שולפת צפורניים | כשלא הייתה הסכמה. למה הגשתי תלונה. למה לא הגשתי תלונה.
416
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-416,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

כשלא הייתה הסכמה. למה הגשתי תלונה. למה לא הגשתי תלונה.

מקור: Elyse תרגום: Dafna Rothstein Landman

נאנסתי. הגשתי תלונה. נאנסתי. לא הגשתי תלונה. נאנסתי. דיווחתי למשטרה אבל החלטתי לא להגיש תלונה. נאנסתי. לא ידעתי מה לעשות אז שכנעתי את עצמי שזה לא היה אונס.

 אבל זה כן היה. נאנסתי.

יש לנו כל מיני שיחות על אונס, שיחות שתמיד כוללות את השאלה 'האם דווחת למשטרה?'. מלמדים.ות נשים שכשאנחנו נאנסות יש לנו מחויבות לדווח למשטרה. אנחנו חייבות להגיש תלונה. יש לנו חובה להלחם למען הצדק. אם האנס הוא אנס אמיתי, והוא אנס מישהי, חובת הקורבן לעצור אותו.

 ואנחנו חושבות שאנחנו יודעות איך נראה אונס. אנחנו יודעות שיש שיחים או אלכוהול. יש בעיטות וצרחות, או עילפון, ואפשר לשמוע את המילה 'לא' מהחדר השני או בכל הרחוב. יש בכי. בכי תוך כדי. בכי אחרי. כל-כך. הרבה. בכי. ויש דם. לפחות קצת דם.

 ואנחנו יודעות מה צריך לעשות בזמן שאת נאנסת. אם יש נשק, את לא נלחמת. אם אין נשק, כן. ואת דואגת לשרוט אותו כדי שתהיה לך דגימת DNA מתחת לציפורניים. את לא מתקלחת. את לא מחליפה בגדים. את הולכת ישר לבית חולים. אם תנקי את העדויות זה יהיה חסר אחריות מצידך.

אף על פי שנשים משקיעות הרבה בלא להאנס, התסריט לאונס כבר מוכן. התכנית מוכנה. אנחנו יודעות בדיוק איך נתמודד עם זה כשמישהו יפריע לנסיונות שלנו לעבור את הלילה בלי להאנס.

מה שמצחיק באונס זה שלפעמים האנס שלך לא מתאים לאיך שחשבת שהוא יראה. לפעמים חברות הליהוק שולחות לנו בחורים שלא מתאימים לפרופיל של מי שכבר תיכננו שיהיה האנס שלנו. ולפעמים הבחורים האלה לא מדייקים בטקסט, מאלתרים את השורות, התזמון שלהם לא נכון ולפעמים הטקסט עצמו השתנה כל-כך בעריכה שאפילו לא מזהה שזה האונס שלך כי שום דבר ממה שהולך פה לא היה בתכנית המקורית שלך.

בטקסט הזה אדון בפעמים שאונס פועל לפי התכנית ובפעמים שלא. הם לא מסודרים על פי רצף כרונולוגי. הם מסודרים לפי הסדר שבו שאני רוצה לדבר עליהם.

קבלו זאת כאזהרת טריגר לאונס ואם אתם.ן ההורים שלי כדאי שתפסיקו לקרא עכשיו.

הפעם שהלכתי ישר למשטרה

כנראה הפעם שהלכתי 'ישר למשטרה' זה אולי לא לגמרי הדרך הנכונה לקרא לזה. זה לא משעשיתי. אבל זה היה האונס שהתאים לתסריט. לפחות מבחינת 'אולי נחשיב את זה כסוף אלטרנטיבי'. זה לא היה אונס תכנית א. בשום אופן. זה היה אונס שהייתי בטוחה שאני חכמה מספיק כדי להמנע ממנו. ידעתי איך להמנע מאונס כזה.

(בנוסף, יש גם אונס שאנחנו בטוחות שלא יכול לקרות לנו. אנחנו יודעות איך להמנע מאונס כזה. זה היה אחד מאלה.)

אבל זה היה אונס שדי ברור שהוא אונס.

הייתי במסיבה. הגיע הזמן ללכת. ידיד שלי דאג לבטיחות שלי בדרך חזרה למעונות, לבד, שיכורה לגמרי, בעלת פות, בלילה. ובהתחשב בעובדה שהוא הביא איתו חמוס למסיבה (כי –למה לא?) והיה צריך להגיע הביתה בכל מקרה (כנראה שחמוסים חייבים ללכת לישון בשעות נורמליות) הוא הציע ללוות אותי. מכיוון שהייתי דלוקה לגמרי על הידיד הזה, הסכמתי להצעתו הנדיבה.

כשהתקרבנו לבניין שלי הוא אמר לי שהוא חייב קודם לחזור ממש מהר לחדר שלו כדי להשאיר את החמוס ואמר שכדאי שאבוא איתו ואז הוא ילווה אותי בחזרה… זה לא היה הגיוני ובמיוחד בהתחשב בעובדה שכדי להגיע לבניין שלו היינו צרכים לעבור ליד הבניין שלי… אבל הייתי שיכורה ולא התעמקתי בזה כל-כך.

roofies-212x300 אז חזרנו לחדר שלו ומכאן הפרטים מתחילים להיטשטש. לא הרגשתי טוב במיוחד ויש לי זיכרון עמום של כדור שהוצע לי. ואני זוכרת נשיקות ואותי אומרת שזה לא תזמון מדהים כי אני עומדת להקיא. יכול להיות שהקאתי לפני שהתעלפתי… אני לא יודעת.

התעוררתי למחרת, לבד, בחדר שלא הכרתי, לא בטוחה בכלל איך הגעתי לשם. לא היה לי מושג מה הולך. כשבחנתי את החדר ראיתי חמוס בכלוב. אז הידיד ועוד מישהו נכנסו, לקחו את החמוס, אמרו לי היי(בצורה מאוד 'אחת מהחברה'-ית, 'מה קורה, שרמוטה'-ית) ויצאו מהחדר.

אז הבנתי שאני לא לובשת מכנסיים. או תחתונים. החולצה שלי הייתה עלי אבל החזייה הייתה פתוחה. זה היה מאוד מבלבל. והיה לי האנגובר מטורף. מצאתי את המכנסיים שלי, הסתכלתי בתוך הפח כדי לראות אם יש שם קונדמים משומשים או רמזים אחרים למה שקרה. אז חזרתי בבושה לחדר שלי.

נורא כעסיתי ונגעלתי מזה שהגבר הזה שהייתי דלוקה עליו כנראה ממש אהב דברים מוזרים… למשל להתעסק עם בנות כשהן מעולפות. הלכתי ישר לחברות שלי לספר את ה'רכילות' הזו על איש-הסמור וההגדרות המוזרות שלו למה זה סקס מגניב. ואז התחלתי לחשוב על זה שאולי זה היה אונס. כאילו, לא הייתי בהכרה ומשהו נעשה לאיבר המין שלי. בזבזתי את היום בעניינים עם החברות שלי. אבל הייתי צריכה לתת לכל ה'זה היה אונס' הזה לשקוע קצת… ומכיוון שידעתי לא להתקלח או לנקות את התחתונים שלי, החלפתי בגדים, שמתי אותם במקום בטוח ולא ניקיתי כלום.. חוץ מהידיים שלי…והשיניים.

מאוחר יותר, בלילה, השלמתי סוף סוף עם ההבנה שבעצם עברתי תקיפה מינית. הלכתי לבית חולים. כי זה חלק מהתסריט. את נאנסת, את הולכת לבית חולים. הבאתי את הבגדים שלי איתי. כי את מביאה את כל הראיות איתך. זה ממש שם – בתסריט.

הם התקשרו למשטרה ואספו המון ראיות מהפות שלי. וצלמו את האיברים האנוסים שלי. ובזמן שהם תיעדו את מצב איזור האגן שלי כמו זירת פשע, ובזמן שהם די שכחו שהפות קשור לבת אדם שעדיין נמצאת באותו חדר ופאקינג יכולה לשמוע אותם, קבלתי הבזקים של מה קורה. "סימן כחול בגודל כדור סופטבול בצד הפנימי של ירך שמאל" "שיער ערווה בלונדיני" … ויותר מאוחר שאלו דברים כמו – האם אני יודעת ממה קיבלתי את הסימן הכחול העצום בירך הפנימית או – האם התחכחתי בהסכמה עם מישהו עם שיער ערווה בלונדיני.

ונתתי להם לעשות את כל זה. והייתי כנה איתם. ואמרתי להם הכל. כי התפקיד שלי בתור קורבן אונס הוא לעשות כל מה שאני יכולה בשביל לעזור לשמטרה למנוע מהאנס שלי לתקוף עוד נשים.

סיעת לנפגעות אונס הגיעה עם בגדים להחלפה והצעות תמיכה, אבל כבר הבאתי בגדים משלי כי ידעתי שיצטרכו את שלי בשביל ראיות, והיא חזרה ואמרה לי שזאת לא אשמתי, וכל הזמן אמרתי לה … אני יודעת שלא. הייתי פאקינג מעולפת. למה לי להתבייש? חוץ מבבוקר שחשבתי שאולי בכלל לא אנסו אותי אבל לא הייתי בטוחה וחיכיתי כמה שעות לפני שהלכתי לבית חולים עשיתי הכל נכון.

בהמשך, נהייתי קורבן אונס/עדה במשרה מלאה 24 שעות ביום. אמא שלי נסעה לאוניברסיטה שלי. הייתי צריכה לענות לטלפונים מההנהלה שלהם… שלא לגמרי היו שמחים.ות עם העובדה שהלכתי לבית חולים ולמשטרה לפני שהלכתי למערכת הבטחון של האוניברסיטה, אבל המערכת הייתה סגורה בראשון בערב… ואין להם אנטיביוטיקה כדי לוודא שאני לא אקבל עגבת והם לא מציעים גלולות ליום שאחרי, ואת זה מאוד רציתי. כי מחלות ותינוקות מגברים שמזיינים בנות מעולפות הם דברים שממש לא רציתי.

באוניברסיטה הבטיחו לעשות משהו לגבי השיעורים שהיו לי עם אותו בחור שאנס אותי … הם לא עשו את זה.

השוטרים חקרו אותי מול אמא שלי, ושאלו אותי האם מה שהחברים של התוקף שלי אמרו, שאני 'די מופקרת', זה נכון…

כשחזרתי לקאמפוס שמעתי את הלחישות… הן לא היו שקטות במיוחד. בת הזוג של האנס הייתה מתקשרת אלי, מאיימת אלי ואומרת לי שהיא יודעת שאני משקרת כי הוא היה איתה ולמד איתה בבניין שלה כל הלילה ובכלל לא היה במסיבה… זה היה די דפוק בעיני. היה לה יותר חשוב להוציא אותי ממערכת היחסים שלהם מלהוציא אותו ממנה.

החברים של בת הזוג היו מגבירים את קולם כשעברתי לידם, כדי ש'לגמרי במקרה' אני אשמע אותם מדברים על הבחור שנעצר באופן משפיל כלשהו… וזה תמיד היה שקר (כנראה שהייתי אמורה להרגיש רע על זה שהגשתי תלונה במשטרה על בחור כזה מדהים על משהו כל-כך טפשי כמו סימן כחול בגודל כדור סופטבול במפשעה שלי שנעשה בזמן שישנתי.) הבחור אף פעם לא נעצר.

אחרי כמה שבועות נשרתי מהלימודים. לא הייתה לי סיבה להסתובב במעונות במקום שבו כבר לא למדתי.

כמה שבועות אחרי זה התקשרו אלי הביתה מהמשטרה.

"גברת ויג'נווסקי"

"כן?"

"זה ___ ממשטרת דקטור. התוצאות של הבדיקות שלך חזרו. לא נמצע זרע. כנראה ששום דבר לא קרה. בבקשה תודיעי להורייך."

-ניתוק-

"אבל…"

וזהו. אין זרע, אין אונס.

בחודשים שאחרי, יותר נכון בשנים שאחרי, הבריאות הנפשית שלי הלכה והדרדרה. איבדתי את כל החברים שלי. ניסיתי לחזור ללימודים, אבל לא הצלחתי להתגבר על החרדה שלי מספיק כדי לצאת מהבית. יצאתי עם בחור מדהים אבל הוא היה צריך לעזוב אותי ולתת לי להרוס את עצמי לבד, אחרת הייתי לוקחת אותו איתי.

אני יכולה להצביע בבטחון על המקרה האחד הזה בתור מה שדפק לי את החיים לתקופה מאוד ארוכה. ושאריות מהעניין נשארו איתי עד היום.

וזו הפעם שעשיתי את הכל "נכון". עשיתי את מה שהייתי אמורה לעשות.

ואף על פי שהמקרה לא התאים לתסריט המדויקת של איך האונס שלי היה אמור לקרות, הוא הלך לפי מבנה די סטנדרטי. שיכורה>נתקפת>מתלוננת>אי אמון>סגירת עניין מבחינתם.

מכל ה'מקרים הקשים' בעברי, הפעם שנאנסתי והתלוננתי הוא אולי המקרה שהכי קל לי לדבר עליו. כי זה מוכר. כולן.ם כבר מכירים.ות את הסיפור, אולי עם דמויות אחרות. מסיבה אחרת. בניין אחר. אני מניחה שבל החמוס. מכירים.ות. כולם.ן מכירים.ות. כולן.ם מכירים.ות בחברה שמצפה מהם.ן להכיר.

אבל זה גם המקרה שהכי פגע בי. עשיתי את מה שהייתי אמורה וההשלכות היו רחבות ולא נעלמו עם הזמן.

מה שמביא אותי ל:

הפעם שלא הגשתי תלונה

שנים אחר-כך יצאתי למסיבה עם קבוצת 'חברים'. ונאנסתי.

אני יודעת, אני יודעת… "אבל אליז, אם את נאנסת במסיבות, אולי תלמדי לקח ואל תלכי יותר למסיבות?"

התשובה היא "לכו תזדיינו. לא." הייתי במאות מסיבות. מעט מאוד מהן הסתיימו באונס. ואני אוהבת לעשות דברים מהנים. אז אני הולכת למסיבות. תתמודדו – עדיף בצורה שלא כוללת לאנוס אנשים.

אבל כן, זו בדיוק התגובה שציפיתי לה אחרי שנאנסתי על ידי ידיד ותיק והושלכתי בפינת הרחוב ליד הדירה של בן זוגי מוקדם בבוקר, כשהשמלה שלי כמעט לגמרי קרועה מעלי – למה שאישה חכמה תיתן לעצמה להאנס ככה שוב?

אחרי שהתפכחתי ושחזרתי את החלקים של הלילה שזכרתי, הבנתי מה קרה והלכתי לבית חולים(שוב). קיבלתי אנטיביוטיקה וגלולה ליום שאחרי(שוב). ועל אף שלא רציתי להגיש תלונה רשמית, הייתי חייבת לדבר עם השוטרים כי אמרתי את המילה 'אונס' ועוד פעם הייתי חייבת לתת את הפות שלי(והפעם גם את התחת שלי) כראיות.

לא ידעתי בדיוק את הכתובת של הבית איפה שזה קרה, אז הייתי צריכה להתקשר לידיד של האנס שלי, מבית החולים ולהמציא תירוץ ללמה אני צריכה לדעת איפה הוא גר.

Rape-Statistics-236x300המשטרה התקשרו אלי כמה פעמים.

הם ביקשו ממני להיפגש איתם בקניון כדי לספר להם מה קרה.

סיפרתי להם. סיפרתי להם גם שזה די מטושטש. סיפרתי להם שכבר עברתי משהו דומה. סיפרתי להם איך התיחסו אלי. סיפרתי להם שאני יודעת איך המקרים האלה הולכים. סיפרתי להם שאני יודעת איזה סוג של קורבן אני. סיפרתי להם שאני לא מתכוונת להגיש תלונה רשמית.

הבטיחו לי שהכל יהיה שונה הפעם. הבטיחו לי שהם רוצים לתפוס אותו. הבטיחו לי שהאיש הזה יאנוס עוד נשים אם לא אעשה את הדבר הנכון.

סרבתי. הייתי עדיין בלאגן אחד גדול. לא רציתי ללכת למשפט כשרמוטה השיכורה שנאנסת במסיבות כמעין תחביב.

לאלה שלא היו מאוד קרובים אלי, האונס הזה לא קרה. לא דיברתי על זה. מספיק גרוע להיות זו שנאנסה פעם אחת כשהייתה שיכורה במסיבה. אבל אפילו הסימפטיים.ות יותר מתחילים.ות לפקפק בכבוד שלך כאישה נאותה בפעם השנייה שזה קורה לך.

בן הזוג שלי נפרד ממני. על זה שבגדתי בו.

הפעם החיים שלי לא התפרקו באיטיות. הם קרסו באופן מידי. תוך חודש הגעתי לתחתית. זה היה אכזרי. אבל מהיר. לשקם את עצמי לקח שנים. אבל אלו שנים שאולי אפילו אותם לא הייתי מקבלת אם הייתי צריכה להתעסק במשפט או אפילו חקירה נוספת.

אם הייתי יכולה לחזור לאותו מקום ולבחור אם להגיש תלונה, עדיין לא הייתי עושה את זה. גם אם הייתי חוזרת אחורה מליון פעם. הייתי מסרבת כל פעם. לא להגיש תלונה זה מה שהציל אותי מעצמי. וזה הציל אותי מלהשאר במערכת יחסים עם בן הזוג הכי גרוע בעולם.

אם היה כתב אישום, הייתי צריכה להתמודד עם כל הבעיות שלי וגם עם הבעיות של השוטרים. לא היה לי את הזמן או האנרגיה לכל זה. עשיתי את הבחירה הנכונה בשביל עצמי.

הפעם ששכנעתי את עצמי שהייתה לי בחירה

למען ההגינות – אף פעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי לגמרי שהסכמתי. אבל איכשהו שכנעתי את עצמי, או נתתי לו לשכנע אותי, שאני חייבת לו סקס. ומכיוון שנתתי לו, הייתי בת אדם טובה. ואם לא הייתי נותנת לו, היה מגיע לי עונש.

אחרי שעזבתי את הקולג', החלטתי שאני מתחילה חיים חדשים. חלק מהחיים החדשים הייתה הקריירה החדשה שלי כדוגמנית.

בזבזתי כמות מביכה של זמן על תמונות גרועות שצולמו על ידי צלמים גרועים, עד שמצאתי סוף סוף את האנשים הנכונים שיחנכו אותי ויעזרו לי לבנות את הפורטפוליו והקשרים שהייתי צריכה.

בניתי רשת של מקצוענים מקומיים ולא מקומיים שלמדתי לסמוך עליהם. ולא סמכתי על אף אחד מחוץ לרשת הזו אלה אם כן מישהו מתוך הרשת סמך עליהם מאוד.

אחד מהגברים ברשת גר מחוץ למדינה. אבל הוא היה צלם מדהים. ואפילו שהוא גר במונטנה, היו לו את הקשרים הכי טובים בעסק.

הוא ואשתו היו מזמינים אליהם מידי פעם דוגמניות חדשות עם פוטנציאל, מצלמים כל ערב ומיעצים לה על הצעדים הבאים שכדאי לה לקחת להמשך הקריירה.

לטוס מחוץ למדינה כדי לפגוש צלמים שאהבתי היה משהו שנהגתי לעשות די הרבה. קראו לזה נאיבי. קראו לזה הרפתקני. מה שבא לכן.ם. זה מה שחשבתי שאני צריכה לעשות. ונהנתי מזה. אז כשהזוג הזה הציעו לי לבוא עליהם לחודש הסכמתי בשמחה.

בימים הראשונים שהייתי במונטנה דיברנו בעיקר על ענייני עסקים, בחנו את הגוף שלי, צוין שהירכיים שלי שמנמנות ושאני קצת נמוכה, אבל שעם אסטרטגיה נכונה והרבה כישרון(ומזל) אני יכולה להתגבר על הדברים האלה. השתמשנו בכמה רולים של פילם כל לילה.

דברים התרחשו בדיוק כמו שהם היו אמורים להתרחש.

יום אחד, כשאישתו הייתה במשרד שלה, הצלם ואני היינו בחדר חושך, כהרגלנו. ופתאום הוא היה מאחורי, יד בתוך המכנסיים שלי, אצבע בתוך הפות שלי. קפאתי. לא ידעתי מה לעשות. אז עמדתי שם. לא רציתי להפגע אז לא נלחמתי. אבל לא רציתי לתת לו את הרעיון שאני נהנת מזה. הסתגרתי בתוך עצמי.

יותר מאוחר באותו ערב, הייתה לנו שיחה על איך שההתנהגות שלי בחדר חושך לא הייתה מקובלת. על זה שהוא מנסה לתת לי חוויה מהנה ואני מסרבת לה.

הסברתי לגבר הזה, לפחות פי שלוש מגילי, שלא באמת נוח לי עם הפתעות כאלה ושאני צריכה זמן להרגל לאינטינמיות כי עברתי אונס בעבר.

Rape-would you reportהוא אמר לי שזה לא הוגן. הוא לא אנס. ואני צריכה ללמוד לנצל את הרגע. "עוד כמה זמן את הולכת לתת לזה לגרור אותך למטה? אם את לא יכולה להתגבר על זה, אף פעם לא תהיה לך קריירה מצליחה."

בימים שאחרי, הנסיונות שלו המשיכו. וגם כל הסיפורים על כל הדוגמניות שעושות סקס עם צלמים ועם מי הן עשו סקס ואיך זה עזר לקריירות שלהן. וגם הדאגה המזויפת לבריאות הנפשית שלי. בסופו של דבר הוא אמר לי בפירוש שאם אני לא מתחילה להזדיין איתו הוא לא יכול לעזור לי. הוא הזכיר לי שזה משהו שדוגמניות עושות. כל הדוגמניות. אני צריכה לפתור את העניינים שלי או שהוא ישאיר אותי בשדה התעופה ויתן לי למצא לבד את הדרך הביתה.

למזלי בדיוק קיבלתי מחזור לשלושה ימים, מה שהרחיק אותו. המשכתי להשתמש בטמפונים עוד כמה ימים. אבל הבנתי שאני לא יכולה לזייף מחזור לנצח, היה עלי להתמודד עם הגורל שלי. נכנעתי. הוא התעקש לזיין אותי כמה פעמים ביום.

סרבתי לעשות כאילו אני נהנת מזה. אבל אז הוא נעלב. והוא כעס עלי שאני נתקעת על עניין האונס המטופש הזה ונותנת לזה למנוע ממני להנות כמו שצריך ממה שהוא עושה לי. בשבילי. ואם אני מתנהגת כמו כלבה בקשר לזה הוא לא יכול להכניס לזה את אשתו.

אז התחלתי לזייף את זה. התחלתי להאמין לו. קיוויתי שאולי אשתו תצליח לגרום לו להבין. אבל היא התלהבה כל-כך שהייתי בטוחה שאני זו שטועה. אולי סתם הייתי פוריטנית, כפי שהוא טען. אולי באמת לא הבנתי הרבה מאוד דברים על סקס בוגר. הוא אמר לי שאני נאיבית כי חשבתי שהוא לא יכול לעשות איתי סקס אם הוא כבר נשוי. היה ברור שאשתו בסדר עם זה. זה לא היה משנה אם אני בסדר עם זה או לא. הוא כן. היא כן. אני סתם הייתי ילדותית. ולא ידעתי מה טוב בשבילי. אם לא הייתי מוכנה לעשות סקס כדי להגיע למעלה, אני אף פעם לא אגיע. והנה אני, עדיין בתחתית ואפילו לא מוכנה להזדיין כדי לצאת מבילינגס, מונטנה.

בשלב הזה ידעתי שהולכת פה הטרדה מינית במקום העבודה במובן הקלסי. אי אפשר סתם לאיים על הקריירה של מישהו עם הם לא מוכנים לעשות איתך סקס – אבל זו לא באמת הייתה סביבת עבודה רגילה ומסיבה כלשהי היה לי קשה להודות בעובדה שלמצוץ את המפשעה של מישהי שבקשה ממך בפירוש לא לעשות את זה, זה בעצם הטרדה.

ואז היה את כל הGaslighting. הם טענו שאני חייבת להפסיק עם כל הקנאה. אני צריכה להבין שאני חייבת לחלוק את הגבר הזה. שהוא לא שייך לי. שאני לא יכולה לשמור אותו לגמרי לעצמי. הם הרצו לי ונזפו בי במשך ימים על איך שאני מנסה להפריד ביניהם. הם היו מוכנים להכניס אותי למערכת יחסים שלהם, אבל הייתי חייבת לכבד את שלהם. חזרתי והכחשתי שאני מקנאה, הם אמרו לי שאני משקרת. ידעתי שפשוט רציתי לצאת משם. רציתי לא להצטרך לעשות איתם סקס. הם הכניסו לי את זה לראש שאני לא רוצה ללכת ושאני מכבידה עליהם. נשארתי יותר מדי זמן והלכתי רחוק מידי. נתנו לי שעות נוספות של עבודת בית כעונש.

שכנעתי צלם משיקגו, חבר משותף שסמכתי עליו, לבוא ברגע האחרון לביקור, כדי לראות אותי(הדוגמנית ה'אהובה עליו') ואת הצלם, 'הגיבור שלו', באותו זמן בסטודיו. והוא הסכים. קיוויתי שזו תהיה חוויה מחוננת ומצילה, זה לא היה בדיוק זה.

זה היה כבר הסוף של הביקור שלי. סיימנו דברים בצורה עניינית. עד הנקודה הזו כבר שוכנעתי שהייתי חייבת לעשות את זה/זה מועיל לקריירה שלי/הסכמתי/הם עשו לי טובה/האירו את עיני. הצלם מבילינגס התעקש שלא אספר לצלם משיקגו מה קרה כי "הוא לא מוכן לזה". הוא הציע שאנסה לפתות אותו והוא עשה את הגרסה של גברים בני 60 ל"7 דקות/ שעה בגן עדן" והשאיר אותנו לבד בסלון החשוך. לא יכלתי לבקש עזרה. לא רציתי אפילו לנסות לפתות את הצלם משיקגו. אז דברנו. אמרתי לו שהכל נפלא. הוא הציע לממן לי נסיעה נוספת.

נסעתי בחזרה הביתה עם הצלם משיקגו, ודברים היו מבטיחים. אבל דברים התחילו להתפרק כשהמשפחה שלי הבינה חלקים ממש שקרה בבילינגס והתערבה. הבריאות הנפשית, הדיסוננס הקוגניטיבי והקריירה שלי יצאו לגמרי משליטה. עד שהגעתי הביתה, כבר האמנתי שעשיתי את הדבר הנכון. האמנתי שלא הייתה שם כפייה. האמנתי שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי – רגשית, נפשית, מינית, מקצועית. הייתי בטוחה ש'פשוטי העם הרגילים', כמו ההורים שלי, לא מבינים מה 'האנשים.ות היפים' חוות. מה אנחנו עושות. איך אנחנו חיות. אנחנו עושות דברים שונה. אנחנו חיות לפי חוקים אחרים. אנחנו מזדיינות עם גברים שרוצים לזיין אותנו לטובתנו. אנחנו מבינות שזה מה שאת צריכה לעשות כדי להתפרנס.

אבל זה לא איך שהדברים מתנהלים.

בסופו של דבר שכנעתי את עצמי שזה לא באמת היה בהסכמה.

והרבה יותר מאוחר הבנתי שהיו שם בעצם כליאה ואונס.

הצלם מבילינגס כבר לא בחיים. למרות תעודת הMENSA הממוסגרת שלו, שהעידה על הIQ הגבוה שלו, שהוא השתמש בה כדי לשכנע אותי שאני לא מספיק חכמה כדי להבין את העולם כמוהו, הוא האמין שהתרופות ההומאופטיות שלו ירפו אותו – את סרטן הריאות שלו, בזמן שהוא ממשיך לעשן. כי הכרישים יצילו אותו. האמת שהוא סיפר לי על תיאוריה שהוא המציא שהתרופה לסרטן קשורה לסחוס של כרישים, הוא כנראה חשב עליה בזמן שהוא היה באוניברסיטה של שיקגו ממנה הוא נשר או משהו כזה. הוא שכנע אותי להפסיק לקחת את תחליפי המזון הגרועים שלי למעי רגיז ולהשתמש במקום בתה דיאטטי משלשל 'טבעי' שנהייתי תלויה בו פיזית במהירות.

אשתו גם אמרה לי שכדי להתגבר על האונס שלי אני צריכה לקחת תמיסה הומאופטית של גפרית. הם ידעו שזה עובד כי נראתי כל-כך 'כועסת' בתמונה הזו:

angry-photo

אולי סתם כעסתי מאוד. אולי כי הייתי שפחת מין בבילינגס לעזעזל. זה אפילו לא מקום מפואר להיות שפחת מין.

זכרונך לברכה צלם. מונטנה נהייתה מקום יותר טוב.

(תעודת הMENSA של אשתו גם הייתה על הקיר. הIQ שלה, באופן מאוד נוח, היה נמוך משלו ב 5 נקודות. אני בטוחה שזה היה אמיתי לגמרי.)

אף פעם לא הלכתי למשטרה כי שטפו לי את מוח והאמנתי שלא קרה לי שום דבר רע. אבל גם אם הייתי הולכת ככה נוהגים.ות להתמודד עם אונס במשטרה בבילינגס, מונטנה.

(חזרה נחמדה לסיפור הקודם: האקס ההוא לקח את כל הפורטפוליו שלי ואת כל הצילומים שצלמו במהלך הקריירה שלי כי הייתי חייבת לו על זה שהייתי זונה בגדנית.)

הפעם שאמרתי לא אבל בסוף אמרתי כן

הייתי בתיכון. זה לא ש'לא זה לא' לא הוחדר לי לראש שנים. ידעתי מה זה אונס. ידעתי שזה נורא. ידעתי שזה אף פעם לא באשמת האישה ושחצאיות לא משנות. הכרתי את המושגים הבסיסיים. קראתי את sassy. הייתי סוג של פמיניסטית, גם אם לא באמת ידעתי מה זה.

אז כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור, זה קצת שובר לי את הלב. הייתי מחונכת היטב בנושא ולא הבנתי מה קרה. מה קורה לבנות שלא לומדות בבתי ספר עשירים ופרוגרסיבים שמעודדים לערכים פמיניסטים? בנות שיש להן חינוך מיני כל שנה? בנות שמחונכות לדעת שהסכמה זה חשוב. לא קראתי לזה אונס במשך 15 שנה. אפילו שמיד ידעתי שזה מה שזה. ידעתי, אבל שכנעתי את עצמי שלא. החלטתי שבמקרה הכי גרוע היה שם משהו אפור.

יצאתי לדייט עם בחור שפגשתי בבית קפה. אני לא זוכרת לאן יצאנו, מה עשינו או איך קראו לו.

אבל אחרי הדייט חזרנו לבית שלו לראות טלויזיה. ודברים התקדמו משם.

כשהתחלנו לעשות כל מיני שטויות הוא פתאום נהיה מוזר. שקט. לא סתם שקט, הוא לא הגיב לשום דבר שאמרתי. אם אמרתי שאני לא רוצה משהו, הוא המשיך. אמרתי לא כמה פעמים, אבל הוא המשיך. היה לי קשה לעבד את מה שקורה. אני אומרת לו לא כמה פעמים, למה הוא לא מבין? הייתי מבולבלת יותר משפחדתי. לא ידעתי מה לעשות.

סיטואציה כזו כביכול מתאימה כלכך לתסריט. את חושבת שאת יודעת מה היית עושה. את יודעת שאמרת לא. אז את צריכה לנסות לברוח. אבל זה לא קרה. אני לא יודעת אם אפילו ידעתי אם אני יכולה בכלל ללכת. או צריכה ללכת. אני חושבת שחשבתי שהוא יפסיק בסופו של דבר.

naughtyאבל 'בסופו של דבר' לא קרה. בסופו של דבר יצא שאני ערומה. בסופו של דבר יצא שאני מתחננת ממנו שיפסיק בבקשה. "בבקשה לא" לחשתי. אבל הוא היה עסוק בלשים קונדום.

בשלב הזה הבנתי שאין שום דבר שאני יכולה להגיד שיגרום לו להפסיק. אז הפסקתי להתנגד ואמרתי כן.

וזה המקום ששכנעתי את עצמי שהסכמתי. כשנהגתי הביתה שאלתי את עצמי "מה קרה? נאנסתי הרגע? לא… אמרתי כן. אני אמרתי כן. אמרתי כן. אמרתי כן."

אז יותר מאוחר: "אבל אולי זה היה סוג של אונס? לא… אמרתי כן."

"אולי? לא. אמרתי כן."

במשך שנים אמרתי לעצמי שהיה לי לא נוח והצטערתי על זה כי לא רציתי, אבל אמרתי כן. ואני צריכה לחיות עם הטעויות שלי.

הבנתי מה זה אונס ו"לא זה לא", הבנתי ש'כן' בכל רגע אומר שהכל בסדר. שללתי את ה'לא' שלי. אבל לא שללתי את ה'כן'.

וחשבתי שלא באמת איימו עלי. אז ה'כן' שלי כבודו במקומו מונח.

אבל זה לא היה כן אמיתי. זה היה כן שבא אחרי לפחות עשרה לא-ים. אמרתי לא. הוא המשיך. אמרתי לא. הוא המשיך.

כשהוא מתקרב עלי עם קונדום על הזין שלו, מה עוד 'לא' היה עושה?

הוא לא היה צריך לאיים עלי בקול או עם נשק. זה לא חייב להיות "אם לא תסכימי אני אהרוג אותך". אם לא הייתי מסכימה הוא התכוון לאנוס אותי. "אני הולך לאנוס אותך" זה איום גם כשהמילים לא נאמרות בקול. הוא לא היה צריך רובה. הוא רק היה צריך להראות לי שהוא הולך לזיין אותי בין אם אני נהנת מזה או לא. הוא כן. אני לא.

אבל הפעו לות הרגועות, המנותקות והשקולות שלו שכנעו אותי שלא חזרתי בהסכמה שלי. הוא שכנע אותי שהסרובים הקודמים לא היו חשובים.

אז לא הלכתי למשטרה. מה הייתי אומרת? שהסכמתי לסקס עם איזהשהו בחור? לא הצלחתי לשכנע אפילו את עצמי שנאנסתי.

והחיים המשיכו. כאילו כלום לא קרה.

אז כשאנשים אומרים "למה לא הלכת למשטרה?" יש כל-כך הרבה סיבות. יש סיבות מרובות כמספר מקרי האונס. לא כל הסיבות גלויות לעין. אבל יש לנו את הרעיון הזה שאונס קורה, ואת יודעת שהוא קורה כי – ברור, נאנסת. את יודעת כשהמכונית שלך נגנבת. את יודעת כשפרצו לך לדירה. איך את יכולה לא לדעת עם משהו הרגע פרץ לך פות(או כל חלל אחר בגוף)? משהו דוחף לך זין למקום שאת לא רוצה – את יודעת את זה.

אבל אונס לא תמיד הולך לפי התסריט. ואנחנו חיות בחברה שמתנצלת על התנהגות 'אנסית'. אם אישה אומרת לא, היא מתכוונת לומר כן. אף פעם אל תתייאשו מלשכנע אישה לתת לכם אהבה. נשים הפנימו את המסרים האלה. הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מסוגלות לזהות את התקיפות האלה. וכשפשע מתבצע הקרבן בדרך כלל מנסה לחזור על מה שקרה ומה הן ההשלכות. "השארתי את הדלתות פתוחות?" "נתתי למישהו את הקוד שלי לבנק?"

I-said-no-300x200נשים מחונכות לדעת שזו לא אשמתן כשהן נאנסות. אבל אף פעם לא מלמדים.ות אותן איך "לא באשמתך" נראה. אנחנו חושבות שהשאלות סביב האשמה קשורות לשיכרות, בחירות ביגוד ולומר 'לא' לבחור שעומד לו. אז כשמאלצים.ות אותנו לומר 'כן', אפילו אם אנחנו אומרות 'לא' בבירור, זה לא מתאים ל'לא אשמתך' לפי התסריט. וכשזה לא אלים ואין איומים, וזה רגוע ומזלזל והוא מתעקש שאת יודעת שאת רוצה את זה, זה גם לא מתאים לתסריט.

אנחנו יודעות איך האונס שלנו יראה. רק שהתסריט שנתנו לנו לא מבוסס על סיפורים אמיתיים. יוצא שהאונס שלנו בדרך כלל לא תואם לתסריט. ועל זה, אנחנו מאשימות את עצמנו. אנחנו מאשימות את עצמנו על זה שלא זיהינו את זה. על זה שלא עצרנו את זה. על זה שלא עשינו יותר. על זה שלא ראינו את זה בא. על זה שהיינו שם. על זה שלא היינו טובות מספיק ולא הצלחנו לא להאנס. על זה שלא נלחמנו. על זה שקפאנו. על זה שלא היינו קורבן אונס מהסוג הנכון, כזו מסיפורים סטייל שוברי הקופות המוכרים שאנחנו מכירות כל-כך טוב – מקרי האונס שלא מוגשים עליהם כתבי אישום אבל לאנשים אכפת מהם בכל מקרה. ואנשים.ות מאמינים.ות. ואנחנו מצליחות אפילו לשכנע את עצמנו. וזה לא רק אנחנו שמאשימות את עצמנו, גם כל השאר מאשימים.ות אותנו.

נמאס לי מלענות על " אז למה לא עשית…"

כי ככה. כי לא ידעתי שאני יכולה. או אמורה. או אפילו שיש לי את הזכות הזו. כי זה לא בתסריט.

אולי הגיע הזמן שנכתב יותר תסריטים. טובים יותר. על סיפורים אמיתיים. או עם דמויות מפתיעות. כאלה עם גיבור/ה עם פגמים כדי שנוכל להזדהות איתה. כאלה עם רשע/ה שנוכל לזהות. כאלה שנוכל להבין את סוף הסיפור. שהחברים שלנו יוכלו להבין. שהמשפחות שלנו יוכלו להזדהות איתם. כאלה שמדגישים את האנושות שבקורבנות. כאלה שמכירים בכל הקורבנות.

ואולי התסריט יראה ככה:

בן/בת זוג: [לא מתלהב/ת]

את/ה: [עובר/ת למשהו לא מיני]

כי אם היינו מכירות את התסריט יותר טוב, היו לי 5000 מילים פחות לכתב על אונס היום.

5 Comments
  • מיקה
    Posted at 17:15h, 19 אוקטובר להגיב

    זה טקסט מצוין, כל כך חזק. לפני שנה הלכתי עם חברה לבית החולים להיבדק אחרי אונס שהיא עברה אחרי מסיבה, כשהיתה שיכורה ומצאה את עצמה בבוקר במיטה של ידיד של חברים, אחרי שהבינה שקרה מה שקרה (לא אפרט), ולהגיש תלונה במשטרה. כל מה שהיא מתארת בסיפור עם הבחור מהקולג' – אחד לאחד. ישבנו שם יחד יום שלם, והיא נבדקה באופן משפיל, נאמרו לה דברים משפילים גם מפי הפתולוג (פרופ' היס הידוע לשמצה), גם מפי הגניקולוגית, גם מפי השוטר שחקר אותה. והעובדת הסוציאלית ישבה דוממת ומהנהנת. כשאני ניסיתי להתערב (לא תמיד, רק קצת), די השתיקו אותי. אני סתם החברה שלה שבאה איתה. יצאנו משם מותשות ברמה שלא הכרתי. מובסות.
    היא הגישה תלונה. לא ברור מה קרה עם זה. התקשרו אחרי הרבה זמן לשאול אותה אם היא מוכנה להתעמת איתו. היא כבר היססה. השבועות עברו. לא קרה כלום. הבחור לא נעצר. לא ברור למה. לבסוף היא החליטה לבטל את התלונה. היא לא בקשר עם אף אחד מהחברים האלה יותר. הם חברים שלו. היא כבר במקום אחר, מתמודדת עם מה שעבר עליה. מתמודדת היטב.
    אותי, אישית, זה איפס. אני עודדתי אותה להגיש תלונה בהתחלה. היא רצתה, אבל אני גם עודדתי אותה. הבנתי אחר כך מה קורה עם זה. איך זה מתנהל. בירוקרטיה שיותר חזקה מכל עדות של אישה. דברים שנופלים בין הכיסאות. עדות שנעלמת במעבר בין תחנת משטרה ירושלים לתחנת משטרה תל אביב. פתולוגים שקוראים לאונס שלך "מעשה האהבה" בפני מי שנאנסה. ועוד.

    • admin
      Posted at 12:46h, 20 אוקטובר להגיב

      אין מילים. סולידריות.

  • magesch
    Posted at 11:41h, 20 אוקטובר להגיב

    וואו. מזמן לא קראתי משהו כל כך עוצמתי, מדהים, מחריד , נכון ואמיתי.
    החכמתי.
    תודה.

  • אלון
    Posted at 17:32h, 21 אוקטובר להגיב

    וואו, קשה לקריאה. הלוואי והיא תמצא את הכוחות להשאיר את כל זה מאחוריך ותחיה את חייה באושר!

    אולי הגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלה "חינוך מיני" בבתי ספר ופשוט לחפור לילדים (לא ילדות) שאסור אסור אסור לגעת בכל צורה שהיא בבן אדם אחר ללא רשותו לא משנה הסיטואציה. אולי אז נתחיל לראות שנוי.

  • יוליאנה
    Posted at 20:03h, 21 אוקטובר להגיב

    תודה מקרב לב על כך ששיתפת את זה. עזרת לי להבהיר לעצמי הרבה מאד דברים, לסדר בראש דברים שלא ידעתי איך לבטא. מצאתי את עצמי תוך כדי קריאה נזכרת בסיטואציות מהעבר שלא ידעתי להסביר לעצמי, ובטח שלא הצלחתי להסביר לאחרים, ופתאום הרגשתי איך הכל מתבהר, איך אני מבינה מה קרה, איך האינסטינקטים שלי צדקו כמו שתמיד ידעתי שהם צדקו, למרות שכולם אמרו אחרת ולפעמים עדיין אומרים.

    אני מרגישה קצת "פולשת" כשאני כותבת את זה, כי שיתפת משהו כל כך קשה, וכל כך חשוף, והנה אני לוקחת את זה למקום שלי. אבל נראה לי שחשוב שתדעי שלמילים שלך יש השפעה, ושעבור מישהי שהסיפור שלך מהדהד לה את שלה, הקריאה של הפוסט הזה שיפרה את החיים יותר מאלף תלונות שהיו מוגשות לתחנת משטרה כלשהי (כך בחוויה שלי).
    במקום מסויים זה הסיפור של כולנו. לא כולנו חווינו, כמוך, את קצה סקלת ההתעללות, אבל כולנו חיות כל הזמן בתחושה שזה קרוב, שכל יום זה עלול לקרות גם לנו. כולנו מריצות בראש את מה שנעשה כשיתקפו אותנו. כולנו מכינות באחורי התודעה תגובות לכל מיני מצבים אפשריים. תקיפה, איבוד הכרה, סחיטה, ניצול של אמון, מניפולציות, כפיה, חוסר אמון כשמתלוננת… כולנו מדמיינות את זה ומכינות את עצמנו לתרחיש. כי זה תמיד קרוב. תמיד מאיים עלינו. תמיד בהסתברות גבוהה.

    אנחנו חיות כל הזמן תחת איום באונס ויש המון אנשים שלא מבינים את זה. זה מעבר לתלונה במשטרה, זה מעבר ללומר "לא". זה לנצח דפוסי מחשבה שכאילו, הבינו שזה לא חוקי והכל, אבל לא מפנימים את ההגיון בכך שזה לא חוקי. עדיין מסתובבים אנשים בעולם שמרגישים שהאיסור בחוק על ניצול יחסי מרות ועל אי-וידוא הסכמה ואפילו על אונס "קלאסי" (אלים) עושה להם איזשהו עוול, במקום להבין שהוא מתקן עוול איום ואכזרי שבכלל לא יאמן שבני אדם "נאורים" סבלו אותו כל כך הרבה שנים.

    ליבי איתך על הזוועות שעברת ומקווה בכל ליבי שלמרות העוול העצום שנעשה לך, ששום דבר בעולם לא יוכל לתרץ אותו, את זוקפת ראש ובונה לעצמך חיים כפי רצונך, ושהמשך החיים יביא אלייך חוויות של יחס הוגן ובני אדם שראויים לאמון שלך.
    ושוב, תודה ששיתפת. כתבת כל כך בהיר, כל כך רגיש, כל כך חכם. כל כך מעורר זעם שעברת דברים כאלה.

Post A Comment