שולפת צפורניים | החפצה עצמית – למה הכוונה בכלל?
1679
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1679,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

החפצה עצמית – למה הכוונה בכלל?

מאת: הילה שהרבני

נתחיל מ"החפצה". בהיפוך מ"האנשה", החפצה היא להתייחס ליצור חי כאל חפץ. בין אם בהצגה ויזואלית של אותו אינדיבידואל כחפץ דומם, בהתעלמות מהמאפיינים שלו כיצור חי (הצרכים, הרגשות, השאיפות, החישה…), או ברידוד של כלל הקיום שלו לכדי פונקציה/פונקציות (סקס, ילודה, נקיון הבית, פרנסה…).

בעגה האקדמית, המונח "החפצה עצמית" מתייחס למקרים שבהם אותה אינדיבידואלית המוחפצת משתפת פעולה עם ההחפצה של עצמה. כלומר, "מאפשרת" את ההחפצה שלה ע"י מישהוי אחר-ת ואף מוסיפה לה.

אני אומרת שזה בולשיט מסדרת האשמת-הקורבן שאין לו אפילו בסיס לוגי יציב, והנה למה: בשביל שתתקיים החפצה יש צורך בשני תפקידים: סובייקט ואובייקט – או יותר נכון, סובייקט וסובייקט שעובר אובייקטיפיקציה (החפצה). בטענה ל"החפצה עצמית" יש מין לולאת לוגיקה חלולה שמנסה לתפוס הכל ביחד ולא תופסת כלום. סובייקט שעובר החפצה (כלומר, נהיה אובייקט) ואז באורח פלא מגלה סימנים של סובייקט – התכוונות, רצון, שאיפה להיות חפץ – כבר אינו חפץ. נסו לדמיין חפץ מחפיץ יצור חי. נגיד, שולחן מחפיץ חתולה. לא הגיוני, נכון? כי חפץ לא יכול להחפיץ. הוא לא יכול לפעול או להתכוונן לפעולה מסוימת. זה מה שהופך אותו לחפץ. אז איך "חפץ" חי יכול להחפיץ את עצמו? איך משהו שאת מסכימה לו או משתפת איתו פעולה יכול להיות סימן להיותך חפץ?

אני לא אומרת שאין החפצה של נשים בתרבות ושאנחנו לא מסייעות לה, אבל אי אפשר לקרוא לזה "החפצה עצמית". אפשר לקרוא לזה "נסיון לשרוד את הפטריארכיה בכמה שפחות נזק לעצמי", אפשר לקרוא לזה "שיתוף פעולה עם משהו שלא הייתי משתפת איתו פעולה בנסיבות אחרות", אפשר לקרוא לזה "עושה מה שטוב לי ובאסה שיש לזה השלכות פוליטיות – לא אחריות שלי", אבל זו אינה "החפצה עצמית" כי אין דבר כזה.

—-

עוד בנושא: התערטלות כמחאה פוליטית: הפסיקו לקרוא לזה "החפצה עצמית"

Self-Objectification

לתמונות נוספות בסדרה "החפצה עצמית" של האמנית ולרי אוגורודניק

2 Comments
  • שניר
    Posted at 20:59h, 29 יולי להגיב

    זה סבבה והכל כל עוד את חיה בעולם דיכוטומי שבו יש רק סובייקטים או רק אובייקטים…
    אפשר להגיד את זה גם על החפצה "רגילה" לחלוטין, שבה נדרש גם מהאובייקט עצמו להתייחס על עצמו כאל כלי כיבול כלשהו הנועד לשירות אובייקט אחר.
    בעולם האמיתי שבו יש לא רק שטח אפור אלא גם שלל צבעים אנשים מתייחסים אל עצמם כאל אובייקטים, בכל מיני רמות ובכל מיני צורות.. גברים נשים וכל מה שבדרך..
    כי בהכרח אם את.ה מתייחס אל אדם כאוסייקט את.ה בעצמך אובייקט ברמה מסויימת.. והנה לך לולאת קסמים.. איך נצא ממנה?

  • אלכסיי
    Posted at 00:05h, 27 אוגוסט להגיב

    יש פה כשל לוגי – יש הסקה מהטענה "אובייקט לא יכול להחפיץ" של הטענה "סובייקט לא יכול להיות מוחפץ", שזה כמובן היסק שגוי. ההיסק היחיד מהטענה יכול להיות "אם אתה מחפיץ, סימן שאתה סובייקט".

    רק סובייקט יכול להחפיץ, אבל גם אובייקט וגם סובייקט יכולים להיות מוחפצים, לכן אין סתירה בהחפצה עצמית – הרי עצם פעולת ההחפצה לא הופכת את מושא הפעולה לחפץ מעשית, אלא רק מתייחסת אליו ככזה (אחרת אפשר היה לטעון שאי אפשר להחפיץ אדם כי הוא לא באמת חפץ).

Post A Reply to אלכסיי Cancel Reply