע איתן.

(אני לא אומרת סקס כי כולןם תמיד חושבותים שאני מדברת על כל סוגי החדירה, אז כאן אני מדברת ספציפית רק על פב"פ – אף על פי שניתוח של החדירה מהשקפה פמיניסטית רדיקלית היא בהחלט רלוונטית.)

ההנחה הפטריארכלית/הגברית היא כלהלן:

1. פב"פ = סקס ללא השלכות + בהכרח הטרוסקסואלי (החלק הזה בדרך כלל נכון)

2. ההשלכות של פב"פ קבוע מבחינת נשים = השלכות נורמליות של סיטואציה נורמלית (פב"פ).

אז ההנחה הזאת היא שגויה. פב"פ זו השלכה נורמלית של סיטואציה א-נורמלית (ובהגדרה לא-טבעית: בדיוק כמו כל פרקטיקה אנושית חברתית, היא נלמדת, לא מולדת…). הסיטואציה הלא-נורמלית חושפת נשים באופן תכוף, ובמרווחי זמן קבועים פחות או יותר, לסיכון של היריון. בין אם הן רוצות בכך או לא, בין אם הן נהנות או לא. ועצם החשיפה הקבועה, התכופה, או אפילו מפעם לפעם, לסיכון להיריון – גורמת נזק עצום לנשים.

ראשית, עצם העובדה שאישה נחשפת, על ידי פב"פ, לסיכון להיריון, יש בה עצמה נזק, פגיעה, משום שהצורך לנקוט אמצעים לצמצום הסיכון, להפחית את הלחץ למינימום, החשש שמא האמצעים לא יעבדו (קונדום – שלפעמים לא ממלא את תפקידו), האמצעים הפולשניים שמסכנים את השלמות הפיזית והנפשית (גלולות, התקן תוך רחמי, קשירת חצוצרות, עיקור) ושנושאים השלכות חמורות על הבריאות, שעלולים להוביל במקרים חמורים לסרטן, למחלות לב, לפציעות קשות, לנכות לכל החיים, למוות. אפילו המקרים החמורים נפוצים, אבל ממוזערים לחלוטין ונחשבים לנורמליים.

אז ההשלכות שתוארו לעיל, קיימות גם במקרה הטוב ביותר, גם במזל הטהור שבו הסיכון להיריון לא הוביל להיריון, במקרה שהצלחנו להתגבר על הסיכון, אך לא לסלק את הסיכון. שום אמצעי מניעה לא מסלק את הסיכון שקיים בפב"פ. כל אמצעי המניעה יש בהם סיכון גבוה יותר או פחות, אפילו קשירת חצוצרות (הן יכולות להשתחרר – חברה שלי נולדה מחצוצרה קשורה). ולכל אמצעי המניעה, למעט הקונדום (שהוא הכי פחות בשימוש!!! מעניין למה), יש השלכות ישירות על בריאותן של נשים, בנוסף להיותם פולשניים מבחינה פיזית ונפשית, גורמי לחץ, יקרים לפעמים, מצריכים בדיקות גניקולוגיות פולשניות, מכאיבות ומלחיצות.

אני אסכם: מבחינת נשים פוריות, אלה שגברים חושפים אותן בעיקר לפב"פ, הסיכון להיריון בפני עצמו שריר וקיים. זאת אומרת שהסיכון תמיד שם, וכך גם ההשלכות של האמצעים הננקטים על מנת להקטין את אותו הסיכון.

לפיכך, ההשלכות של פב"פ כוללות: היריון לא רצוי (טראומתי ופולשני) שיוביל להפלה (טראומתית ופולשנית, שעלולה להביא לסיבוכים, להקאות, לקריעה או נקב ברחם, לזיהום מקומי, לדיכאון, למחשבות אובדניות, לדימום, ולבסוף – למוות). היריון שנמשך במלואו (תשעה חודשי היריון, פולשני מאוד וטראומתי במיוחד אם הוא לא רצוי) כולל כאבי לידה בלתי נסבלים, כל ההשלכות הנוספות המפורטות כאן, ועלול להוביל במקרים חמורים לנזק גדול כמו פיסטולה או למוות. יש עד כאן?

בהתחשב בכך שרוב הגברים בעולם מסרבים אפילו לשים קונדום במהלך פב"פ, ושהרוב הגדול מאוד לא מוכן בכלל לעבור חיתוך צינור הזרע שנערך ללא כאב (תחת הרדמה), ללא השלכות בריאותיות (בהשוואה לכל אמצעי המניעה הקיימים לנשים, למעט קונדום), בטוח שאף גבר, לעולם לעולם אף פעם בחיים, לא היה מוכן לחוות פב"פ לו חלו עליו ההשלכות החלות על נשים כתוצאה מכך. ההיגיון הבריא דורש שהם ייזדעזעו וייחרדו ממה שהם דורשים מהנשים שלהן לעבור באמצעות פב"פ ויפסיקו מיד, תהיה זה התאבדות להמשיך בכך, זה לא סביר בעליל.

כל הטלת מום גופנית בשם השמירה על פב"פ היא מגוחכת לחלוטין והרסנית שלא לצורך, משום שיש בכך לכדי הפסקת הפב"פ כפרקטיקת פנאי (אבל גם לצרכי הפרייה פב"פ הוא מיותר: זרע על שפתי הפות או בפתח הנרתיק זה מספיק. אין בזה סיכון, זה לא דורש שום שינוי הרסני או הטלת מום בגוף, פשוט!

מדוע גברים מעמידים אותנו בחשיפה תמידית לסיכון להיריון, ומכנים את זה סקס?

מדוע גברים מאלצים את הנשים באופן קבוע לקיים פב"פ, אם הסיכונים מבחינתן חמורים כל כך?

האמת היא שגברים ממשיכים לשים את הזין שלהם בווגינות של נשים בדיוק משום שיש סיכון להיריון. בין אם הם מודעים לכך או לא, זה לא משנה. העובדה היא שהם יודעים שכדי לנהוג באישה כפי שאמור גבר לנהוג באישה ששייכת לו, עליו לשים את הזין שלו בווגינה שלה ולשפוך בתוכה.

אני מדברת על האילוץ החברתי, כי לחצים מכל הסוגים מופעלים מצד הגברים משום שאין אפשרויות אחרות – אינדוקטרינציה להטרוסקסואליות, נישואים ופב"פ מצויים בכל מוסד פטריארכלי שקיים (פב"פ מקודם ומנורמל לחלוטין בכל מקום, מצד המדינה, הדת, הכלכלה, התקשורת, הקולנוע, מגזינים, עיתונות, ספרות, מוזיקה, תרבות, ואפילו פורנו => כל המוסדות הנשלטים בידי גברים) ומקבעים תלות רגשית וכלכלית-מוסדית (נישואים), אלימות אישית וקבוצתית של גברים/מוסדות, דיכוי חברתי של מי שלא מתיישר-ת, אך לעתים קרובות הדיכוי הזה כל כך מקיף ועוצמתי עד שהוא מופנם, ואנחנו כלל לא מודעיםות לכך שהוא נהפך לסטנדרט. מה יקרה אם נסרב לפב"פ? אילו תגובות נקבל מבן/בת הזוג ומאחרים? מה תהיה תגובתנו שלנו?

הגישה של גברים לנשים באמצעות פב"פ, ולפיכך החשיפה התמידית של נשים לסיכון להיריון, והשליטה והבעלות על איברי הרבייה של נשים והבעלות על הנשים עצמן בדרך של פב"פ ואונס/"נישואים", היא עמוד התווך של הדומיננטיות שלהם על נשים. בדיוק על זה מתבססת הפטריארכיה ועליה צומחות כל הצורות האחרות של שליטה פטריארכלית, שכן הפטריארכיה היא בראש ובראשונה המקור לשעבוד הנשים על ידי גברים בדרך קבע באמצעות פב"פ, במטרה לכפות את התרבותם של זכרים אנושיים, וכמובן של זכרים אנושיים חדשים ופוריים. (ראו Les Mains, Les Outils, Les Armes של פאולה טאבט). בכל העולם, נשים מורדות למעמד, לתפקיד, לעמדת ה"נותנת", זו ה"מקבלת" את הזרע ואת הזין, מסיבה אחת: משום שזה מה שמאפשר לגברים לשלוט בתוצרי הרבייה, באבהות, בילדים. הם מארגנים את החברה באופן שלנשים אין ברירה אלא לספוג פב"פ בקביעות, ומשעבדים את הנשים לשבי נצחי של "נישואים" (ו"הטרוסקסואליות", "זוגיות"), ומתייחסים אליה כאל סחורה שאפשר להעביר מגבר לגבר, בין גברים.

מה שקובע את הזהות הגברית, הפטריארכלית, הוא החדירה לאישה, הוא להיות החודר, זה שלמעלה. בכל העולם גברים מתבססים על חדירה, קולוניזציה של אחרותים, של העולם, של היקום – גם היקום נחשב לאישה. מה שקובע את תפקיד הנשים בפטריארכיה (כי אין להן זהות במובן שמאפשר את היותן סובייקט. להיפך, זו השמדה של הסובייקט) הוא היותן נחדרות על ידי גבר, לשרת ככלי קיבול חלול בעבור פרי הזרע שלו – הילד-ה.

אמצעי המניעה המודרניים ממלאים תפקיד עצום בכך שהם נותנים לנו להאמין שאנחנו חופשיות מעריצותו של הפב"פ, אך למעשה זה בדיוק הפוך: הם מייצבים את הנורמליזציה, מגבירים את האילוצים לקיום פב"פ כפרקטיקה קבועה, ומחזקים את השעבוד שלנו. הם ממלאים תפקיד עצום בתעמולה הליברלית של "חופש מיני" שאינו אלא המודל של אונס פורנוגרפי שלמדנו לכנות "מיניות". והגלולה תורמת בכך שהיא גורמת לנו להאמין שאנחנו יכולות לרצות לשמש כלי קיבול לזרע של כל גבר, במקום רק של אחד כמו בנישואים. אני כמובן לא מתנגדת לשימוש באמצעי מניעה כדי למנוע היריון, אבל אמצעי מניעה אינם משחררים. עלינו לכוון גבוה יותר מליקוק הפצעים ולחכות שיצילו אותנו, אחרי שנים של פב"פ. צעד של שחרור יהיה הפסקה מיידית וללא סייגים של פב"פ, במקביל לדה-הטרוסקסואליזציה של ההמונים, בהתחשב בסכנה ובדילול המשאבים שגברים גורמים לנשים (אלימות בין בני זוג, הטרדה, אלימות כלכלית, וכו').

http://jeputrefielepatriarcat.wordpress.com/2013/03/30/pdv-penis-dans-vagin-la-suite

 

אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס

לילך בן-דוד

Letters From A War Zoneלכבוד יום הולדתה של הלוחמת הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, שחל היום, ה-26 בספטמבר, תרגמתי אחד מעשרות הטקסטים הנוקבים, המרגשים ומעוררי ההשראה שהיא השאירה איתנו אחריה. כשנשאלה בראיון איך היא תרצה להזכר, היא ענתה “במוזיאון, כשהעליונות הגברית תמות. אני רוצה שעבודתי תהווה מייצג אנתרופולוגי מחברה פרימיטיבית שנכחדה”.

הטקסט הזה הוא הרצאה בת שעה שנתנה בפני קהל של “תנועת הגברים” האמריקאית. אם הייתי יכולה לבקש מכל גבר שאני אוהבת ושנמצא ורוצה להיות חלק מהחיים שלי לקרוא דבר אחד בלבד, אני חושבת שהייתי מבקשת שתקראו את הרצאה הזאת. היא ארוכה, אבל את הערך של הזמן שתשקיעו בלקרוא אותה אי אפשר להשוות בזהב טהור.


אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס / אנדריאה דבורקין

זהו נאום שנתתי בכנס מחוז המערב התיכון של הארגון הלאומי לשינוי גברים בסתיו 1983 בסיינט פולמינסוטהאחד המארגנים שלח לי באדיבותו הקלטה ותמליל של הנאום שליהמגזין של תנועת הגברים, .Mפרסם אותובאותה התקופה לימדתי במיניאפוליסזה היה לפני שקתרין מקינון ואני הצענו ופיתחנו את גישת זכויות האזרח לפורנוגרפיה כאסטרטגיה חקיקתיתהיו הרבה אנשים בקהל שמאוחר יותר הפכו לשחקני מפתח במאבק על חוק זכויות האזרחלא הכרתי אותם אזזה היה קהל של בערך 500 גבריםעם מעט נשים מפוזרות בתוכודיברתי מתוך נקודות שרשמתי מראשוהאמת שהייתי בדרך לאיידהו – דרך של שמונה שעות לכל כיוון (בגלל טיסות קישור גרועותכדי לתת הרצאה בת שעה על אומנות – טיסה הלוך בשבתטיסה חזור בראשוןלא יכולה לדבר יותר משעה אחת או שתפסידי את הטיסה היחידה שיוצאת באותו היוםאת חייבת לרוץ מהפודיום למכונית לשעתיים נסיעה אל המטוסלמה שפמיניסטית מיליטנטית תחת כזה לחץ תעצור בדרכה לשדה התעופה כדי להגיד שלום ל500 גבריםבמובן מסוייםזו היתה התגשמות-חלום פמיניסטיתמה היית אומרת ל500 גברים אם היית יכולהזה מה שאני אמרתיככה השתמשתי בהזדמנות שליהגברים הגיבו באהבה ותמיכה ניכרותוגם בזעם ניכרביחדמיהרתי החוצה כדי לתפוס את הטיסה שליהמשוכה הראשונה בדרך לאיידהורק גבר אחד מתוך ה500 איים עלי פיזיתהוא נחסם על ידי שומרת ראש (וחברהשליוותה אותי.

חשבתי רבות על איך פמיניסטית, כמוני, יכולה לפנות לקהל שמורכב בעיקר מגברים פוליטיים שאומרים שהם נגד סקסיזם. גם חשבתי רבות על האם צריך להיות הבדל איכותני בסוג הנאום שאני נואמת בפניכם. ואז גיליתי שאני לא מסוגלת להאמין שהבדל איכותני כזה בכלל קיים. התבוננתי בתנועת הגברים במשך שנים רבות. אני קרובה לחלק מהאנשים שלוקחים בה חלק. אני לא יכולה לבוא לכאן כחברה למרות שיכול להיות שאני מאוד רוצה. מה שאני רוצה זה לצרוח: ובצרחה הזאת יכללו הצרחות של הנאנסות, והבכי של המוכות; וגרוע מכך, במרכז הצרחה הזאת אני אכלול את הצליל המחריש של שתיקתן של נשים, השתיקה שלתוכה אנחנו נולדות בגלל שאנחנו נשים, ושבתוכה רובנו מתות.

ואם תהיה תחינה או בקשה או פניה אנושית בצרחה הזאת, היא תהיה זאת: למה אתם כל כך איטיים? למה אתם כל כך איטיים בהבנת הדברים הפשוטים ביותר; לא הדברים האידיאולוגיים המסובכים. אתם מבינים את אלה יופי. הדברים הפשוטים. הקלישאות. פשוט שנשים הן אנושיות בדיוק במידה שבה אתם אנושיים.

וגם: שלנו אין זמן. לנו הנשים. לנו אין נצח. לחלקנו אין שבוע נוסף או יום נוסף שבו תקחו את הזמן שדרוש לכם כדי לדון במה שיאפשר לכם לצאת לרחובות ולעשות משהו. אנחנו מאוד קרובות למוות. כל הנשים. ואנחנו מאוד קרובות לאונס ואנחנו מאוד קרובות למכות. ואנחנו כלואות בתוך מערכת של השפלה שעבורנו אין ממנה שום מוצא. אנחנו משתמשות בסטטיסטיקות לא כדי לכמת את הפגיעות, אלא כדי לשכנע את העולם שהפגיעות האלה בכלל קיימות. הסטטיסטיקות האלה הן לא מופשטות. זה קל להגיד "אה, הסטטיסטיקות, מישהו אחד כותב אותן כך, ואחר כותב אותן אחרת.” זה נכון. אבל אני שומעת על מקרי האונס אחד אחרי השני אחרי השלישי אחרי הרביעי אחרי החמישי, וכך הם גם קורים. הסטטיסטיקות האלה הן לא מופשטות בשבילי. כל שלוש דקות אשה נאנסת. כל שמונה עשרה שניות אשה חוטפת מכות. אין בזה שום דבר מופשט. זה קורה ברגע זה בעודי מדברת.

וזה קורה מסיבה פשוטה. אין שום דבר מורכב או מסובך בסיבה. גברים עושים את זה, בגלל סוג הכח שיש לגברים על נשים. הכח הזה הוא אמיתי, מוחשי, מופעל מגוף אחד על גוף אחר, מופעל על ידי מישהו שמרגיש שיש לו הזכות להשתמש בו, בפומבי ובפרטי. הוא הסכום והמהות של דיכוי הנשים.

זה לא נעשה במרחק 5,000 קילומטר או 3,000 קילומטר מכאן. זה נעשה כאן וזה נעשה עכשיו וזה נעשה על ידי האנשים בחדר הזה כמו גם על ידי אחרים בני הדור הזה: החברים שלנו, השכנים שלנו, אנשים שאנחנו מכירים. נשים לא צריכות ללכת לאוניברסיטה כדי ללמוד על כח. אנחנו רק צריכות להיות נשים, שמנסות ללכת במורד הרחוב או לסיים את עבודות הבית אחרי שנתנו את גופנו בברית הנישואין ועכשיו אין לנו יותר שום זכות עליו.

הכח שבו משתמשים גברים בחיי היום-יום הוא כח ממוסד. הוא מוגן בחוק. הוא מוגן בדת ובפרקטיקה הדתית. הוא מוגן באוניברסיטאות, שהן מעוזים של עליונות גברית. הוא מוגן על ידי המשטרה. הוא מוגן על ידי אלה ששלי [מרי שלי, סופרת פמיניסטית בת המאה ה19, ידועה בעיקר בזכות ספרה “פרנקנשטיין” ל.ב.ד.] כינתה "המחוקקים הבלתי-ידועים של העולם": המשוררים, האומנים. ולנגד הכח הזה, יש לנו שתיקה.

זה דבר מדהים, לנסות להבין ולהתמודד עם הסיבות שבגללן גברים מאמינים – וגברים באמת מאמינים – שיש להם הזכות לאנוס. גברים אמנם לא מאמינים בזה כששואלות אותם. כל מי שמאמין שיש לו הזכות לאנוס, שירים בבקשה את ידו. לא הרבה ידיים יתרוממו. רק בחיים האמיתיים גברים מאמינים שיש להם הזכות לכפות סקס, שהם לא קוראים לו אונס. וזה דבר מדהים לנסות להבין שגברים באמת מאמינים שיש להם הזכות להכות ולפגוע. וזה מדהים באותה המידה לנסות להבין שגברים באמת מאמינים שיש להם הזכות לקנות את גופן של נשים למטרת סקס: שזו זכות שלהם. וזה ממש מדהים לנסות להבין שגברים מאמינים שהתעשייה של שבע-מיליארד-דולר-בשנה שמספקת לגברים כוס היא משהו לגברים יש זכות שיתקיים.

זהו האופן שבו הכח של גברים מתבטא בחיים האמיתיים. זו המשמעות של תיאוריה על עליונות גברית. זה אומר שאתם יכולים לאנוס. זה אומר שאתם יכולים להכות. זה אומר שאתם יכולים לקנות ולמכור נשים. זה אומר שקיים מעמד שלם של בנות אדם שתספקנה את הצרכים שלכם. אתם נשארים עשירים יותר מהן, כך שהן חייבות למכור לכם סקס. לא רק בפינות הרחוב, אלא גם במקום העבודה. זו עוד זכות שאתם יכולים לדרוש לעצמכם: גישה מינית לכל אשה בסביבתכם, כשאתם רוצים.

עכשיו, תנועת הגברים רומזת שגברים לא רוצים את סוג הכח שעכשיו תיארתי. אני באמת שמעתי משפטים שלמים שמבטאים זאת. ולמרות זאת, כל דבר הוא סיבה לא לעשות משהו כדי לשנות את העובדה שיש לכם את הכח הזה.

להתחבא מאחורי האשמה, זה האהוב עלי. אני מתה על זה. הו, זה נורא, כן, ואני כל כך מצטער. לכם יש את הזמן להרגיש אשמים. האשמה שלכם היא סוג של הסכמה למה שממשיך לקרות. האשמה שלכם עוזרת להשאיר את הדברים כמו שהם.

שמעתי רבות בשנים האחרונות על סבלם של הגברים תחת הסקסיזם. כמובן, ששמעתי רבות על סבלם של גברים כל חיי. למותר לציין, שקראתי את המלט. קראתי את המלך ליר. אני אשה משכילה. אני יודעת שגברים סובלים. אבל זה קמט חדש על פני המציאות. בתוך הרעיון שזהו סוג חדש של סבל מובלעת ההנחה, נראה לי, שאתם סובלים חלקית בגלל משהו שאתם יודעים שקורה לאחרות. זה אכן יהיה חדש.

אבל בעיקר, האשמה והסבל שלכם מסתכמים ב: אוי, אנחנו באמת מרגישים כל כך רע. הכל גורם לגברים להרגיש כל כך רע: מה שאתם עושים, מה שאתם לא עושים, מה שאתם רוצים לעשות, ומה שאתם לא רוצים לעשות אבל הולכים לעשות בכל מקרה. אני חושבת שרוב המצוקה שלכם היא: אוי, אנחנו באמת מרגישים כל כך רע. ואני מצטערת שאתם מרגישים כל כך רע – רע באופן כל כך חסר תועלת ומטופש – כי יש מובן מסויים שבו זו באמת הטרגדיה שלכם. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שאתם לא יכולים לבכות. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שאין שום אינטימיות אמיתית בחיים שלכם. ואני לא מתכוונת שזה בגלל שהשריון שאתם נאלצים לחיות איתו כגברים מטמטם: ואני לא מטילה ספק בכך שכל זה נכון. אבל אני לא מתכוונת לכל זה.

אני מתכוונת לזה שיש קשר בין הדרך שבה נשים נאנסות והחיברות שלכם לאנוס לבין מכונת המלחמה שלועסת ויורקת אתכם: מכונת המלחמה שאתם נטחנים בה בדיוק כמו שהאשה ההיא נטחנה במטחנת הבשר של לארי פלינט על העטיפה של האסלר. אתם ועוד איך צריכים להאמין שאתם מעורבים בטרגדיה הזאת ושזו גם הטרגדיה שלכם. בגלל שהופכים אתכם לבנים-חיילים קטנים מהיום שבו אתם נולדים וכל מה שאתם לומדים על איך להתחמק מהאנושיות של נשים הופך לחלק מהמיליטריזם של המדינה והעולם שבו אתם חיים. וזה גם חלק מהשיטה הכלכלית שאתם מרבים לטעון שאתם מתנגדים לה.

והבעיה היא שאתם חושבים שזה שם בחוץ: וזה לא שם בחוץ. זה בתוככם. הסרסור ושר המלחמה מדברים בשמכם. אונס ומלחמה הם לא כל כך שונים אחד מהשני. ומה שהסרסורים ושרי המלחמה עושים, זה שהם גורמים לכם להרגיש כל כך גאים שאתם גברים שיכולים לעמוד זקוף ולדפוק חזק. והם לוקחים את המיניות המושרשת הזאת והם שמים עליכם מדים קטנים ושולחים אתכם להרוג ולמות. עכשיו, אני לא הולכת לרמוז לכם שאני חושבת שזה יותר חשוב ממה שאתם עושים לנשים, כי אני לא.

אבל אני חושבת שאם אתם רוצים להביט במה שהמערכת הזאת עושה לכם, אז זה איפה שאתם צריכים להתחיל להסתכל: הפוליטיקה המינית של התוקפנות; הפוליטיקה המינית של המיליטריזם. אני חושבת שגברים מאוד פוחדים מגברים אחרים. זה משהו שאתם לפעמים מנסים לגעת בו בקבוצות הקטנות שלכם, כאילו שאם תשנו את הגישה שלכם אחד כלפי השני, לא תפחדו יותר אחד מהשני.

אבל כל עוד המיניות שלכם קשורה לתוקפנות, ותחושת הזכאות שלכם לאנושיות קשורה להיותכם עליונים על אנשים אחרים, ויש כל כך הרבה בוז ועוינות ביחס שלכם לנשים וילדים, איך אתם יכולים שלא לפחוד אחד מהשני? אני חושבת שאתם תופסים נכון – מבלי להיות מוכנים להכיר בכך פוליטית – שגברים הם מאוד מסוכנים: כי אתם באמת מאוד מסוכנים.

הפתרון של תנועת הגברים, של להפוך גברים לפחות מסוכנים אחד לשני על ידי שינוי של האופן שבו אתם נוגעים ומרגישים אחד את השני הוא לא פתרון. הוא פעילות לשעות הפנאי.

בכנסים האלה גם עוסקים בהומופוביה. הומופוביה היא מאוד חשובה: היא חשובה לאופן שבו עובדת עליונות גברית. לדעתי, האיסור על הומוסקסואליות גברית קיים כדי להגן על הכח הגברי. תעשה את זה לה. זאת אומרת: כל עוד גברים אונסים, זה מאוד חשוב שגברים יכוונו לאנוס נשים. כל עוד שהמין מלא בעוינות ומבטא הן כח על והן בוז כלפי האדם השני, זה מאוד חשוב שגברים לא יאבדו ממעמדם, שלא ישאו את הסטיגמה של נשים, שלא ישתמשו בהם באותו האופן. הכח של גברים כמעמד תלוי בכך שגברים ישארו בלתי-חדירים ושנשים תשארנה מנוצלות מינית על ידי גברים. ההומופוביה עוזרת לשמור על יחסי הכוחות המעמדיים האלה: היא גם שומרת שאתם כאינדיבידואלים תהיו בטוחים אחד מפני מהשני, שומרת שתהיו בטוחים מאונס. אם אתם רוצים לעשות משהו לגבי הומופוביה, אתם תצטרכו לעשות משהו לגבי זה שגברים אונסים, ושמין כפוי הוא לא מרכיב מקרי במיניות הגברית, אלא הוא התבנית שבתוכה המיניות הגברית מתקיימת.

חלקכם מאוד מודאגים מעליית הימין בארץ הזאת, כאילו שמדובר במשהו נפרד מהנושא של פמיניזם או של תנועת הגברים. ראיתי קריקטורה שסיכמה את זה יפה. זו היתה תמונה גדולה של רונלד רייגן כקאובוי עם כובע גדול ואקדח. והכיתוב היה: “אקדח בכל נרתיק, אשה הרה בכל בית. היפכו את אמריקה לגבר שוב.” זו הפוליטיקה של הימין.

אם אתם חוששים מעליית הפאשיזם במדינה הזאת – ואתם צריכים להיות טפשים כדי לא לחשוש כרגע – אז כדאי מאוד שתבינו ששורש העניין כאן נעוץ בעליונות גברית ובשליטה בנשים; נגישות מינית לנשים; נשים כשפחות מין לצורך התרבות; בעלות פרטית על נשים. זוהי התכנית של הימין. זהו המוסר שהם מדברים עליו. לזה הם מתכוונים. זה מה שהם רוצים. וההתנגדות היחידה להם שמשנה משהו היא התנגדות לבעלות של גברים על נשים.

מה זה אומר לעשות משהו לגבי כל זה? נראה שתנועת הגברים תקועה בשתי נקודות. הראשונה היא שגברים לא מרגישים כל כך טוב לגבי עצמם. ואיך אתם יכולים באמת? והשניה היא שגברים באים אלי או לפמיניסטיות אחרות ואומרים: “מה שאת אומרת על גברים לא נכון. זה לא נכון לגבי. אני לא מרגיש ככה. אני מתנגד לכל זה.”

ואני אומרת: אל תגידו לי את זה. תגידו את זה ליצרני הפורנוגרפיה. תגידו את זה לסרסורים. תגידו את זה לשרי המלחמה. תגידו את זה למי שמגינים על אונס ולמי שחוגגים אונס ולמי שתומכים אידיאולוגית באונס. תגידו את זה לסופרים שחושבים שאונס הוא נפלא. תגידו ללארי פלינט. וליו הפנר. אין שום טעם בלהגיד לי את זה. אני רק אשה. אין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה. הגברים האלה מתיימרים לדבר בשמכם. הם נמצאים בזירה הציבורית ואומרים שהם מייצגים אתכם. אם הם לא, אז כדאי שתיידעו אותם לגבי זה.

ואז יש את העולם הפרטי של המיזוגניה: מה שאתם יודעים אחד על השני; מה שאתם אומרים בחיים הפרטיים שלכם; הניצול שאתם רואים בספרה הפרטית; מערכות היחסים שנקראות אהבה, המבוססות על ניצול. זה לא מספיק למצוא פמיניסטית נודדת בדרכים ולגשת אליה כדי להגיד: “יו, אני שונא את זה.”

תגידו את זה לחברים שלכם שעושים את זה. ויש רחובות שם בחוץ שבהם אתם יכולים להגיד את הדברים האלה בקול רם וברור, ובכך להשפיע על המוסדות האמיתיים שמתחזקים את ההתעללות הזאת. אתם לא אוהבים פורנוגרפיה? הלוואי שהייתי יכולה להאמין שזה נכון. אני אאמין לזה כשאראה אתכם ברחובות. אני אאמין לזה כשאראה התנגדות פוליטית מאורגנת. אני אאמין לזה כשסרסורים יפשטו רגל כי לא יהיו להם יותר לקוחות גברים.

אתם רוצים לארגן גברים. אתם לא צריכים לחפש נושאים להתארגן סביבם. הנושאים הם חלק מהמרקם של חיי היום-יום שלכם.

אני רוצה לדבר איתכם על שוויון. מה זה שוויון ומה הוא אומר. זה לא סתם רעיון. זו לא סתם מילה תפלה שבסופו של דבר היא בולשיט. אין לה שום קשר לכל ההצהרות בסגנון: “אה, זה קורה גם לגברים.” אני מציינת סוג של התעללות, ואני שומעת "אה, זה קורה גם לגברים.” זה לא השוויון שעליו אנחנו נאבקות. אנחנו יכולות לשנות את הגישה שלנו ולהגיד: אוקיי, אנחנו רוצות שוויון, בואו נתקע משהו בתחת של גבר כל שלוש דקות.

מעולם לא שמעתם את זה מהתנועה הפמיניסטית, כי עבורנו לשוויון יש כבוד וחשיבות אמיתיים – זו לא סתם מילה מטומטמת שאפשר לעוות ולגרום לה להיראות מטופשת כאילו שאין לה שום משמעות.

כיישום של שוויון, איזשהו רעיון מעורפל של ויתור על כח הוא חסר תועלת. לחלק מהגברים יש מחשבות מעורפלות על עתיד שבו גברים הולכים לוותר על כח או שגבר אינדיבידואלי הולך לוותר על איזו פריווילגיה מסויימת שיש לו. גם זה לא מה ששוויון אומר.

שוויון זה פרקטיקה. שוויון זה פעולה. זו דרך חיים. זו פרקטיקה חברתית. זו פרקטיקה כלכלית. זו פרקטיקה מינית. הוא לא יכול להתקיים בוואקום. אתם לא יכולים לקיים שוויון בבית אם כשיוצאים מהבית, הוא נמצא בעולם של העליונות שלו, המבוססת על קיומו של הזין שלו, והיא נמצאת בעולם של השפלה וביזוי בגלל שהיא נחשבת לנחותה ובגלל שהמיניות שלה היא קללה. וזה לא אומר שהנסיון ליישם שוויון בבית לא משנה. הוא משנה, אבל הוא לא מספיק. אם אתם אוהבים שוויון, אם אתם מאמינים בשוויון, אם זו הדרך שבה אתם רוצים לחיות – לא רק גבר ואשה ביחד בבית, אלא גם גבר וגבר ביחד בבית ואשה ואשה ביחד בבית – אם שוויון הוא מה שאתם רוצים ומה שאכפת לכם ממנו, אז אתם חייבים להילחם על המוסדות שיהפכו אותו למציאות חברתית.

זה לא רק עניין של הגישה שלכם. אתם לא יכולים פשוט ליצור את זה בכח המחשבה. אתם לא יכולים לנסות את זה לפעמים, כשזה עובד לטובתכם, ולזרוק את זה מהחלון בשאר הזמן. שוויון הוא תורה. הוא דרך חיים. זהו הכרח פוליטי ליצור שוויון במוסדות. ועוד דבר לגבי שוויון הוא שהוא לא יכול להתקיים בד בבד עם אונס. לא יכול. והוא לא יכול להתקיים בד בבד עם פורנוגרפיה או עם זנות או עם ההשפלה הכלכלית של נשים בשום רמה ובשום צורה. הם לא יכולים להתקיים ביחד כי כל אלה מבוססים על הנחיתות של נשים.

אני רוצה לראות את תנועת הגברים הזאת מתחייבת לשים סוף לאונס כי זו המחוייבות המשמעותית היחידה לשוויון. זה מדהים שבכל העולמות הפמיניסטיים והאנטי-סקסיסטיים שלנו אנחנו לעולם לא מדברות ברצינות על לשים סוף לאונס. לסיים אותו. לעצור אותו. לא עוד. לא עוד אונס. באחורי המחשבה שלנו, האם אנחנו עדיין נאחזים ברעיון שהוא בלתי נמנע, שהוא המעוז האחרון של הביולוגיה? האם אנחנו חושבים שהוא תמיד יתקיים לא משנה מה נעשה? כל הפעולות הפוליטיות שלנו הן שקר אם אנחנו לא מתחייבות לשים סוף למציאות של האונס. ההתחייבות הזאת חייבת להיות פוליטית. היא חייבת להיות רצינית. היא חייבת להיות שיטתית. היא חייבת להיות פומבית. היא לא יכולה להיות מתפנקת.

הדברים שתנועת הגברים רוצה הם דברים ששווה לקיים. שווה לקיים אינטימיות. שווה לקיים רכות. שווה לקיים שיתוף פעולה. שווה לקיים חיים רגשיים אמיתיים. אבל אתם לא יכולים לקיים את כל אלה בעולם שיש בו אונס. שווה לסיים את ההומופוביה. אבל אתם לא יכולים לעשות את זה בעולם שיש בו אונס. האונס עומד בדרך של כל אחד ואחד מהדברים האלה שאתם אומרים שאתם רוצים. ואתם יודעים למה אני מתכוונת כשאני אומרת אונס. שופט לא צריך להכנס לחדר ולהגיד שלפי סעיף כך וכך אלה מרכיבי ההוכחה. אנחנו מדברות על כל סוג של מין בכפייה, כולל מין שנכפה על ידי עוני.

 אתם לא יכולים לקיים שוויון או רכות או אינטימיות כל עוד יש אונס, כי אונס משמעו טרור. אונס משמעו שחלק מהאוכלוסיה חיות במצב של אימה מתמדת, ומעמידות פנים – כדי לרצות ולהרגיע אתכם – שהן לא. כך שאין שום כנות. איך יכולה להיות? אתם יכולים לדמיין איך זה לחיות כאשה יום אחר יום עם האיום המתמיד של אונס שמחרף מעלייך? או איך זה לחיות עם המציאות? אני רוצה לראות אתכם משתמשים בגופים האגדיים והעוצמה האגדית והאומץ האגדי שלכם והרכות שאתם אומרים שיש בכם, בשמן של נשים; וזה אומר נגד האנסים, נגד הסרסורים, ונגד יצרני הפורנוגרפיה. זה אומר יותר מגינוי אישי של כל אלה. זה אומר התקפה שיטתית, פוליטית ופומבית על כל אלה. וראינו מעט מאוד מזה עד כה.

באתי לכאן היום כי אני לא מאמינה שאונס הוא בלתי נמנע או טבעי. אם הייתי חושבת ככה, לא היתה לי שום סיבה להיות פה. אם הייתי חושבת ככה, הפרקטיקה הפוליטית שלי היתה אחרת ממה שהיא. אי פעם תהיתם למה אנחנו לא פשוט יוצאות למאבק מזויין נגדכם? זה לא בגלל שיש מחסור בסכיני מטבח בארץ הזאת. זה בגלל שאנחנו מאמינות באנושיות שלכם, בניגוד לכל הראיות.

אנחנו לא רוצות לעשות יותר את העבודה של לעזור לכם להאמין באנושיות שלכם. אנחנו לא יכולות לעשות את זה יותר. תמיד ניסינו. גמלתם לנו בניצול שיטתי ובהתעללות שיטתית. אתם תצטרכו לעשות את זה בעצמכם מעתה והלאה ואתם יודעים את זה.

הבושה של גברים בפני נשים היא, אני חושבת, תגובה הולמת הן למה שגברים כן עושים והן למה שגברים לא עושים. אני חושבת שאתם צריכים להתבייש. אבל מה שאתם עושים עם הבושה הזאת זה להשתמש בה כתירוץ להמשיך לעשות את מה שאתם רוצים ולהמשיך לא לעשות שום דבר אחר; ואתם חייבים להפסיק. אתם חייבים להפסיק. הפסיכולוגיה שלכם לא משנה. כמה שכואב לכם לא משנה בסופו של דבר בדיוק כמו שכמה שלנו כואב לא משנה. אם רק היינו יושבות במעגלים ומדברות על כמה שהאונס כואב לנו, אתם חושבים שהיה קורה אחד מהשינויים שראיתם בארץ הזאת בחמש-עשרה השנים האחרונות? לא היה קורה כלום.

זה נכון שאנחנו צריכות לדבר אחת עם השניה. אחרת איך, אחרי הכל, היינו אמורות לגלות שכל אחת מאיתנו היא לא היחידה בעולם שאונס ומכות קרו לה למרות שהיא לא ביקשה את זה? לא יכולנו לקרוא על זה בעיתונים, לא אז. לא יכולנו למצוא ספר על זה. אבל אתם כן יודעים ועכשיו השאלה היא מה אתם הולכים לעשות; כך שהבושה והאשמה שלכם ממש לא רלוונטיות לכלום. הן לא משנות לנו בכלל, בשום צורה. הן לא מספיק טובות. הן לא עושות כלום.

כפמיניסטית, אני נושאת איתי את האונס של כל הנשים שדיברתי איתן בעשר השנים האחרונות. כאשה, אני נושאת אתי את האונס שלי עצמי. אתם זוכרים תמונות שראיתם של אירופה בזמן המגפה הגדולה, כשמריצות היו מסתובבות ואנשים היו פשוט מרימים גופות וזורקים אותן פנימה? אז ככה זה לדעת על אונס. ערימות על ערימות על ערימות של גופות שיש להן חיים שלמים ושמות ופנים אנושיות.

אני מדברת בשם פמיניסטיות רבות, לא רק בשם עצמי, כשאני אומרת לכם שאני עייפה מכל מה שאני יודעת ועצובה יותר מכל המילים שיש לי על כל מה שכבר נעשה לנשים עד לנקודה הזאת, עכשיו, 14:24 בצהריים ביום הזה, כאן במקום הזה.

ואני רוצה יום אחד של הפוגה, יום חופש אחד, יום אחד שבו לא יערמו שום גופות חדשות, יום אחד שבו שום ייסורים חדשים לא יצטרפו לישנים, ואני מבקשת שתיתנו לי אותו. ואיך אוכל לבקש מכם פחות מזה – זה כל כך מעט. ואיך תוכלו להציע לי פחות – זה כל כך מעט. אפילו במלחמות, יש ימים של הפסקת אש. לכו ותארגנו הפסקת אש. תפסיקו את הצד שלכם ליום אחד. אני רוצה הפסקת אש בת עשרים וארבע שעות שבמהלכה לא יהיה אונס.

אני מאתגרת אתכם לנסות את זה. אני דורשת שתנסו את זה. לא אכפת לי להתחנן בפניכם שתנסו את זה. בשביל מה חוץ מזה אתם יכולים להיות פה בכלל? איזו עוד משמעות בכלל יכולה להיות לתנועה הזאת? מה חוץ מזה יכול להיות כל כך חשוב?

וביום הזה, ביום הזה של הפסקת האש, ביום הזה שבו אף אשה אחת לא תאנס, אנחנו נתחיל את היישום האמיתי של השוויון, כי אנחנו לא יכולות להתחיל אותו לפני היום הזה. עד היום הזה שוויון לא אומר כלום כי הוא לא כלום: הוא לא אמיתי; הוא לא כן. אבל ביום הזה הוא יהפוך לאמיתי. ואז,במקום אונס, נתחיל לראשונה בחיינו – גברים ונשים – לחוות חופש.

אם יש לכם תפיסה של חופש שכוללת את קיומו של האונס, אתם טועים. אתם לא יכולים לשנות את מה שאתם אומרים שאתם רוצים לשנות. באשר לעצמי, אני רוצה לחוות רק יום אחד של חופש אמיתי לפני שאמות. אני משאירה אתכם כאן לעשות את זה בשבילי ובשביל הנשים שאתם אומרים שאתם אוהבים.


אנדריאה דבורקין מתה בשנתה בבוקר של התשיעי באפריל 2005. היא לא זכתה לראות את הפסקת האש שלה מתגשמתאבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולות.

לטקסט המקורי

הבעיה עם "ככה זה בנים"

תורגם ע"י ליאור בצר מפוסט מקור של סוראיה צ'מאלי

rape-culture

במשך חודשים, בכל בוקר שהבת שלי הייתה בגן, צפיתי בה בונה טירה מורכבת מקוביות, דיסקיות פלסטיק צבעוניות, חבלים קטנים, סרטים ונוצות, עד שהגיע ילד – תמיד אותו הילד – ושניות לאחר שהושלמה הטירה, רמס אותה בחדווה.

לא משנה כמה פעמים עשה את זה, ההורים שלו מעולם לא התערבו לפני השחזור התלת מימדי היומי של "גודזילה". זה מה שהיו אומרים תמיד:

"את יודעת! ככה זה בנים!"

"זה שלב כזה!"

"הוא כזה בן! הוא כל כך אוהב להרוס דברים!"

"יואו, מדהים! בנות ובנים הם כל כך שונים!"

"הוא. לא. מסוגל. להתאפק!"

ניסיתי ללמד את הבת שלי למנוע את ההתרחשות הזאת. היא ביקשה ממנו בנימוס לא לעשות את זה. דיברנו על מה היא יכולה לעשות. היא עברה לבנות במקום אחר. היא עמדה בדרכו. היא בנתה יסודות חזקים יותר לטירה כך שאם בכל זאת יהרוס אותה, שלא תצטרך לבנות את הכול מחדש. בינתיים, אני מניחה שההורים שלו חשבו, "איזה ילד לא היה הורס את זה?"

היא בנתה טירה יפהפייה ומנצנצת במרחב ציבורי.

זה היה כל כך מפתה.

הוא פשוט לא יכול לשלוט בעצמו, וכבן, יש לו נטיות לאלימות.

היא פשוט הייתה צריכה לשמור על הטירה שלה.

זה בכלל לא משנה מה היא רוצה. חוץ מזה, היא לא עשתה כזה בלאגן כשהוא הרס את הטירה. זו לא הייתה הריסת טירה "לגיטימית" אם היא לא הובילה לטנטרום מצדה.

היצר שלו – לשליטה, להרס, לכוח, למה-שלא-יהיה – היה מובן.

אולי היא פשוט לא הייתה צריכה ללכת לגן בכלל. או, היה עדיף לו הייתה עוסקת בבניית טירות בבית שלה.

אני יודעת שזו מטאפורה מחרידה, אבל לימדתי את הבת שלי את המקבילה של "איך לא להיאנס" בבנייה בקוביות, והילד הזה לא למד את המקבילה של "אל תאנוס".

אפילו פעם אחת ההורים שלו לא דיברו אתו על הפלישה למרחב האישי של אדם אחר, או ההשתלטות על משהו לא שלו למטרותיו. כבוד אליה, לעבודה שלה ולמילים שלה לא היה משהו שלימדו אותו.  כמה מתוך ההתנהגות של אותו הילד בשנים הבאות תזכה לתירוצים האלה, תכוון לעמוד בציפיות האלה ותחזק את ה"כללים" שההורים שלו שבו וחזרו עליהם?

יום אחד היה ילד אחר שניסה להרוס את הטירה שלה באותו האופן. כשעשה זאת, לקחה אותו אימא שלו הצדה, הסבירה לו שזו לא הטירה שלו ושאסור לו להרוס אותה, שאלה אותו איך הוא חושב שהבת שלי הרגישה אחרי שעבדה קשה כל כך לבנות את הטירה, וחזרה יחד אתו על מנת שיתנצל. זה בטח לא היה לו כיף, אבל הוא לא עשה את זה שוב.

היה גם ילד שלישי. הוא היה ממש חכם. הוא שאל אם הוא יכול להרוס את הטירה שלה. היא, השליטה רבת החסד של הבנייה בקוביות לפני מפגש הבוקר, אמרה כן… אבל רק אחרי שתסיים לבנות ותגיד שזה בסדר. הם תכננו יחד, ולבסוף הוא התחיל לבנות יחד אתה, ושניהם הרסו הכול יחד בהנאה צרופה. אי אפשר להמציא סיפורים כאלה.

קחו כל אחד מהילדים האלה ותארו לעצמכן מה הוא יעשה כשיגדל ויהיה, נגיד, סטודנט שתוי במסיבה, שכועס על האקסית שדוחה אותו ומשתמשת במילים שהיא מצפה שיבין ויכבד, "לא, אני לא רוצה. די. לך."

התכונה שמייחדת ומאפיינת יותר מכל גברים מתעללים היא התחושה שזו זכותם.

http://www.rolereboot.org/family/details/2012-10-boys-will-be-boys-is-no-excuse-for-bad-behavior

בעיית המיזוגניה הקשה של פייסבוק

גולשים ומפרסמים כועסים על היחס הסבלני לאלימות נגד נשים באתר, אז מדוע אין תגובה חריפה יותר מפייסבוק?


  כתבת מקור על ידי סוראיה צ'מאלי באתר The Guardian
תורגם על ידי נעה נחמיאס


שריל סנדברג לא עוצרת את המיזוגניה בפייסבוק

שריל סנדברג, מנהלת התפעול של פייסבוק: אקטיביסטיות מקוות שהיא "תפעיל לחץ" נגד סקסיזם פוגעני באתר. צילום: לורן גילרו/

בשבוע שעבר, לורה בייטס מ"פרויקט הסקסיזם היומיומי" (Everyday Sexism Project) שאלה את חברת פין-אייר (FinnAir) בטוויטר אם הם מודעים לכך שפרסומת שלהם מופיעה בדף פייסבוק שתומך באלימות כלפי נשים. החברה הגיבה:

 "הדבר לחלוטין נוגד את הערכים והמדיניות שלנו."

מספר מפרסמים אחרים הגיבו בצורה דומה, אך רוב החברות ככל הנראה לא מודעות לכמות הפעמים בהם סיטואציה כזאת מתרחשת. היום בבוקר, לדוגמה, פרסומת של דורסל הופיעה בדף של קבוצה שנקראת "אני רוצח כלבות כמוך", הזמנות לערב מחווה לחשמן קתולי הופיעו בדף "ערביות סקסיות" שמזמין להצטרף כדי לצפות בפורנו, ובדף "אלימות במשפחה: אל תגרמי לי לומר לך פעמיים" שמלא בתמונות של נשים מוכות התנוססה פרסומת של ויסטה-פרינט (חברה המדפיסה מוצרי לוגו).

"אנחנו נתקלים לעיתים באנשים שמעלים תוכן בוטה. התוכן הזה אמנם עשוי להיות וולגרי ופוגעני, אבל העלאת תוכן גס לא מהווה הפרה של מדיניות האתר", כך הסביר דובר מטעם פייסבוק לשאלה מה תגובתם לדפים כגון אילו.

"יחד עם זאת, פייסבוק לא מתיר תוכן מאיים, מסית, או שמעודד אלימות, ולא נאפשר להעלות תוכן שהוא פוגעני באופן ישיר ואמיתי."

לפייסבוק יש מדיניות מפורטת לטיפול בתלונות, והחברה מדגישה כי בטחון המשתמשים הוא בראש מעייניה. בגלל כמות המשתמשים העצומה בפייסבוק (מעל מיליארד משתמשים), החברה פועלת רק כאשר גולשים מדווחים על תוכן כבעייתי. לכן, עצם הבעיה היא בהגדרה של המושגים "פוגעני", "מאיים" ו"אמיתי", והאם נשים וגברים מבינים "בטחון" בצורה שונה.

עובדי פייסבוק נתקלים במקרים אמיתיים של אלימות ופשע כל יום. לכן, תוכן "לא אמיתי" שמתאר אונס והתעללות בנשים ובילדות מקוטלג, פעמים רבות, כ"הומור" ולא מוסר. דוגמאות מהזמן האחרון כוללות תמונה של איש נושא נערה מעולפת עם הכיתוב "רוהיפנול (סם אונס): למצבים בהם שיטות חיזור מסורתיות לא עובדות!" ואת הדף של "אמן הפיתוי" שנוהג במה שהוא מכנה "משאית אונס" ("I love the rape van"). בפייסבוק מנסים לבדוק כל תלונה תוך 72 שעות, אך דפים כמו "לאנוס תינוקות – כי אתה פאקינג חסר-פחד" יכולים להישאר במרחב הווירטואלי למשך יותר מחודש.

המייסדות של "רייפ-בוק" (Rapebook), דף שהוקם לפני שנה כדי "להילחם במיזוגניה בפייסבוק דרך שיתוף ותלונה על דפים", אומרות שתוכן שמציג התעללות מינית או אלימות במשפחה בצורה נורמטיבית הוא פוגעני ואלים. מיד לאחר הקמתו, הדף הפך למטרה מועדפת לטרולים ומנהלות הדף ספגו איומים באונס אלים ומוות, והופצצו בתמונות פורנוגרפיות. פוסטים בדף, כדוגמת אחד שקרא לאנשים לתרום לקמפיין נגד אלימות של אמנסטי, קיבלו מעל מאה תגובות שכללו תוכן כמו: "לעזאזל עם זה, תכה את הכלבה" ו"אלימות במשפחה היא דו-כיוונית, שרמוטה צבועה". תגובות אלימות כאלה עשויות לגרום לחרדה, וגורמות ליצירה של מרחב שבו האישה הממוצעת לא מרגישה בטוחה. מחקרים מראים שתוכן כזה הוא טריגרי ופוגע ביכולת של הנחשפים אליו לחוש אמפתיה כלפי קורבנות.

 כאשר פניתי לנציגי פייסבוק, הם ענו במהירות והיו גלויים לגבי מדיניות האתר. לחברה יש חוקים ברורים בנושא של הטרדה, התעמרות והסתה – ולכן הבעיה איננה הגנה על "חופש הביטוי" של המשתמשים. הבעיה היא שנורמות מיזוגניות מיינסטרימיות מוטמעות לא רק בצורה שבה פייסבוק מפרשים את המשמעות של "בטחון" "הומור" ו"איום ממשי", אלא באופן שבו מובנה תהליך התלונה בפייסבוק.

 ראשית, מקרים כמו זה של אחת ממייסדות "רייפ-בוק", טריסטה הנדרן (Trista Hendren) מדגימים באופן ברור כמה קל ונוח לאיים על נשים באונס אלים ומוות תוך שימוש בשפה מיזוגנית. המדיניות של פייסבוק לא מתירה הסתה, למרות שהסתה מוגנת בארה"ב בתיקון הראשון לחוקה. משתמשי פייסבוק שרוצים להשפיל נשים מנצלים את העובדה שמערכת בדיקת התלונות לא מכירה בהסתה על רקע מגדרי ולא בנויה לבדוק את ההקשר הרחב יותר של התלונה. מערכת התלונות של פייסבוק לא לוקחת בחשבון כיצד יצירת סביבה עוינת לנשים (התייחסות לאונס ואלימות נגד נשים כבדיחה או התעלמות מתוכן מאיים) תשפיע על המשתמשות שלה.

שנית, הדבר שאנשים כמו מקימות הדף "רייפ-בוק" מוחים נגדו אינו "פגיעה ברגשות" של ציבור מסוים, אלא הסבלנות והקבלה של תוכן אלים, משפיל, מחפיץ ומבזה לנשים וילדות, ואשר מאחוריו מסתתרת אלימות אמיתית. נשים שחיות בעולם בו אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית (בארה"ב הסטטיסטיקה היא אחת מחמש נשים ואחד מ-77 גברים [בישראל המספרים דומים]) לא יכולות להפריד את המציאות הזאת מהחוויה שלהן במרחב הווירטואלי. נתונים לגבי אלימות במשפחה חושפים תמונה דומה, בה האלימות מתבצעת בעיקר על ידי גברים. יחסי הכוחות האלה משתקפים במיזוגניה ברשת.

"בהתחלה אנשים העלו לדף (רייפ-בוק) תמונות של נשים וילדות נאנסות או מוכות, והגיבו באמירות כמו "אני אזיין את הילדים שלך", מסבירה הנדרן, ממקימות הדף. "אחר כך פרסמו את הפרטים האישיים שלנו ומטרידים התקשרו ושלחו אימיילים, ולבסוף פרסמו את הכתובת שלי ושמותיהם של ילדי".

למרות העובדה שנציגי פייסבוק ניסו לעבוד בשיתוף פעולה עם "רייפ-בוק" נגד ההטרדות, מקימות הדף סגרו אותו אחרי חודשים ארוכים שבמהלכן הן קיבלו כ-500 הודעות ביום, כולל תמונות של אונס ופורנוגרפיה של ילדים. מטרידים השתמשו בתמונה של הנדרסן לצור ממים על אונס, והיא עזבה את פייסבוק. יש לציין כי גם אנשים שתמכו בפעילות של "רייפ-בוק" לא הסכימו להיחשף מחשש להטרדה דומה. האם זאת לא שלילה של חופש הביטוי מאותן המשתמשות, שנגרמת מהטרדה, התעמרות ושנאת נשים? נוצר מצב שבו האנשים שמרגישים בטוחים בפייסבוק הם אלו שמצדיקים אונס ואלו שמעלים תוכן שקורא להשפלה של נשים.

תשובה מוכרת לטענה הזאת היא "האינטרנט הוא פוגעני. אם זה לא מתאים לך, תעזבי". זה נכון: האינטרנט הוא אכן מרחב פוגעני, והזכות להיות פוגעני חיונית לדמוקרטיה. אבל פייסבוק איננו "האינטרנט". פייסבוק הוא חברה בעלת מדיניות מסוימת וקוד התנהלות שיוצרים אצל המשתמשים ציפייה מוצדקת לכך שהאתר יאכוף את התקנות שהוא עצמו קבע. כרגע, פייסבוק מאפשר ל"חופש הביטוי" להיות הגנה נגד פעולות שמאיימות ומשתיקות נשים.

אם בפייסבוק כבר מודעים לבעיה הזאת, הרי שהם לא חושפים את זה. בשבוע שעבר עלה דף שנקרא "שריל סנדברג הטי כתף ונקי את פייסבוק ממיזוגניה" (Sheryl Sandberg: LEAN-In And Remove Misogyny from FB). לורה בייטס אומרת שפייסבוק מסרבים להתייחס לקמפיין הסקסיזם היומיומי אותו יצרה, אך מפרסמים כן מתייחסים, וידוע שבעל המאה הוא בעל הדעה. אך האם זה מוגזם לצפות מהסמנכ"לית הפמיניסטית להתייחס לבעיית המיזוגניה בפייסבוק לפני שהדבר יפגע בשורת הרווח של החברה?


 

הפלות לאמידות בלבד

כל אשה בהריון, חייבת שתהיה לה האפשרות להחליט האם להביא ילד לעולם, בהתבסס על הנסיבות שלה ושל משפחתה, לא חשוב מה ההכנסה שלה. אנחנו לא יכולות להמשיך לתת לפוליטיקאים ואנשי דת להתערב בהחלטה משפחתית על כמה ילדים להביא לעולם ומתי.

תמי דינס

במה זה באמת כרוך, להשיג הפלה באמריקה? ובישראל?

AbortionAccessהבלוג האמריקאי Feministing  מציין החודש את "חודש הגישה להפלות" (Abortion Access Month). באמריקה הזכות והגישה של נשים להפלות הן אחד מנושאי המחלוקת מרכזיים בין הרפובליקנים לדמוקרטים. בהתאם, הנושא של הזכות להפלה בארה"ב זוכה להתייחסות גם בתקשורת בארץ, בעיקר כשהיא מתייחסת לבחירות בארה"ב. אך משום מה, הזכות והגישה להפלה במדינת ישראל כמעט ולא זוכות לסיקור בתקשורת המקומית או לדיון ציבורי, למרות שהזכות והגישה להפלה בארץ מוגבלות במידה רבה ובאופן דומה.

וכך כותבות איישה פנדיט וורוניקה באייטי פלורס בבלוג Feministing:

ספטמבר הוא חודש הגישה להפלות, וזהו זמן לחשוב על השאלה הזאת. כפי שמסתבר, נדרש לא מעט על מנת להשיג הפלה בארץ הזאת, וכאשר מדינות בכל אמריקה עורמות דרישות של זמני המתנה מינימאליים (אישה נדרשת לשאת את העובר זמן מינימלי לפני שמותר לה לבצע הפלה, גם במקרים בהם ההריון הוא תוצאה של אונס, ת.ד.), בדיקות אולטרסאונד חובה, ואיסורים ומחסומים אחרים, הגישה להפלה חוקית ובטוחה מבחינה רפואית נעשית יותר ויותר קשה מיום ליום. אחת מהמשוכות הגבוהות ביותר שנדרשת לעבור מי שמבקשת הפלה היא העובדה שלרבות מהמבקשות, זה פשוט יקר מדי. מי הן הנשים שלא יכולות להרשות לעצמן הפלה?

מחוץ למשרות בשכר שלנו, אנחנו ממלאות תפקידים ברשת הלאומית למימון הפלות. הארגון מסייע לגשר על הפער בין הזכות לעבור הפלה חוקית לבין היכולת לשלם עבורה ע"י מאבק בחוקים לא הוגנים שפוגעים בגישה להפלות חוקיות ובטוחות, וע"י הגשת עזרה ישירה לנשים שצריכות הפלה היום. דרך העבודה הזאת, ועבודה אישית שלנו בגיוסים מקומיים של מימון, שמענו אין ספור סיפורים – כולם שונים זה מזה, אבל מה שמשותף לכולם היא העובדה שאיסוף המימון לטיפול הרפואי הנדרש נעשה כמעט בלתי אפשרי.

לילה היא אחת מהנשים שהתקשרו לרשת המימון כדי לבקש עזרה:

הבן שלי הוא בן 11 חודשים עם פגם חמור מלידה. הוא נכנס ויוצא מהמחלקה לטיפול נמרץ כל חייו ויש לו שלושה או ארבעה תורים לרופא בכל חודש. אחרי שהוא נולד, נאלצתי להפסיק את לימודי ואיבדתי את משרתי בגלל כל הטיפולים. הטיפול הרפואי של הבן שלי מכוסה ע"י מדיקאייד (תכנית הביטוח הרפואי של ארה"ב למשפחות או יחידים עם הכנסה נמוכה, ת.ד.), אבל זה לא מכסה את ההפלה שלי. איך אוכל להשיג את הכסף להפלה כשאין לי מספיק לחיתולים? ואיך אוכל לגדל שני תינוקות כשהאחד שיש לי עכשיו זקוק לכל מה שיש לי לתת? רק עברתי למדינה הזאת כדי לגור עם חברתי הטובה ביותר והתינוק שלה. חשבנו שאנחנו יכולות להצליח טוב יותר עם נעבוד ביחד, נדאג אחת לשניה.

אבל עכשיו כבר נאלצתי לקחת כסף מתקציב הקניות במכולת שלנו כדי לנסות לממן את ההפלה. חברתי מבינה, אבל אנחנו נהיה במחסור של כסף לאוכל לזמן מה. לוויתי כסף מחברות וותיקות. מכרתי את הטלוויזיה. הצלחתי להשיג את הסכום שהייתי צריכה. אבל כשהגעתי למרפאה, נאמר לי שההפלה תעלה 100 דולר יותר.

100 דולר יותר ממה שהיה לי. 100 דולר יותר ממה שאני יכולה לדמיין להשיג.

בשום אופן לא יכולתי לחזור הביתה בלי לקבל את ההפלה. אז פתחתי את תיק החיתולים והתחלתי להוציא דברים החוצה – אבקת מזון תינוקות, בקבוקים, חיתולים – כדי למכור לנשים האחרות בחדר ההמתנה. אולי יכולתי לגייס את ה- 100 דולר האלו ממש שם.

נשמתי כל-כך חזק ומהר שחשבתי שאני הולכת לאבד את ההכרה.

למזלה, לילה לא סורבה באותו היום, אבל זאת המשמעות של האיסור הפדרלי על מימון הפלות, הידוע כתיקון הייד (קרוי על שמו של הנרי הייד, חבר הקונגרס הרפובליקני שקידם את החוק), בחיים האמיתיים. המשמעות היא שנשים עם הכנסה נמוכה, שהטיפולים הרפואיים שלהן ממומנים ע"י מדיקאייד, צריכות למצוא דרך לממן את הליך ההפלה מהכיס שלהן, למרות שהעובדה שהן בתכנית מדיקאייד מעידה על כך שגם ככה אין להן מספיק בשביל לגמור את החודש. זה אומר שנשים לא-לבנות (בארה"ב, למשל, נשים שחורות, לטיניות או אסייתיות), שהן עניות באופן שאינו פרופורציונלי לשאר האוכלוסיה, נושאות על כתפיהן את עול הגזרות האלו. זה אומר שטרנסג'נדרים, קוויריות, בעלות מגדר לא מותאם וג'נדרקוויריות – שגם הן עניות באופן לא פרופורציונלי, במיוחד כשהן צבעוניות – נושאות חלק כבד ממשקל הגזרות, בנוסף לכל המתח שנלווה לקושי למצוא רופא שמוכן ומסוגל לתת טיפול רפואי איכותי לבעלות מצג מגדרי לא נורמטיבי (הערת תרגום: במקור באנגלית נעשה בשימוש במילה folks שהיא נייטרלית מבחינה מגדרית ולכן מתאימה לשימוש גם בהתייחסות לטרנסג'נדרס או ג'נדרקווירים/יות, לעומת המילים אשה או נשים שנעשה בהן שימוש בתרגום הנוכחי. כמו כן הנאמר למעלה נכון או יהיה נכון בעתיד הלא רחוק גם לטרנסג'נדריות שיוכלו לקלוט ולהחזיק הריון באמצעות טכניקות שונות, כפי שמתואר למשל כאן).

ועדיין, הסקר השנתי של הרשת הלאומית למימון הפלות מראה שבממוצע, המימון מצליח לעזור רק ל-1 מתוך 7 נשים שפונות אליהן לעזרה. המתנדבות והמתנדבים במימון הפלות ברחבי הארץ יודעות היטב, כי הן משוחחות מדי יום עם נשים שמבקשות הפלה, שהזכות החוקית להפלה היא מציאות רחוקה עבור רבות. העבודה במימון, למעשה, היא על מנת לגשר בין מה שיש להן לבין עלות ההפלה. התהליך הזה כולל: קביעה האם מי שזקוקה להפלה גרה במדינה שמכסה הפלה דרך המדיקאייד (רק 17 מהמדינות בארה"ב עושות זאת); כמה ההליך עולה, כמה כסף כבר יש למי שמבקשת הפלה, ומה היא יכולה למכור כדי להתקרב לסכום הדרוש; האם ישנה קליניקה קרובה למקום מגוריה, והאם נדרש זמן המתנה מינימלי או קיימת חובת אולטרסאונד, או פרוצדורה לא רפואית אחרת שנדרשת; האם יש לה איך להגיע למרפאה, או מקום ללון בו אם מדובר בהליך של יומיים; ומידע על גנים לילדים שלה, או טיפול להוריה הקשישים, ושעות העבודה שלה.

ואלו רק הדאגות הלוגיסטיות – לא נגענו עוד בפחד, בושה וסטיגמה. הפער הזה קיים בגלל שאנחנו כחברה פשוט לא מתייחסים להפלה כאל טיפול רפואי. אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות כצורך חברתי ורפואי. ואנחנו מפחיתים מערכן של החוויות של מיליונים שעבורן הפער הזה הוא ההבדל בין קבלת הטיפול לו הן זקוקות לבין היותו של הטיפול לו הן זקוקות בלתי ניתן להשגה עבורן.

אנחנו חייבות לקרוא למחיקת האיסורים על מימון הפלות. הפלה עולה 451 דולר בשליש הראשון של ההריון ויכולה לפעמים לעלות גם 3000 דולר או יותר. זה סכום בלתי אפשרי עבור רבות – במיוחד כאשר אשה שעובדת משרה מלאה בשכר נמוך מרוויחה רק 1000 דולר בחודש וצריכה לכסות שכר דירה, ארנונה, מזון, תחבורה, והשגחה על הילדים. כל אשה בהריון, חייבת שתהיה לה האפשרות להחליט האם להביא ילד לעולם, בהתבסס על הנסיבות שלה ושל משפחתה, לא חשוב מה ההכנסה שלה. אנחנו לא יכולות להמשיך לתת לפוליטיקאים ואנשי דת להתערב בהחלטה משפחתית על כמה ילדים להביא לעולם ומתי.

לכן אנחנו מציינות את חודש הגישה להפלות. ב-30 בספטמבר זהו יום השנה ה-38 לתיקון הייד, וב-28 בספטמבר זהו היום הגלובלי לפעולה עבור גישה להפלה חוקית ובטוחה. במהלך החודש הזה, אנו מעודדות אתכן לפעול לסיום האי-שוויון העמוק שנוצר ע"י פוליטיקאים ששולטים בקרנות פדרליות, ולזכור שאנו המומחיות לחיים של עצמנו. מגיעים לנו הכלים וההזדמנות לבנות את העתיד ואת המשפחות שאנו רוצות וצריכות. אנו מזמינות אתכן לצרף את הקול שלכן לקריאה רמה ובלתי מתנצלת לכל קובעי המדיניות שלנו: בואו נשים סוף למערכת רפואית בלתי-שוויונית שמתייחסת לרפואה של איברי הרבייה כאל דבר נפרד משאר תחומי הרפואה. 

כמו שציינתי למעלה, המצב בארץ לא טוב יותר. וועדה לאישור הפלה עולה כ-300₪, סכום לא מבוטל עבור נשים שסופרות כל שקל כדי להגיע לחשבון מאוזן בסוף החודש, או בשביל נשים צעירות שתלויות כלכלית בהוריהן, שאולי מתנגדים להפלה, או מתנכרים לבנותיהן, או שפשוט אין באפשרותם לתת את הסכום. אבל זה עוד הכסף הקטן. עלות הפלה בארץ יכולה להגיע ל-3000₪. קופת החולים תממן את ההפלה רק במקרים של אונס או גילוי עריות.

כסף הוא לא המכשול היחיד: הוועדה לאישור הפלה מאשרת הפלות רק במקרים הבאים: כשמדובר בנערה מתחת לגיל שבע-עשרה או מעל גיל ארבעים, כשההריון הוא תוצאה של אונס, גילוי עריות, או יחסים מחוץ לנישואים, או כשיש חשש לבריאותה של האישה או לפגם חמור בעובר. במצב זה, בו מבחינת המדינה לאשה אין זכות עצמאית מלאה להחליט האם להמשיך את ההריון או להפסיקו, לא פלא שכמחצית מההפלות שמתבצעות בארץ הן הפלות לא חוקיות.

באתר http://pro-choice.org.il/ מופיע מידע רב ושימושי על הפלות בישראל וכן סיפורים אישיים של נשים שפנו לוועדות להפסקת הריון. בנוסף, מי שפועלת רבות בנושא היא שרון אורשלימי, שפרסמה חוויות של נשים שביקשו הפלה בבלוג שלה ובעמוד הפייסבוק שפתחה אשה תחת ועדה.

שש הדרכים בהן אנחנו מדברים/ות על הגיל של נערות מתבגרות

הרעיון לפיו מתבגרת (טינייג'רית) יכולה להיות "מבוגרת יותר מהגיל הכרונולוגי שלה" יכול לסכן ילדות צעירות

מאת סוריאה שמלי לסלון
מקור: http://www.salon.com/2013/09/04/the_six_ways_we_talk_about_a_teenage_girls_age/

american_beauty2-620x412

Thora Birch and Mena Suvari in "American Beauty"

בשבוע שבר, שופט בית המשפט המחוזי (District Judge) ג'י. טוד באף (G. Todd Baugh) הכריז כי צעירה מתוסבכת, בת 16, שהיום כבר לא בין החיים, אחראית לאונס שאותו עברה. (הצעירה הייתה רק בת 14 כאשר האירוע התרחש). במהלך קיצור עונשו של האנס מ-15 שנים בכלא ל-30 ימים, השופט הסביר כי הקורבן הייתה "מבוגרת יותר מהגיל הכרונולוגי שלה" ו- "הייתה במידה רבה של שליטה על הסיטואציה" בה המורה שלה, בן 49, נמצא אשם באינוסה. לאחר הפגנות סוערות שדרשו את פיטוריו, באף התנצל וקרא לדיון מחדש. המקרה דומה דמיון מדהים למקרה שהתרחש בבריטניה מוקדם יותר הקיץ, בו ילדה בת 13 שהייתה מעורבת תוארה ע"י השופט כ"טורפת" מינית.

זה קרה, וקורה בתדירות שמכהה אותנו במשך שנים. לפני כחודש, סנגורים בלואיזיאנה השתמשו באותו הטיעון במקרה הכולל קצין נוער (juvenile detention guard) וצעירה בת 14 שהייתה בהשגחתו. נטען כי הצעירה קיימה עמו יחסי מין בהסכמה, למרות שהיא צעירה בשלוש שנים מגיל ההסכמה בלואיזיאנה.

השפה בה משתמשים במקרים אלו מראה את הבלבול במושגים הנוגעים לגילאים של בנות צעירות והמשמעות שלהם.

צעירה בגיל ההתבגרות לא מורשית להתנהג "בגילה". למעשה, אין לה גיל אחד בכלל, אלא כמה גילאים לפיהם בני ובנות אדם מעריכות/ים ושופטות/ים אותה במהלך היום. כשמדברים על תקיפה מינית, הסכמה ומערכת הצדק, ה"גיל" של כל צעירה הוא בעיקר עניין של הבנייה חברתית. החברה מגדירה את גילה לפחות בשש דרכים שונות:

הדרך הראשונה היא גילה הביולוגי. זוהי הדרך הקלה ביותר, בהתבסס על תאריך יום ההולדת. די פשוט.

הדרך השנייה היא הדרך בה הגוף שלה נראה – נראה שעבור יותר מדי אנשים/ות, כאלו המעורבים/ות במערכת המשפט וכאלו שלא, לדרך בה הגוף נראה יש השפעה על אונס. בשנת 2000, שופט מחוזי בדרום קרוליינה חתך בחצי את עונשו של מדריך בקבוצה דתית (youth minister) בן 27, המקרה התייחס לילדה בת 14. השופט הסביר כי גוף הילדה "היה בוגר במידה בלתי רגילה". אבל מה הטיעון  המגוחך של "בגרות גופנית" אומר לילדות אשר מתחילות את התבגרותן המינית בגיל צעיר יותר ויותר? האם תקיפה של ילדה בת 10 אשר נראת מבוגרת יותר היא יותר נסלחת?

הדרך השלישית היא הגיל הרגשי. יש בנות 12 שמסוגלות לשיחה זורמת, רגשות חזקים ומלאי תשוקה, אינטימיות רגשית ודיונים בוגרים, יותר מחלק מבנות או בני השלושים. זה לא הופך אותן, בשום צורה, להיות זהות לבנות/בני אדם בגילאי השלושים. התכונות הללו שונות מניסיון, פערי כוח, סמכות, שליטה והסכמה. שופטים בדרך כלל אינם שוקלים בגרות נפשית כאשר הם בוחנים מקרים בהם מבוגרים/ות מערבים/ות קטינים/ות בפעילויות בלתי חוקיות, והם לא צריכים לשקול זאת גם במקרים של תקיפה מינית. בגיל 15, צעירה בוגרת מבחינה נפשית ואינטלקטואלית עדיין לא מורשת להצביע. כאשר אדם בן 49 משיג אלכוהול לנערה בת 13,  האם השופט לוקח בחשבון כמה היא רצתה לשתות או כמה היא מסוגלת לשתות? אנחנו לא יכולים לפטור מהדין מורים, מאמנים, אנשי דת ומנטורים למיניהם כאשר הם תוקפים ילדים/ות בהשגחתם. הגיל החוקי קיים בדיוק בשביל זה.

הדרך הרביעית היא גיל הרווח המסחרי. זה הגיל בו ילדה מתחילה להיות מטרה למוצרים ההופכים אותה לישות מינית, בהתבסס בהרבה מקרים, אם כי לא בכולם, על המראה שלה. הגיל הזה הפך להיות צעיר באופן מדכא. צעירות מוקפות במסרים שיווקיים בנוגע לשיפור הגוף ורעיונות "כיפיים" לאיך צריך להראות, להתלבש, לעמוד, לדבר, לרוץ, לשבת, לאכול, ללכת, לעבוד, לישון, לרעוב, לסדר את השיער, להתגלח, להלבין, להוריד מפה, להוסיף לשם ולהתייצב מול מצלמה כדי שיהיו סקסיות. במילים אחרות, כדי שנערים וגברים יוכלו להנות מהן.

הדרך החמישית היא דרך התקשורת. זהו הגיל בו בה ילדות מתחילות להיות מוצגות כאובייקט מיני בעצמן, כמטרה מינית לגיטימית וכפרסים לגברים גיבורים. אנחנו באופן קבוע רואות/ים בנות 12 בתקשורת שנראות "מבוגרות יותר", כאשר המראה המבוגר הוא נדרש ומהולל. סרטים וסדרות טלוויזיה מתארות ילדות צעירות יותר ויותר כמיניות באופן מוגזם (hypersexualized) טורפות מיניות (לוליטות) או שותפות לפשעי מין שבוצעו נגדם במידה בלתי פרופורציונית לבנים, שנשארים מרכז הסיפור, לא מיניים ומועילים לחברה. צעירות מפנימות את הסנקציות החברתיות המוצגות להן והופכות את עצמן לממתק לעיניים.

ולבסוף, הדרך השישית, היא הגיל בו הצעירה מתוארת כמי שדמה מותר (fair game)  עבור גברים מבוגרים. קולנוע מיינסטרימי מציג באופן קבוע שחקנים מבוגרים כאשר השחקניות לצדם צעירות הרבה יותר. נשים מבוגרות בתקשורת פשוט נעלמות אחרי גיל 40, במיוחד בהשוואה לגברים צעירים, אבל צופי הקולנוע לא חושבים פעמיים לפני שידוך כוכבי קולנוע כמו טום קרוז, דנזל וושניגטון, הריסון פורד, ג'ורג' קלוני עם שחקניות משנה צעירות יותר באופן משמעותי. הסטנדרט הכפול הזה מציג פער גילאים של שתי ספרות בקשרים רומנטיים ומיניים כנוצץ (כל זאת בלי להזכיר את האפליה המגדרית התמידית בתעשייה ככל הנוגע לשכר).

דוגמא אחת היא הסרט "אמהות מושלמות", סיפור על שתי נשים "מבוגרות" שכל אחת מהן מתאהבת בבן של השנייה בדרמה העוסקת ב"טאבו סקס". זה היה "הסרט השנוי ביותר במחלוקת שהוקרן בפסטיבל הסרטים סנדנס". הסרט מבוסס על סיפור של דוריס לנסיג (Doris Lessing) שנקרא "שתי סבתות" (בגרסה האנגלית קוראים לסרט "שתי אמהות"). השוו את הסרט הזה ל"אמריקן ביוטי", אשר התבסס על סיפור של אמי פישר (Amy Fisher) בו גבר מתאהב בביתו המתבגרת של חברו. הסרט אמריקן ביוטי הוא לא "טאבו" ולא גרם לכעס הקהל. הוא תואר כ"פואטי ואנושי".  המספר הלא אמין של נבוקוב ב"לוליטה" חדר לתקשורת ונראה שגם למערכת המשפט.

כאשר שוקלים את הגילאים הרבים של נערות בגיל ההתבגרות, זה ברור שהדמיון התרבותי שלנו מעודד בנים וגברים לחשוב על בנות צעירות כ"משחק הוגן". כשנערה מגיעה סוף סוף לגיל 12, היא לא נראית אפילו כאדם שלם, אלא מתייחסים אליה כאל איבריה. היא ה"פרי האסור", "פתיינית", "מלכודת לגברים" ו"מבקשת את זה". כל מה שהיא צריכה לעשות כדי להפוך למטרה הוא לצאת לטיול בחוץ. אם היא לובשת בגדים קצרים, חברותית מדי למורה שלה, רוקדת ללא רסן ובמיוחד אם היא נערה בעלת צבע עור כהה, היא עלולה להיות מואשמת בתקיפתה שלה. זאת פנטזיה גברית. כל זאת בלי להזכיר פורנוגרפיה של ילדות בית ספר או עיצוב קוסמטי של איברי מין נשיים.

אף אחת מהדרכים הללו למדידת הגיל של נערות מתבגרות איננו תירוץ למעשי אונס ולאנסים – למרות זאת, הם משמשים בדיוק למטרה זו שוב ושוב.

צבע אחד

מתוך מופע National Poetry Slam 2013

תורגם ע"י ליטל פוגל

~*~ היא - הוא - שניהם ~*~

בית הספר שלי היה די מתקדם. הם לימדו אותנו בשעת החינוך המיני אפילו על אמצעי מניעה.

כשהייתי בן ארבע-עשרה אבי הגיש לי קופסת קונדומים ושאל: "אתה יודע איך להשתמש בהם, נכון?

לימדו אותנו אילו משיטות המניעה היו היעילות ביותר.

אני מטקסס, אז "אבות עם רובי ציד".

ולאן לפנות כשמשהו משתבש.

מה לקחת, איך לתקן

את הבלאגן שהכנסת את עצמך אליו. לימדו אותנו על הרפס, זיבה ועגבת.

ואיך לשמור את כל הנוזלים שלך לעצמך.

חבריי לימדו אותי איזו מרפאה לא תגלה להוריי.

מי מהן מחלקת קונדומים בחינם.

אבל מעולם לא לימדו אותי שדברים גרועים מתינוק או מחלה עלולים לקרות.

למדנו על "רופיס"      (שם כינוי לרוהיפנול – "סם האונס")

למדנו לכבד "לא" של אשה.

למדנו "לשים עין" על המשקה, לשאת גז פלפל.

למדנו מה לעשות כשאשה בסביבתנו מותקפת.

אבל לא שזה יכול לקרות לנו.

הייתי בתולה כשנאנסתי בפעם הראשונה.

כשזה קרה לי השעה הייתה עשר בבוקר והוריי היו בבית.

ספרי הלימוד לא כללו תיאור של האופן בו אפילו לא אנסה להתגונן. לא הייתה שם פסקה שמתארת כיצד לעצור אותו/ה בלי לעשות מזה סצנה.

לא חולק דף עבודה על איך לעצור אותו בלי להעיר את הוריי.

לא הייתה שם תשובה נכונה לאיומי ההתאבדות שלה כשלי לא היה חשק.

לא היה ספר הדרכה לקורבן המנומסת.

אתן.ם יודעות.ים – זה לא היה כמו שאמרו שזה יהיה

אני הייתי פיכחת, וגם הוא. היינו בני שבע עשרה.

חמש עשרה.

לא אמרו לי שלא אדע כיצד להגן על עצמי.

שהריאות שלי יצטמקו ושנעמיד פנים של בעל ואישה, שנעמיד פנים של אהבה.

העניין עם העמדת פנים,

שזה משטח את הכל לרמה של צבע אחד.

זה הופך הכל לפשטני מדי. היא: זה הופך הכל לעיצור אחד,

והעיצור הזה תמיד נתפס כ"כן".

לא לימדו אותי שאוכל לרצות להיות עם מישהי אבל לא תמיד לרצות אותה.

שסקרנות לגבי יחסי-מין לא אומר שביקשתי את זה.

מה שלמדתי הוא: שאני מצופה לרצות את זה.

הוא שאני אמורה להרגיש שדודה. אמורה להרגיש כתת-אדם. הוא: למדתי שאם אתה לא צורח.

אף אחד.ת לא ישמע אותך

אז אל תכתוב על אלה שהתחמקו מזה

למדתי שמייק-אפ מגיע בארבע עשרה גוונים שונים

אף אחד.ת לא רוצה לשמוע היא: שעורך משנה את צבעו.

הם שואלים "מה שלומך?"

רק כדי לשמוע אותך אומר.ת "בסדר" למדתי שאני אמור.ה להרגיש בסדר. היינו נאהבים אחרי הכל.

עם אהבה כזאת

ממש לא צריך לוודא רצון, נכון?

אני לא רוצה להאשים את בית הספר שלי.

אני לא רוצה להאשים אותה.

אני לא רוצה להאשים את הכנסייה שלי, את אמא שלי ואפילו לא את הילד ההוא.

היינו רק ילדים.

אבל את הדבר הזה אפשר למנוע!

אז מישהו חייב לקחת את האחריות למניעה הזאת. אנחנו יכולות.ים ללמד את זה בצורה טובה יותר.

ציורים מסוימים עשויים מאלף נקודות של צבע.

אם את עומדת בקרבה גדולה מדי השקיעה הופכת לאסופה של נקודות אדומות.

אנחנו מלמדות.ים שאונס הוא תמיד גבר בסמטה.

תמיד לסת נעולה ואגרוף קפוץ.

תמיד חולצה לבנה מוכתמת.

אבל מעולם לא השתמשתי בגז הפלפל שלי.

מעולם לא היה עלי לדאוג מאיזה דוד או מחדר הלבשה.

אל תבלבלו סיפור אחד עם כל שאר הסיפורים.

אל תבהו בנקודה אחת אדומה ותאמרו –

שכל הציור הוא רק צבע אחד.

Onecolor

 

'זדיינו עם הכוונות הטובות שלכם

כוונות טובות. מה זה נמאס לי מכוונות טובות.

כל פעם שמישהו נכנס לאחת הקבוצות או הדפים שאני מנהלת, ואומר משהו גזעני או טרנספובי או סקסיסטי או [מלאו את החסר עם איזה בולשיט דכאני], ומצביעים להםן על הבעייתיות, לא רק שאני/אנו נאלצות לספוג את התפרצות הרגשות הפגועים ו"אני בעצם הקרבן פה" של מי שאמר/ה את זה ("אתם משתיקים אותי!" "אתן המדכאות פה כי אתן שוללות את זכותי לדעה שונה!" "זו אלימות מה שקורה פה! "את דיקטטורית!" (כן, אני סטלין))… לא רק זאת, אלא אז מגיעה מקהלת התומכות: "הוא לא התכוון להעליב אף אחת, היו לו כוונות טובות!" אה, סליחה, זה כנראה באמת מוחק את הפגיעה, אם כך.

אז זה מה שיש לי להגיד על כוונות טובות: 'זדיינו עם הכוונות הטובות שלכם.

אם יש לכם "כוונות טובות" זה אומר אחד או יותר מהדברים הבאים:

  1.  אתם מנסים לגרום לעצמכם להרגיש יותר טוב ע"י זה שאתם עושים איזה בולשיט פטרוני.  אתם לא ממש *רואים* את הקבוצה לה אתם כביכול מנסים לעזור לדכא, אתם בעצם מחזקים את   המצב הקיים (שהוא היררכי, פטריארכלי, ומבוסס על יחסי כוח לא שוויוניים). יש סיכוי טוב שאתם מנסים להיות אביר לבן, מחפשים עוגיה,  או מסגבירים. או סתם מתנהגים כמו שמוקים ליברלים.
    .
  2. אתם מרוכזים בעצמכם/מתנהגים באופן אנוכי. אולי אנחנו משתדלים לפעול עפ"י כלל הזהב ולהתייחס לאחרים כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו, או ללכת יום בנעליהם, או איזו קלישאה אחרת על איך להתייחס לזולת. אבל באמת – לכל אחד מאיתנו יש תהליכים שונים דרכם אנו מעבדות מידע ופילטרים שונים למילים ומעשים, ואלה מושפעים ע"י חוויית חיים, כמו הבדלים במין, מגדר, מעמד, עדה, דת… אתה פשוט לא תקבל נקודות על כך שאתה כופה את הרעיונות *שלך* לגבי סוגיות על אחרות, במיוחד אם אתה מתכוון להיעלב אם הן לא מעריכות את ההשקפה שלך כמו שרצית.
    .
  3. אתם קובעים לאחרות מה טוב ומה רע להן… אם זה לא דכאני, אז מה כן? אם אתה מנסה להיות בן ברית, אז קודם תיקח את הזמן ללמוד מה חברות הקבוצה שבאת להזדהות איתה רוצות בכלל, למען השם. תלמד מה הנקודות הרגישות. אל תצא מהנחות שמבוססות על החוויות *שלך*. אל תתפרץ לשם עם הנסיון שלך, הטוב או הרע…זהו האקטביזם שלהן, ואתה זוכה לתמוך ולעזור – *אם* הן רוצות את תמיכתך, ורק *איך* שהן רוצות את תמיכתך. לא אתה קובע.
    .
  4. לא עשיתם שיעורי בית. אקטיביזם זה בראש בראשונה מודעות. אל תיכנס למצב חדש לך ותתיז לכל הכיוונים את ההתעוררות המאוד מרגשת שלך. האם קודם למדת מה מטרת הקבוצה? מה החוקים שלה? מה מקובל שם ומה לא? האם חברות הקבוצה *רוצות* לחנך חדשות/ים, או מעדיפות את השיח השוטף שלהן ואת האקטיביזם שלהן? כי יש הרבה מקומות ברשת שניתן ללמוד בהם, זה לא חייב להיות *כאן ועכשיו*. על פי הלו"ז והדרישה שלך. אני בטוחה שכל קבוצה אקטיביסטית תעריך את הרצון לשאול וללמוד, ויעדיפו יותר אם תבקש הפניות ותציג את נכונותך לעזור, מאשר שתיכנס בביטחון לא מבוסס שאתה יודע יותר ממה שהינך באמת יודע, ותרעיף עליהן את בורותך. אין שום תירוץ לדורסנות כזאת.

אז תזכור:

תוצאות חשובות יותר מכוונות, ולא להפך.

 GoodIntentions

תרגום של פוסט מקור בבלוג Femina Invicta.