שולפת צפורניים | פאסיב אגרסיב: איך לזהות, איך להגיב, איך להימנע
785
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-785,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

פאסיב אגרסיב: איך לזהות, איך להגיב, איך להימנע

מאת: הילה שהרבני

את הטקסט הזה אני כותבת כי אלימות הוא נושא שנדון רבות בהקשרים ה"פופולריים" והבוטים שלו. אלימות פיזית, אלימות כלכלית, לפעמים אפילו אלימות מילולית ורגשית. אבל יש צורת ביטוי אחת של אלימות שלא מקבלת התייחסות ולרוב אפילו לא מזוהה כהתנהלות אלימה. אלימות פאסיבית-אגרסיבית.

מהי אלימות פאסיבית-אגרסיבית? פניתי למקור הידע המוסמך ביותר ברשת, ויקיפדיה, וקיבלתי הגדרה שלא סיפקה אותי בכלל. הגדרה שהיא למעשה דוגמא מסוימת של אחת מדרכי הביטוי של אלימות פאסיבית-אגרסיבית.

אלימות פאסיבית-אגרסיבית פוגשת אותי בחיי בצורותיה השונות בכל יום מחדש. היא לדעתי סוג האלימות שאני נתקלת בו באופן הכי תדיר במהלך ההתנהלות היומיומית שלי ואני מסיקה מכך שהיא נפוצה מספיק בשביל שתהיה שווה טקסט ארוך ומפורט שמתמקד רק בה.

כמו שאני רואה אלימות פאסיבית-אגרסיבית, היא מכלול של פרקטיקות שמטרתן גרימת נזק בעקיפין או באופן נסתר כשמי שמפעיל-ה אותן מסתתר-ת תחת מעטה של אנונימיות או של עמימות. [דוגמה למעטה של אנונימיות – פרופיל פיקטיבי בפייסבוק; דוגמה למעטה של עמימות – הבעת ביקורת או כעס על נושא שאינו משפיע עלייך, כצורה להגיב על משהו אחר שכן השפיע עלייך שאת-ה לא רוצה להתייחס אליו באופן ישיר].

המשותף לכל הפרקטיקות הוא מאזן יחסי הכח שהן מייצרות בעובדה שהן לא מאפשרות תגובה שוות-ערך לתקיפה הראשונית. זה לא מאפיין ייחודי לאלימות פאסיבית-אגרסיבית, אבל הוא כן משמעותי בפרקטיקות כאלו.

איך לזהות? [הפרקטיקות השונות]

דרך א-נשים אחריםות:

המפעיל-ה פרקטיקה כזאת תשתמש בא-נשים חיצוניותים, בדרך כלל מכרותים משותפיםות, אפילו חברותים משותפיםות לעתים, בכך שתנצל כל הזדמנות להשפיל, להקטין, לזלזל, לבטל את מושא האלימות שלה באזניי אותןם א-נשים חיצונייםות ברמה שגובלת בשטיפת מוח. היא תעורר דיון לגביה בכל הזדמנות נתונה ותוודא שהטון של השיחה יהיה טון אלים.

במקרים שבהם מעורבת פחות יושרה אישית, הדיונים יכללו גם נסיונות לסכסך ושקרים.

"אל תכעס-י, אבל…" / "את-ה בטח תכעס-י כשאגיד לך את זה, אבל…":

אתחיל מזה שמשפטים שמתחילים ככה בדרך כלל מכעיסים וזה גם בדרך כלל ידוע למי שאומר-ת אותם. כשנאמר לך במפורש "אל תכעס-י", יש לך שתי אופציות, לכעוס כעס שלא יקבל לגיטימציה בשום אופן או לא לכעוס שזה בדיוק מה שמצופה ממך למרות שלפעמים יש לך את כל הסיבות. זאת שיטה לנטרל את היכולת שלך להגיב באופן ראוי למידע שאת מקבלת. גם אם המידע הזה לא תמיד אלים כלפייך, עצם שלילת היכולת שלך להגיב כמו שמתאים לך היא אלימה כלפייך.

בדומה, כשנאמר לך "את-ה בטח תכעס-י" מצופה ממך להוכיח שלא תכעס-י. הכעס שלך עדיין לא יתקבל כתגובה לגיטימית.

ביקורת פומבית ולא ישירה:

ביקורת כשלעצמה היא לגיטימית בעיניי. כשהיא נעשית נכון, כשהיא ישירה וכשהיא מנותקת מסנטימנטים משוחדים.

היא נעשית פאסיבית-אגרסיבית כשהיא לא ישירה, כשהיא מבוטאת בעקבות סנטימנטים אישיים ולא בעקבות בעיה עם תוכן או כשהיא משמשת כטריגר לניגוח אישי.

אני אסביר. ביקורת עניינית היא ביקורת שהמושא שלה הוא פעולה או מהלך התנהלותי. כשהמושא הוא מאפיין זהות או פרט מהעבר האישי או בחירה של סגנון חיים (שאינו משפיע על הזולת), הביקורת כבר לא עניינית ויכול להיות שהיא פרקטיקה של אלימות פאסיבית-אגרסיבית. כשהיא מוצגת בפני קהל אך מכוונת למישהי ספציפי-ת שנמצא-ת באותו קהל, היא לא עניינית ויכול להיות שהיא פרקטיקה של אלימות פאסיבית-אגרסיבית. כשהיא נמשכת עוד ועוד ומתרחבת גם אחרי שקיבלה תגובה הולמת (לקיחת אחריות, הסכמה…) היא לא עניינית ויכול להיות שהיא פרקטיקה של אלימות פאסיבית-אגרסיבית – זה אומר שישנה אפשרות שהמבקר-ת לא מעונייןת להצביע על הבעיה שעוררה אצלה את אי-הנעימות, אבל כן מעונייןת להפנות ביקורת או לפעמים אפילו "לנקום" על התחושות הלא-נעימות שלה ולכן היא מנסה לגרום לנזק עקיף אצל מי שעורר-ה אצלה את אותן תחושות, מבלי לגעת בנקודה הרלוונטית.

"אני לא אשםה במי שאני" / "אני לא אשםה במי שאת-ה":

זאת פרקטיקה של תגובה לביקורת, בניגוד לפרקטיקה הקודמת. היא מתבטאת בהסטת נושא הדיון (שהוא מושא הביקורת) באופן שמבטל את הלגיטימציה של הביקורת ומסובב את השיחה סביב "התנצלות" על משהו אחר לחלוטין ממושא הביקורת שהוא גם לא מושא לביקורת עניינית בפני עצמו. למשל, מאפיין זהות או סגנון חיים שאינו משפיע על הזולת או לחלופין, "התנצלות" על מאפיין התנהגותי פוגעני בר שינוי בלי כוונה לשנות אותו – "סליחה שאני גזעןית", "סליחה שיש לי פריבילגיות".

"כן, אבל גם את לא בסדר" / ביקורת כתגובה לביקורת:

עוד פרקטיקה של תגובה לביקורת. מטרתה לעשות דה-לגיטימציה ולבטל את הביקורת המקורית שהובעה על סמך ביקורת שונה לחלוטין ונפרדת ששייכת בכלל לשיחה אחרת ולזמן אחר. לרוב מפעיל-ת פרקטיקה זו תשלוף טינה מרה מהעבר ותשליך אותה עלייך באופן שיחייב אותך להגיב מיד. מה שכמובן שולל כל יכולת להמשיך בשיחה שניסית לפתח. יש לציין שבהרבה מהפעמים התוכן של הביקורת הנגדית ענייני וחשוב, אך עצם העלתו בתזמון מדויק שכזה בתגובה לביקורת אחרת הופך את הפרקטיקה ללא-לגיטימית ולאלימה.

"את יודעת למה אני כועסת עלייך":

כשמשפט כזה נאמר לך, הוא מציב אותך בעמדה בעייתית. כי את בעצם אשמה כפולה – את אשמה במשהו שאת לא יודעת מהו ובכך שאת לא יודעת מהו. זאת עוד שיטה של יצירת פער במאזן הכוחות – פוגע-ת מול פגוע-ה, או במקרה הזה – פוגע-ת כפליים ופגוע-ה כפליים. במצב כזה, בהנחה שהקונפליקט שנוצר מורכב יותר ממצב חד-צדדי של פוגעת מול פגועה, רק פגיעה של אחד הצדדים מקבלת לגיטימציה והתייחסות, אבל בעצם לא התייחסות ישירה ולכן יוצרת יותר נזק, בלבול ופער מאשר תועלת.

הימנעוּת מכוּונת, תירוצים, מחווֹת מאולצות:

זאת אולי הפרקטיקה הכי מדוברת ומורגשת מבין כולן ולצערנו היא גם לפעמים הברירה היחידה שלנו. מי לא מכירה את החיוכים המזוייפים, האיחולים המזוייפים… שלפעמים הם לא ממש בחירה, הם פשוט מה שמצופה מאיתנו ופשוט מה שימנע סצנות ודרמות מיותרות. כי בכל זאת, אנחנו נתונות לסט של מוסכמות חברתיות ולהיררכיה חברתית שלא תמיד מאפשרת לנו להיות כנות וישירות עם כל מי שנרצה. ספציפית לא עם מי שנמצא-ת גבוה מאיתנו בסולם המעמדות החברתיים-כלכליים.

אבל לפעמים זה פשוט הרגל. לפעמים אין שום לחץ ושום מחויבות ואנחנו פשוט מורגלות להיות נחמדות לכולןם כי ככה "הכל בסדר". תחשבו על זה יותר לעומק ותבחנו את עצמכן – איפה זה סתם הרגל?

איך להגיב?

כשאת מזהה שהופעלה עלייך פרקטיקה של אלימות פאסיבית-אגרסיבית, בהנחה שיש לך תשתית תקשורת טובה עם מי שעש(ת)ה לך את העוול, את יכולה לעמת אותה עם האלימות שלה. אבל איך לעשות את זה?

את יכולה לשלוח אותה לכאן, את יכולה להתחיל בהסבר קצר על אלימות שקופה, את יכולה לנסות להראות לה את מה שהיא ככל הנראה לא רואה בעצמה, אולי דרך שיקוף נגדי של סיטואציה הפוכה. מה שהכי חשוב בעיניי הוא לסרב להמשיך באותו דפוס של אלימות פסיבית, לסרב לאגור כעסים שאחרכך יוצרים התפרצויות זעם לא-מובנות. גם אם את-ה לא מעמתת אותה עם האלימות שהיא הפנ(ת)ה כלפייך, לפחות אל תיגררי למעגל אינסופי של מרירות וכעסים וקונפליקטים לא פתורים.

איך להימנע?

אלימות פאסיבית-אגרסיבית היא דרך התנהלות מאד נפוצה ושקופה. כולנו מכירות אותה היטב כמי שמפעילות אותה וכמי שנפגעות ממנה ממש על תקן שגרה יומיומית. ועכשיו כשאנחנו ממוקדות יותר בדרכים לזהות אותה, נדבר על מניעה.

המקורות של התנהלות פאסיבית-אגרסיבית נובעים בכל המקרים מחוסר בכנות. חוסר בכנות בינך לבין עצמך וחוסר בכנות בתקשורת הבין-אישית. אז השלב הראשון יהיה להיות כןה עם עצמך – מה גורם לך לאי-נעימות, מי משפיע-ה על כך… עכשיו כשאת-ה יודע-ת, תחשבי על דרכים לתקשר את הכעס/קושי/תסכול/כאב שלך מול מי שגרםה לו. זה תלוי במידה רבה באישיות של האיש-ה ובדינאמיקה בינכן, אז דרוש הרבה שיקול דעת אישי ורגישוּת.

ולסיום

העובדה שאני כותבת טקסט בנושא לא הופכת אותי בשום אופן למומחית, גם לא בעיני עצמי. את כל מה שאני כותבת פה אני כותבת מתוך הראייה האישית שלי ויכולות הניתוח המוגבלות שלי. זה גם לא אומר שאני לא נוקטת, גם היום, בפרקטיקות של אלימות פסיבית-אגרסיבית, למרות התנגדותי החריפה להן. אני מכירה בכך שהמציאות מורכבת ואלימה בפני עצמה ושמתוך הרצון לשרוד אנחנו נאלצות לנקוט בפרקטיקות שאנחנו לא מסכימות איתן.

התקווה שלי, עם שחרור הטקסט הזה לרשת, היא שקוראותי ייקחו ממנו משהו, אפילו קטן, להסתכלות מחודשת על אלימות ועל הפרצופים השונים שלה. מאחלת לכולנו מרחבים כנים יותר ואת הכוחות להתמודד איתם.

 תודות רבות לחן קלר ולאפי יעקב על העידוד, לציפי ערן על התמיכה ולצוות של "שולפת" על הפלטפורמה הנפלאה, הידידותית והחשובה שהן מתחזקות וכמובן לכןם, הקוראותים. (:

2 Comments
  • תכלית
    Posted at 02:15h, 11 נובמבר להגיב

    מאד נהניתי לקרוא דברים, נתברכת בהבחנה בדקויות
    וכנות אישית הלוואי על כולם.
    הייתי שמח אם היית מוסיפה התייחסות למקרים בהם כן צריך להשתמש באלימות פסיבית.(נקודת המוצא שלי שלכל עת תחת השמים כידוע גם לאלימות פיזית יש מקום כנגד
    אלימים והמלחמה וכדומה)
    שהרי במנגנוני הגנה פרמיטיבים אין רק רע לעיתים (מעטות יחסית) הם באמת נדרשים.
    אני מכיר זוג שהגבר אלים פיזית ומילולית ואשתו מוכנה להשבע לי
    שמלבד להתגרש ועד שמתגרשים אין שום דרך אחרת לתקשר עם אדם אלים פיזית ומילולית.
    ויש לא מעט כאלו שתלטנים/יות במעגלי היום יום, כך שהמנעות כזו או אחרת בלתי נמנעות.
    בברכה.

  • אני
    Posted at 15:14h, 12 אוקטובר להגיב

    לא נהנתי לקרוא את הדברים.

    אני מתעבת גברים וחושבת שיש בהרבה מהם את ההתנהגות הפאסיבית-אגרסיבית (מלבד אלו שהם כמובן אגרסיסבים-אגרסיביים). מכירה אינסוף כאלו וגם פסיכופטים או שילוב של השניים. הם הכי אוהבים להבטיח משהו ואז כשזה ממש חשוב, אז לאכזב קשות. יש להם הנאה מאוד גדולה מלראות אותך סובלת ונרמסת. יש להם הנאה סמויה מכך שהם מלכלכים ומטנפים את סביבתם, כי את רוצה שהכל יהיה נקי….וכך הלאה

    אבל המאמר בעיקר נראה כמו סגירת חשבון עם מישהי ספציפית/מישהו ספציפי. מאמר מנותק משהו.

Post A Comment