28 אוק ובכל זאת: שאלות ותשובות על פריווילגיות

מאת: ציפי ערן

אני רוצה לדבר קצת על פריווילגיות.

אני כבר רואה בעיניי רוחי קוראות שמנענעות בראשן, לא, לא שוב, כמה אפשר. אבל כן – אני רוצה לדבר על זה דווקא כי זה נושא שעולה בערך *כל* הזמן, אבל כמעט ולא באמת מדובר.

אני רואה את המילה עולה בימים אלה בכל כתבה על פמיניזם או אקטיביזם ב-YNET או ONLIFE  ובפוסטים בקבוצות פייסבוק, בדרך כלל כאשר מישהי מביעה את תסכולה מהמונח המגוחך הזה, ולא מבינה למה דורשות ממנה להתנצל על משהו שאין לה שליטה עליו (נגיד, שהיא אשכנזיה, או סטרייטית) ואיך מוחקות לה את העובדה שגם לה היו חיים קשים, שגם היא עוברת דיכויים.

אז אני רוצה לדבר קצת על מה זה בעצם פריווילגיות, ובעיקר מה זה לא, ומה ההקשר האקטיביסטי/פמיניסטי, ואפילו מה הבעיה עם המושג. אבל כדי לקצר קצת, בואו נשים שני דברים על השולחן באופן די ברור: ל*כולנו* יש פריווילגיות, בנוסף לדיכויים בגינם נהיינו אקטיביסטיות. והרעיון מאחורי הכרה בפריוויליגות זה לא – אני חוזרת על זה: *לא* – להתנצל על הפריווילגיות האלה.

אז מה זה בכל זאת פריווילגיות?

פריווילגיות הן זכויות או הקלות שהחברה מספקת לנו על פי השתייכותנו לקבוצה שנחשבת רצויה או עדיפה על קבוצות אחרות. במובן מסוים, פריווילגיות הן איך שהחיים נחווים בנורמה. ככל שאת יותר נורמטיבית – יש לך יותר פריווילגיות. ומכיוון שמדובר בנורמטיביות, זה נראה לנו… נורמלי. אנחנו בדרך כלל לא חושבות על ההקלות האלה בתור פריוויליגיות. פריווילגיה היא מילה נורא גדולה, ולועזית, ותיאורטית. אפשר לשים אותה רגע בצד כדי לעשות תרגיל מחשבתי להבנתה. תחשוב על משהו שאתה יכול לעשות בלי יותר מידי מחשבה או מאמץ. לקפוץ לסופר הקרוב ולקנות משהו לאכול? ללכת ברחוב? ללמוד? לעבוד? מה מרגיש לך "נורמלי" בחיים? זוגיות? לשכור או לקנות דירה? לשבת עם חברות בבית קפה? וזה לא רק מה מרגיש נורמלי – זה גם מה שנראה נורמלי: כשאתה רואה חדשות – כמה המגישים והכתבים והמומחים דומים לך? האם הם מאותו מין/מגדר/עדה/רקע צבאי או חינוכי? כשאת רואה פרסומות – כמה את מזדהה עם הדמויות? בתכניות טלוויזיה וסרטים – האם אתן יכולות להחליף (תיאורטית) את השחקנים?

ככל שהתשובות לשאלות האלה הן חיוביות, יש לכם יותר פריווילגיות.

בואו נבדוק את אותו התרגיל על דרך השלילה: נגיד, נערה ממוצא אתיופי רואה טלוויזיה: האם היא רואה ייצוגים של עצמה בחדשות? כמה מהפרסומות מראות מישהי שדומה לה בתור אידיאל? מה קורה לה בבית הספר? האם היא מקבלת את אותו יחס של ילד דור שביעי "מהיישוב"? או האם יתכן שיצאו מהנחה שהיא פחות מבינה? כשהיא קוראת ספר, האם מושא הערגה של הדמות הרומנטית תהיה מישהי כמוה? האם היא תשמע בחייה הערות על צבע עורה? על מרקם שיערה? מה זה יעשה לדימוי העצמי שלה? מה הסיכויים שהיא תחשוב שיש לה את אותן האפשרויות בחברה כמו מי שדמותו מתנוססת בחדשות, בממשל, בבידור, בפרסום…?

זה די קל להבין את הדיכוי של מישהי שחיה בסטטוס של קבוצת מיעוט, אני מניחה שאין על זה יותר מידי מחלוקת. מה שיותר קשה זה להכיר שה"נורמה" היחסית לדיכוי היא לא באמת נורמלית – אלא מציאות מיוצרת, ע"י אלה שנהנים מהמצב (אצלנו – בעיקר גברים, אשכנזים, סטרייטים, סיסג'נדרים). המציאות הזאת מיוצרת ע"י מערכות שונות ומגוונות, שפועלות ביחד ולחוד לשימור המצב. ז"א – גם החוק נכתב על ידי אנשים שמתואמים לשיטה הזאת, וגם השיפוט לגביו מתבצע ע"י אנשים שמתואמים לקבוצת הייחוס הזאת. גם מוסדות חינוך מלמדים נושאים שמתואמים לשיטה, וגם מי שמלמדות במוסדות באות מתוך השיטה. זה מקיים את עצמו. ולכן – זה חשוב קודם כל להפסיק לחשוב במושגים של "נורמלי" ולהתחיל לבחון למי יש טובות הנאה מהמערכת (קרי, פריווילגיות).

אבל… יש גברים שחווים אלימות. יש אשכנזיות שעוברת דברים נוראים בחיים. יש סטרייטים עניים.

נכון.

נכון, נכון, נכון, נכון, נכון.

פריווילגיות זה עניין קבוצתי, והוא עניין יחסי. זו לא ערובה לחיים מאושרים, כמו שהשתייכות לקבוצה מופלית זה לא חייב להיות מתכון לאומללות. יש לכל אחת מאיתנו סיפור חיים ייחודי, ותנאי חיים שונים, ו"קבוצה" במובן הסוציולוגי או הפוליטי זה אף פעם לא מקשה אחת שדרכה ידועה מראש.

וגם – אין רק סוג אחד של דיכוי או פריווילגיה, יש אינסוף. וכך – גם אם יש לנו פריווילגיה מסויימת (נגיד, הורה או סב יהודי, משהו שמקנה זכות לאזרחות במדינת ישראל) זה לא אומר שאין לנו גם דיכוי אחר (נגיד, שאנחנו לא נחשבים יהודים בעצמנו, וזה גורם לנו לסט מופחת של זכויות במדינה). או לחלופין, פריווילגיות ודיכויים לא קשורים – יש לנו אזרחות, אנחנו יהודים, ולבני עור (פריווילגיות) אבל אנחנו גם סובלות ממחלה כרונית, אנחנו ביסקסואליות, ואנחנו גרות בפריפריה (דיכויים).

(ונחזור לנושא של הצטלבות דיכויים ופריווילגיות, אבל זו גם הסיבה שהדרישה בהכרה בפריווילגיות היא לא דרישה להתנצלויות או בושה).

אז הנה עוד רעיון יסוד: פריווילגיות הן לא אינדיווידואליות, אלא קבוצתיות, ואף אינדיווידואל בקבוצה לא "הרוויח" אותן.

בדיוק כמו שמי שנולד לתוך קבוצה מופלית לא "ביקש" את זה.

אם כשאני הולכת ברחוב ומטרידים אותי, אני לא "הרווחתי" את זה, אז באותה מידה, כשאתה הולך ברחוב ו*לא* מטרידים אותך, אתה לא "הרווחת" את זה. ועדיין – לך יש יכולת ללכת ברחוב בלי שגברים זרים יגעו בך, יפריעו לך, יעירו על מראך… וזוהי פריווילגיה. פריווילגיה שהיא הצד השני של המטבע של הדיכוי שלי בתור מי שחוטפת הטרדות.

גם זה מושג שקצת קשה לעכל אותו – השקיפות של פריווילגיה. אז בואו נצייר עוד מושג יסוד:

אין דיכוי בלי פריווילגיה נלווית.

זה לא אומר שהדיכוי הוא אשמתך אם אתה בצד הפריווילגי. אין צורך להרגיש מותקף, או שדורשות ממך רגשות אשם והכאה על חטא. פשוט – צריך לזכור – אם יש מצב שמישהי נתונה לביזוי מעצם היותה X (אישה, שחורה, דתיה, ערביה, ביסקסואלית, טרנס*, עניה וכולי) אז יש מי שמעצם היותו Y *אינו* חוטף את אותו הדיכוי (כי הוא גבר, או סטרייט, או יהודי, או עשיר, וכולי).

אז למה אנחנו מדברות על זה כל כך הרבה, אם כל אחת סובלת ממשהו?

קודם כל, למרות שיש לכל אחת מאיתנו גם דיכויים וגם פריווילגיות, אין חלוקה שווה. יש היררכיות חברתיות שנוצרו ממה שדיברתי עליו קודם – תחזוקה מערכתית במבנה הכוחות הקיים. כך שיש בינינו כאלה שבאופן מובנה תמיד מקבלות את המכה. ערבי בישראל, ולא משנה כמה יתעשר, לדוגמה – אף פעם לא יוכל להחזיק בסטטוסים חברתיים או פוליטים שיהודי עם הרבה פחות משאבים יוכל. הוא תמיד יהיה ה"אחר", החשוד, האויב, הנחות, הפרימיטיב, המיעוט. אישה ערביה – תחווה את הדיכוי הזה, ועוד יותר. אישה ערביה שאינה הטרוסקסואלית? עוד. ככל שמישהי מאיתנו מתרחקת מהדמות הנורמטיבית האידיאלית, יש לנו פחות אפשרויות.

ולא, זה לא עניין של כוח רצון, עבודה קשה, אמונה, או שום פקטור רגשי או רוחני אחר. מי שטוענת שיש לה את העסק המצליח שלה כי היא עבדה קשה – מתעלמת מהעבודה הממש מפרכת שעושות נשים ממעמד חברתי נמוך משלה. עבודה קשה זה לא הפקטור העיקרי בהצלחה מסחרית. את צריכה גם גישה – למערכות, לאנשים, קשרים חברתיים, הסטוריה צבאית וחינוכית נאותים, את צריכה להיראות כמישהי שהבנק רוצה לתת לה מימון, שלקוחות רוצים לקנות ממנה. את צריכה שם משפחה לא מאיים… יש הרבה פקטורים שאת לא שמה לב אליהם, אבל שיש לך ואין לאחרות.

 ובגלל זה אנחנו, כפמיניסטיות, כאקטיביסטיות, מדברות על זה. כדי לשנות את המצב, אי אפשר לנסות לפתוח את הנגישות לעוד כמה, ועוד כמה, כל פעם טיפין-טיפין, לתת את ה"זכות" לנורמטיביות (בדרך כלל זה יותר כמעט-נורמטיביות) לעוד קבוצה או חלקים ממנה. כי עצם הגישה שיש קבוצה כזו ואחרת כזו – נובע מתוך חלוקה ל"טוב" ו"רע", "עליונות" ו"נחיתות", "רצוי" ו"לא רצוי". נורמלי – ואחר. המערכת תמיד תפעל לתגמל את הרצויים, גם עם ההרכב משתנה במעט מידי פעם. והיא גם תעניש את מי שמחוץ לקבוצה הרצויה (ברמה של ביטחון אישי, זכויות יסוד, הזדמנויות כלכליות, גישה לחינוך ומשאבים, ועוד).

אז הרעיון מאחורי הכרה בפריווילגיות הוא לקיים אקטיביזם שיפרק את המערכת המתגמלת/מענישה, ויחליף את המערכת במערכת שהיא במהות שלה שוויונית וכוללנית.

אז למה זה עולה כל הזמן בדיונים פמיניסטים ואקטיביסטים? אם זה עקרוני ולא אישי, למה מעירים לנו על הפריווילגיות שלנו?

כי בלי להכיר באיך המערכות האלה פועלות *עלינו*, בלי לראות איפה אנחנו נשכרות מהמערכות הדכאניות (קל לנו לדעת איפה אנחנו מפסידות מהן, כאמור) – אין לנו הרבה סיכויים לפרק אותן. אנחנו נמשיך לנשום אוויר שקוף. כשאנחנו מקיימות דיון, אי אפשר בכלל לצאת מהנחה שהמציאות היא אחידה לכולנו. אבל ככל שאנחנו פועלות מתוך תחושה של נורמליות, אנחנו מחילות בדיוק את הנורמה *שלנו*, השקופה, על אלה שבעצם מחוץ לנורמה. ואז הן חוות דיכוי גם בדיון. בלי להכיר במקומות שבנות שיחנו מדוכאות – גם מאיתנו, גם במקומות שאנחנו פשוט לא רגילות לראות – אנחנו מבלי משים נתרום לדיכוי שלהן.

אבל אמרת שאני לא אשמה? למה אני צריכה להרגיש מותקפת כל הזמן?

אם תצליחי להפנים שהצבעה על פריווילגיה שלך היא לא הצבעה *עלייך* – את תרגישי הרבה פחות מותקפת. אבל כן, את מתבקשת במקום הזה להכיר במשהו שאת לא רגילה, ואולי אפילו לצמצם משהו שאת רגילה לעשות, כדי לתת מקום למישהי שיש לה פחות מקום. זה מרגיש אישי, אבל בסופו של דבר זו חלוקה יותר הוגנת.

אתן דוגמה לא אקטיביסטית: בסוף כל יום את נופלת למיטתך הנוחה, מתעטפת בשמיכתך הרכה, ונרדמת לשינה מתוקה ומרעננת. בוקר אחד, אומרת לך בת זוגך – אנחנו צריכות לדבר. מסתבר, שכשאת מתעטפת בשמיכה, את מושכת אותה ממנה, והיא נותרת חשופה, קר לה, מפריע לה לישון. בנוסף, את גם מתפרשת על המיטה, והיא נדחקת הצידה. אבל לא היה לך מושג! את לא עשית את זה בכוונה. אז כמובן, את לא בנאדם רע, את לא אנוכית, זה לא אשמתך… ואף אחת לא חושבת שכן. אבל – עכשיו שאת יודעת, את כמובן לא תמשיכי להשתלט על המיטה. את הולכת לישון ודואגת לתפוס רק את מחציתה. וואו, צפוף לך פתאום. את רגילה ליותר מקום. את גם בלחץ מסוים, כי את כל הזמן חושבת על מה שאת עושה, ואיך את ישנה, במקום פשוט לישון. זה לא הכי נעים, אבל זה די ברור שזה הדבר הנכון לעשות. אפשר לחשוב על פתרונות יצירתיים – למשל, לשדרג למיטה גדולה יותר אם יש את האמצעים, ו/או לישון עם שתי שמיכות. אבל הרעיון הוא – שחייבות להתאמץ כדי להבטיח מצב הוגן, וצודק. ולפעמים זה אומר לוותר על קצת מהמרחב שלך במיטה. זה שזה לא נעים זה לא אומר שלא תעשי את זה.

אז גם בשיח האקטיביסטי – כל אחת מאיתנו נדרשת להכיר במקומות שתפסנו את כל השמיכה, ולוותר על החלק שלא באמת מגיע לנו בחלוקה צודקת. כשאת רגילה פשוט ליפול למיטה – או לחלופין, להביע דעה ללא חשש – זה מרגיש מגביל או ממשטר. אף אחת לא אוהבת כשמגבילות אותה או מצביעות עליה. אבל אם זה לא אישי, וזה כן קשור לחלוקה יותר צודקת – זה אמור להיות סבבה.

וכדי להבין איפה החלוקה הזאת רלוונטית, צריך קודם כל להכיר בפריווילגיות.

להכיר בהן.

לא להכות על חטא.

לא להתנצל.

לא להרגיש נקיפות מצפון.

לא להתאבד.

פשוט – להכיר במקומות שהפריווילגיות/דיכויים האלה פועלות עלינו. והן פועלות בכמעט כל מקום.

ואחרי שמכירות – לוודא שזה נותר חלק מהתצריף האקטיביסטי שלנו.

אז היכרתי בפריווילגיות שלי. למה זה לא מספיק? למה שוב ושוב ושוב? מתי גם לי יהיה זכות להיות אני ולא הדבר הזה שמתייגות אותי?

זו שאלה מצויינת, והלוואי שהייתה לי תשובה פשוטה. פמיניזם, אנטי-גזענות, וכן כל אידיאולוגיה שמטרתה השגת צדק, היא לא אקט חד-פעמי. אפילו אם תעשי את האקט הכי דרמטי בעולם היום – מחר עדיין העולם יהיה פטריארכלי וגזעני ומלא ביחסי כוחות מוטים לצד אחד על חשבון השני. כך שהראייה הזאת, הביקורתית – איפה אני נשכרת ואיפה אני מדוכאת – היא כלי שעלינו לאמץ באופן מתמשך ולא רק בנקודות מסויימות. בטח לא רק כשאנו נדרשות על ידי מישהי מקבוצה מדוכאת לעומתנו. אימוץ עדשה פמיניסטית זה דבר מומלץ לאקטיביסטיות, כי זה נותן לנו כלים להבנת העולם סביבנו.

אז איפה את בסיפור, בלי להרגיש מתוייגת כסטרייטית או אשכנזיה או תיוג פריווילגי אחר? את תמיד עדיין שם. בחלק הקשה, זה דורש ממך הכרה ומאמץ. אבל תמיד יש מקומות שהם גם משותפים. זאת אומרת – בהנחה שאת לא מעוניינת להמשיך להיות דכאנית (בלי כוונה, עם כוונה, זה לא מאוד משנה למדוכאת), את תמצאי דרכים חדשות ומתגמלות להתבטא, תוך שימוש בפרקטיקות שיוויוניות. ובמידה ואין לך במקום הכללי הזה מספיק מרחב להתבטא *דווקא* כאשכנזיה, דווקא כסיסג'נדרית – מותר לך לייצר כאלה. אם בקבוצה גדולה מאוד את נתקלת הרבה בחומות מול מי שממוצא אחר, או זהות מגדרית אחרת, זה מאוד לגיטימי לייצר מרחב דיון שמוגדר לסטרייטיות או למנהלות בכירות או ווטאבר. פשוט תכירי בכך שזה מה שאת מייצרת. אם תתעקשי להגיד שזה מרחב "כללי" אבל בנות מיעוט לא באמת ימצאו שם את מקומן… אז הוא לא באמת "כללי" אלא מופרד ומדיר.

טוב, אני מחכה לשמוע איפה לדעתך הבעיה בשיח הפריווילגיות

לא חסרות בעיות. בעיה אחת היא מה שמוביל לפוסט הזה, התחושה שיש לרבות של תוקפנות ומישטור, כי אף אחת לא אוהבת כשממשטרות אותה. אף אחת לא אוהבת שמפרקות כל משפט שלה כדי לבדוק אם הוא תקין. אף אחת לא אוהבת להרגיש ששופטות אותה על מאפיין שלא היא בחרה אלא נולדה לתוכו, במיוחד אם היא לא *מרגישה* פריווילגית בחייה.

אני מודה שאני לא כ"כ רואה מנוס מזה. הלוואי שאצליח לשכנע עוד כמה נפשות להכיר בצדק של ההסתכלות הזאת, כי הכרה רצונית היא הרבה יותר מתגמלת לכולנו מאשר מישטור ודחיה. אבל כל עוד יש א.נשים שלא רוצים להכיר במעמד היחסי שלהן, יוותר הצורך למי שאוכלת חרא מהחברה להמשיך לזעוק את פגיעתה ולהתנגד לה בכל דרך אפשרית.

בעיה אחרת היא דווקא מהצד של אלה שרוצות להכיר בפריווילגיות ולהיות בנות ברית טובות: יש נטיה להתנצל על היותנו סטרייטיות או אשכנזיות, לפעמים להרגיש אשמה אישית, לפעמים מרגישות שיש דרישה (או רצון) להכות על חטא, ובאופן כמה שיותר פומבי וזועק.

אני לא חושבת שזה נכון. וידויים והלקאה עצמית לא ישפרו את המצב. לקיחת אחריות, לעומת זאת, כן. אז בסופו של דבר, הכרה בפריווילגיות זו דרך לקחת אחריות אישית. אחריות מול אחרות (בדיון, במרחב), ואחריות חברתית גמכן. זו דרך לאמץ ראיה אלטרנטיבית. תמיד יש לנו בחירה איך לראות מצבים: למשל, לי יש נטיה להתעצבן על אנשים שנותנים לילדים שלהם להפריע לאחרות במרחבים ציבוריים. אבל מתוך ההסתכלות הביקורתית שלי, למדתי גם להכיר בזה שאולי האישה הזאת עם התינוקות הזועקים חווה דיכוי כלכלי שלא מאפשר לה מעון לילדים אחרי הצהריים? אולי הילדים רעבים? אז היא לא מטרה טובה לעצבים שלי, ולעומת זאת, זיהיתי עוד פינה של המערכת שדורשת תיקון, והרי לשם זה אני פמיניסטית. זה משנה את איך שאני תופסת את עצמי ואחרות במרחב. זה לא כואב לי פחות באוזן, אבל אני מפסיקה לראות באישה ובבחירותיה את הבעיה. זו דוגמה נורא קטנה, היא משוכפלת ומוגברת במיליון מצבים שונים.

אז אני מבקשת מהקוראות.ים שני דברים: אם אתם מרגישים ממושטרים ומואשמים מהקריאה להכיר בפריווילגיות – אנא קחו עוד הזדמנות לחשוב על זה. אינכן צריכות לאהוב את מי שקוראת לכן להכיר בזה, תנסו להפריד. תנסו לראות מהצד השני, ולא להרגיש מותקפות. ומהמקום הזה – להתחיל לצייר קווים של איך המבנה החברתי מתגמל אתכןם. וגם איפה הוא מנשל, זה חשוב בדיוק באותה מידה.

ואם אתן מאלה שמכות על חטא – אנא הפסיקו. זה מוזיל את הרעיון של אקטיביזם. זה לא משנה את המבנה החברתי כשאתן מלקות את עצמכן. תקחו את ההכרה הזאת לשטח, תמשיכו לזהות את הקרעים במארג החברתי, ותביאו את ההבנה הזאת לכדי פעולה. זה לא כ"כ משנה כמה לייקים נקבל על הסטטוסים שלנו, אם לא נמיר את ההבנה וההכרה שלנו לכדי שינוי אמיתי.

הערת סיום: אני חושבת שלמרות המילים הרבות שכבר כתבתי, שהנושא הזה הוא מורכב הרבה יותר מזה. הפוסט הזה הוא רק נגיעה בנושא, ומבוסס על דיונים רבים במקומות כמו פייסבוק, בהם הנושא מתלקח מאוד בקלות.