שולפת צפורניים | טור אישי: על הדכאון
526
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-526,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

טור אישי: על הדכאון

מאת חמוטל סונג

הערה מקדימה: המאמר כתוב בלשון אישה משום שאני אישה ומשום שאני פמיניסטית, אך ההתייחסויות בו מכוונות לכלל בנות ובני האדם.


Hamutalלפני הרבה שנים היתי מאד עצובה. אפשר להגיד שתמיד הייתי בנאדם עצוב אבל לפני כמה שנים העצב היה כל כך חזק, עד כדי כך שנעשיתי משותקת.

הא/נשים שאוהבות אותי דאגו ואפילו נבהלו. הן לקחו אותי למרפאה פסיכיאטרית של קופת חולים. רופא בחלוק רופאים לבן ראיין אותי ארוכות. בסוף הראיון היה לו אבחון: דכאון מהסוג הפתולוגי, כזה שלא עובר.

מה זה בכלל פסיכופתולוגיה? אני לא אתן פה הגדרות מקצועיות, כי כאלו מאד קל למצוא באינטרנט. במקום זה, אשתף במחשבות ובתחושות שלי לגבי פסיכופתולוגיה ועולם הפסיכיאטריה בכלל.

אני מודה שככל שעובר הזמן, ההגדרה של אישה שמרגישה מאד עצובה, אפילו עצובה ברמה בלתי נסבלת,  כמישהי שחולה במחלה, נשמעת לי מאד מוזרה. היא מוזרה בעיקר בגלל שכמעט תמיד, באחוז כמעט מוחלט של המקרים, יש לעצב הזה סיבה שנעוצה במציאות, באירועי חיים, ובתכונות אופי של אותה אישה.

פסיכופתולוגיה לא אומרת סתם שאישה הוא מאד עצובה. היא אומרת שהיא בדכאון, ומגדירה את רמות ומאפייני הדכאון בצורה שתקל על ההחלטה באיזה טיפול תרופתי כדאי לנקוט.

האמת היא שאין לי בעיה עקרונית עם המילה ״דכאון״, כל עוד היא אומרת ״עצב גדול״. אבל עבור רופאים פסיכיאטרים היא אומרת ״מחלה״, והיא אומרת ״טיפול תרופתי״. פה מתחיל הקושי שלי עם הפסיכיאטריה.

בואו נקח דוגמה, ואם כבר דוגמה אז למה לא דוגמה אישית. כילדה, גדלתי בבית בו הילד הנוסף, אחי הגדול, היה מאד חולה. המחלה הקשתה עליו מאד בחיי היום יום וגרמה לו לסבל רב. כמובן שכל המשפחה מאד הושפעה מהמצב של אח שלי. גם ברמה הפרקטית וגם, ואולי בעיקר, ברמה הנפשית. אני, למשל, פיתחתי חרדות מהמוות האפשרי של אח שלי. שימו לב שהשתמשתי במילה ״חרדות״. אפילו המילה הזאת מעוררת קונוטציות רפואיות באופן כמעט אוטומטי. השאלה שלי היא כזו: האם החיים לצד אח חולה שאני מאד אוהבת, והסיכוי שימות בגיל צעיר הוא גבוה – הם לא חיים מעוררי חרדה? יותר מכך, האם חרדה אינה תגובה טבעית לחלוטין, ובריאה לחלוטין, למצב בו חיים בפחד מאד מוחשי מהמוות?

כשהייתי בת 19.5 אח שלי מת. אחרי המוות שלו, בהדרגתיות אבל בעקביות, התפתח אצלי עצב משתק. ואני שוב שואלת: האם אישה צעירה, שהאח האהוב שלה מת, והפחד הכי גרוע שידעה התגשם, מגיבה בצורה לא בריאה כשהיא נעשית עצובה עד שיתוק בעקבות האירועים האלו? והאם, כאשר הסיוט שרודף אישה צעירה כל חייה קם לחיים, אין זה אלא טבעי ובריא שהאישה הזו תפתח פחד מהחיים עצמם?

אני רוצה להבהיר משהו חשוב. אני לא עושה גלוריפיקציה לעצב. באופן כללי עדיף לחיות את החיים בשמחה ולא מתוך עצב ופחד. אבל הייתי רוצה לחיות בעולם בו עצב עמוק, וחרדה, וקושי בתפקוד בעקבות אירועי חיים קשים, יתקבלו כדבר נורמלי, ולא יתפסו כמחלה. ובעולם כזה, כמו שאני רואה את זה, מי שעוזר לא/נשים שמרגישות ככה הם לא אנשים בחלוקים של רופאים שמסבירים להן שהן חולות, ושזה כרוני, ולפעמים פתולוגי, ושהן חייבות תרופות, וגם אז לא בטוח שירפאו. מי שעוזר לנשים האלו הם א/נשים שמבינות ומקבלות שעצב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. שהעולם הוא עצוב. ואותן א/נשים, בין אם הן א/נשים שמשלמים להן לעשות דברים שאולי יעזרו לאישה העצובה לחיות עם העצב, ובין אם הן עושות את הדברים האלו מתוך אהבה וחברות, לעולם לא אומרות לנשים העצובות שהן חולות, ושמשהו בהן לא תקין.

אני רוצה ומצפה להכרה בכך שבעולם שקורים בו כל כך הרבה דברים עצובים, אחת התגובות המאד *נורמליות* היא להיות עצוב/ה.

4 Comments
  • נוי
    Posted at 14:53h, 18 נובמבר להגיב

    אני מסכים עם חלק מהפוסט והמסכנה בסופו. יחד עם זאת השאלה היא לא האם חרדה ודכאון הן מחלות או לא השאלה היא עד כמה הן מפריעות למהלך החיים או משתקות אותך ולכמה זמן. גם משהו תקין לגמרי, אם הוא מונע ממך לנהל חיים תקינים ולעבוד למחייתך לאורך יותר מידי זמן, דורש טיפול (תרופתי או אחר זה כבר סיפור בפני עצמו וידוע שחברות התרופות דוחפות כל הזמן ליותר טיפולים מבוססי תרופות וזה בעיתי מאוד ואפילו פשע בעיני בזמן האחרון היה בלאגן שלם סביב העובדה שרופאים דוחפים תרופות לאנשים שיקיריהם מתו).

  • ארנה
    Posted at 15:20h, 18 נובמבר להגיב

    הרבה ממה שכתבת מבטא את שאני חווה. עם זאת אני מרגישה שהתרופות עוזרות למתן את הכאב ומונעות את ההידרדרות חזרה לתהומות בהם הייתי לפני שלקחתי אותן.

  • הגר
    Posted at 20:41h, 18 נובמבר להגיב

    חמוטל
    תודה על השיתוף. כתבת על נושא ככ קשה וטעון בצורה ככ מובנת ונוגעת. כל אחד יכול להתחבר למה שכתבת, אני חושבת שהרבה יכולים להיזכר בתקופה שבה העצב מילא את עולמם, ונראה היה שאין שום דבר מלבדו.
    לדעתי אי אפשר ולא צריך להתווכח עם תחושות. אני מאמינה לכל מילה שאת אומרת, ולכל התחושות שלך.

    יחד עם זאת, אני חושבת שכדאי לנסות לעזור למי שנמצא בדיכאון, במיוחד לצעירים, ולנסות לגרום לכך שלא כל חייהם ילוו בדיכאון, ושהוא לא יהיה מרכז העולם שלהם. כרגע יש מישהו כזה קרוב אלי, ואני ככ מקווה שמשהו ישתנה. שזה לא ימשיך ככה לתמיד.

    חיבוק

  • אלישע
    Posted at 16:30h, 19 נובמבר להגיב

    תודה שכתבת.
    דיכאון, בעיני, הוא לא כל-כך תחושת העצב בעקבות אירועים חיצוניים – אלא העדר היכולת להרגיש שמחה שמגיעה מבפנים – וזו בעצם הבעיה. בעולם קורים הרבה מאד דברים עצובים, אבל גם הרבה מאד דברים שמחים.

Post A Reply to ארנה Cancel Reply