שולפת צפורניים | כמה מילים על פגיעה עצמית
1241
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1241,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

כמה מילים על פגיעה עצמית

פוסט אורחת
*טריגר פגיעה עצמית*

Bleeding-Butterfly-Tattoo

יש לי צלקות. שתיים בזרוע ימין למעלה, שתיים ברגל שמאל למטה. היו עוד, אך הזמן והשמש מחקו אותן.
יש לי גם הרבה קעקועים, במקומות שונים בגוף. ואני מתכננת לפחות עוד 2, וכנראה בהמשך עוד כמה וכמה.
כולן כאבו. כולם היו בחירה שלי.
אני מנסה לחשוב אם גם הצלקות היו באמת בחירה. אני זוכרת כל אחת מהן, איך היא נעשתה ובאיזה הקשר. למרות כל הכאב מסביב, אני מגיעה למסקנה- כן, הן היו הבחירה שלי.
גם הקעקועים וגם הצלקות הן תזכורות – אני של פעם, אני של היום, מי שאני רוצה להיות, מי שחשוב לי, מי שאני לא רוצה בחיים שלי. אני זוכרת בדיוק את מה שהוביל להם, ואני אוהבת אותן.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שמישהי שמה לב לצלקת. זה היה מזמן, ואחת מהן בצבצה מעבר לחולצה. היא שאלה מה זה, ואני שיקרתי. המצאתי איזשהו סיפור. התביישתי.
בפעמים הבאות ששאלו לרוב אמרתי שזה לא משנה, אני לא רוצה להיכנס לזה. המשכתי להתבייש. גם בסיטואציות קרובות יותר, כשהשואלות היו כאלה שהרגשתי יותר בנוח להגיד להן שגרמתי את זה לעצמי, אמרתי את זה בקצרה וביקשתי לא להרחיב. התביישתי.

הגוף שלי שעיר. גם בגלל השערות שלי שואלים אותי שאלות על הגוף שלי. למה יש לי כל כך הרבה? למה אני לא מורידה? בכל פעם שאמא שלי רואה אותי, היא מעירה על שיער הפנים שלי. בהתחלה ניסיתי להעמיד פנים שלא אכפת לי מההערות שלה. אך לאחרונה הן נהיו לי קשות מדי, ואני פשוט מורידה לפני שאני פוגשת אותה.
כשאני מורידה שיערות אני אלימה כלפי עצמי. זו התחושה שלי. זה אקט לא טבעי לי, אקט שאינו בחירה שלי. אקט של כפייה.
גם בלקעקע את עצמי יש משהו אלים. הכאב בחוויה הוא חלק מהעניין בשבילי. וברור לי, שגם כשאני חותכת את עצמי – אני אלימה כלפי עצמי.
אבל בשבילי יש הבדל כל כך גדול בין השניים הראשונים שתיארתי, לבין הורדת השערות. הבחירה. העצמאות שלי על הגוף שלי. האחריות שלי על הגוף שלי.
נכון, יש האומרים שקעקועים זה סתם כואב, ומכוער, ונצחי ואולי בעוד כמה שנים אני אתחרט עליהם. אבל בשבילי זה מהנה ויפה ומשחרר.
נכון, יש האומרים שפגיעה עצמית היא לא דרך להתמודד עם רגשות שליליים – אבל בשבילי היא כן. היא הדרך הכי משחררת, שבה אני מרגישה בשליטה על הגוף והנפש שלי.

אנחנו פוגעות בגוף שלנו כל כך הרבה- האוויר שאנחנו נושמות, האוכל שאנחנו אוכלות, העשן שאנחנו שואפות. אבל כשהפגיעה היא כזאת ישירה, כזאת שאומרת – אני פה, כואב לי, וזאת הבחירה שלי להתמודד עם זה, אפילו אם זה לא נוח לכם – זה משהו שהחברה לא יודעת להתמודד איתו.
אז הם פוטרים את עצמם ב"היא סתם מחפשת תשומת לב" (וזה ממש בסדר גם אם מישהי עושה את זה כדי לחפש תשומת לב), שולחים אותנו לפסיכולוגים ומאשפזים אותנו בבתי חולים.

אני חושבת שיש סיבה שפציעה עצמית כל כך רווחת דווקא אצל נערות צעירות. נערות צעירות שמשתיקים את המילים שלהן כל הזמן, והדרך היחידה שהן לומדות להביע כאב היא דרך הגוף. ויש גם סיבה שדווקא פציעה עצמית כל כך קשה לכל השאר – כי הנה הן שם, הצלקות, הן לא עוברות, והן תזכורות שהנערה הזאת עשתה את הבחירה שלה בשביל עצמה. לא אתם בחרתם בשבילה.

אז אני אלימה כלפי עצמי, באלף ואחת דרכים שונות. אולי מתישהו אפסיק, ואולי אהיה אלימה בדרכים אחרות.
אבל אני אוהבת את הצלקות שלי, ואני לא רוצה להתבייש בהן.
ואני לא רוצה את המבט החומל שלכם כשאתם רואים אותן. ואני לא רוצה שתשאלו אותי עליהן אם אתם לא מכירים אותי.
הגוף שלי הוא איזור מלחמה, והצלקות שלי הם מה שמסמל בשבילי שניצחתי.

5 Comments
  • סתם
    Posted at 18:32h, 11 מאי להגיב

    אני חושבת שזה ממש מזעזע שאת מציגה את הפציעה העצמית שלך כדבר נורמלי.
    יש דרכים אחרות להביע תסכול, מי כמוני יודעת, כאחת שסובלת מחרדות. אני מקווה שתפני לקבל את העזרה שאת צריכה, לא צריך להתבייש בכך. קעקועים והורדת שיער זה דבר אחד… פציעה עצמית זה דבר אחר. קעקועים והורדת שיער זה לא דבר מסוכן, קעקועים נעשים בפיקוח… כשאת פוצעת את עצמך את מסכנת את עצמך.
    ואת בטח ובטח שלא צריכה להציג את העניין כך בפומבי ולומר שזה בסדר כי כך את בעצם מקדמת את העניין ומלמדת אנשים לפצוע את עצמם כדי להביע את כאבם. אפילו אם לא תשמעי בעצתי ולא תעזרי לעצמך- לפחות אל תשפיעי על אחרים שינהגו כמוך.
    בהצלחה!

  • אורי
    Posted at 12:25h, 12 מאי להגיב

    תודה על הרשימה ועל האומץ לדבר על כך.
    מתחבר לי לדיונים שלי עם עצמי על דברים קשורים, אולי לא בהכרח.

  • חמוטל
    Posted at 00:03h, 13 מאי להגיב

    הייתי רוצה רק להגיד שכשאשה מאד מקועקעת, אצלי זה לא מתקשר לפגיעה עצמית. כל מה שכתבת הוא משמועותי והוא שלך, אבל הסיבה שאני מציינת שזה לא כך לגבי היא שיש תפיסה רווחת שאנשים מקועקעים נהנים מהפגיעה/ רוצים לפגוע בעצמם/ לא אוהבים את הגוף שלהם ורוצים להזיק לו, ואני חושבת שזה ממש לא נכון לגבי הרבה מאד א/נשים.
    מעבר לזה, מזדהה עם הכאב שלך, ושולחת לך הרבה חיזוקים.

  • Renen
    Posted at 13:14h, 14 מאי להגיב

    למי שכתבה את הפוסט, חלק מהצלקות לא יעלמו לעולם, ולא יטשטשו עם הזמן.
    צלקות נפשית, זיכרון ישן, לפעמים זה יהיה סיטואציה. זה תמיד ישאר שם.
    כשאת פוגעת בעצמך, את בוחרת במודע או שלא, גם לא לתת לעצמך להרגיש את הסיטואציה, את הרגש במלואו.
    את בוחרת בבריחה.
    יש כמעט אין סוף דרכים לפגיעה עצמית, אבל אין שום סיבה הגיונית לפגוע בעצמך..
    לכל צלקת יש סיפור מאחוריה, וגם שהיא תעלם. יכול להיות שאת תמיכי לחיות את הכאב של הזיכרון, יכול להיות שלא.
    אבל צעד ראשון כדאי להגיע למקום שנוא יותר שלוו, יותר רגוע, ובריא. לא רק לך, אלא לחברים ולחברות שלך, לסובבים אותך, ולכל מי שאכפת ממך. זה לזכור שזה בסדר הלרגיש, שלשרוד סיטואציה של אלימות, השפלה, ולצאת מזה. זה אקט שיכול לחזק.
    לדעת שאת כבר לא הקורבן.
    מקווה שמילים אלו יעודדו אותך להמשיך להלחם לחיים טובים יותר, בריאים יותר, ועם יותר מן לחייך.

  • פמיניסט אלמונית
    Posted at 10:00h, 31 יולי להגיב

    תודה על הפוסט הזה.
    נמאס לי לשמוע אנשים אומרים מסביבי שמי שחותך לרוחב זה צומי ומי שחותך לאורך זה "ממצוקה אמיתית". חוסר בתשומת לב הוא לא "מצוקה אמיתית"?

Post A Comment