שולפת צפורניים | דפוס אלימות גברית
568
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-568,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

דפוס אלימות גברית

מאת: ג'ני רובי
עברית: חן מורד

האם אנחנו באמת רוצות.ים לשים סוף לאלימות?

מדוע גברים ונשים כאחת נמנעות.ים מלהודות בקיומה של אלימות גברית ולבחון אותה? האם יתכן שאנחנו לא באמת רוצות.ים לשים סוף לאלימות? האם אנחנו פוחדות.ים, כחברה, שאם הגברים שלנו יתרחקו מאלימות נהיה חשופות.ים לאלימות של גברים אחרים, של תרבויות אחרות? האם נשים נמשכות לגברים אלימים? האם גברים חוששים שאם יתבקשו לשים סוף לאלימות שלהם, הם יהפכו פגיעים לאלימות של גברים אחרים? האם הם חוששים שללא אלימות, הם יאבדו את שליטתם על נשים? האם בלי מציאת מפלט באלימות, גברים יאבדו חלק מזהותם?

יתכן שעל כולנו לבחון את פחדינו על מנת לחשוף את ההתנגדות להפסקת האלימות. ויתכן שנצטרך לבחון את הדרכים בהן הכלכלה, המדינה ודרך החיים שלנו נתמכות ע"י אלימות לפני שנוכל לפרק את כל המנגנונים שמנציחים אלימות בחיינו, החל מהאדרת האלימות בתקשורת, ועד תעשיית משחקי הוידאו האלימה שלנו, אהבתנו לענפי ספורט אלימים והאלימות הממוסדת של הצבא שלנו.

.Male Pattern Violenceנראה שא.נשים לוקות.ים בסוג של דיסלקציה סטטיסטית כשפמיניסטיות מתחילות לדבר על אלימות גברית. ההצהרה "רוב הפשעים האלימים מבוצעים ע"י גברים" נקראת לעתים קרובות בטעות כ- "רוב הגברים אלימים", או אפילו עם סוג של דיסלקציה מגדרית, כ- "נשים אף פעם לא אלימות." לכן פמיניסטיות רדיקליות מוצאות את עצמן בשיחות כאלה:

"רוב האלימות ברחבי העולם מבוצעת ע"י גברים."

"את לא יכולה להגיד את זה! חבר שלי ג'ים לא אלים!"

"עם זאת, הסטטיסטיקות של ה- Bureau of Justice מראות כי למעלה מ-85% מהפשעים האלימים בארה"ב מבוצעים ע"י גברים."

"את אומרת שנשים אף פעם לא אלימות? כי קראתי על אישה אחת ש…"

"אני מניחה שהפשע שהיא ביצעה נכנס ל-15%…"

"חלקנו לא חושבים שגברים הם עד כדי גרועים, את יודעת."

השיחה לרוב נעצרת שם, תקועה במעגלים של הכחשה והאשמה, בזמן שהאיש.ה המתגוננ.ת מאשימ.ה את הפמיניסטית הרדיקלית בשנאת גברים, קטילת גברים (male-bashing) וחוסר הוגנות, וברצון לגרום לריחוק וניכור של חצי מהאוכלוסיה. השיחה אף פעם לא ממשיכה כדי לבחון מה בגברים גורם לאלימות, מה ביכולתנו לעשות כדי לעזור לגברים להפסיק להיות אלימים, או כל דבר אחר קונסטרוקטיבי.

חוסר הרצון הזה לדבר על אלימות של גברים נפוץ, ונראה שהוא מגיע כמעט לרמת הטאבו. התקשורת החדשותית מדווחת כי "אישה נאנסה", אבל אף פעם לא אומרת "גבר אנס אישה". ניתוחים של אלימות בבית הספר מדברים על "ילדים שהורגים ילדים", תוך כדי התעלמות מהעובדה שבנים הם אלו שמבצעים את האלימות באופן כמעט בלעדי. מונחים כמו "אלימות במשפחה" מסווים את העובדה שרוב האלימות הזו מבוצעת ע"י גברים.

פמיניסטיות ואירגונים פמיניסטים נופלות גם הן לדפוס הזה ע"י שימוש במונח "אלימות נגד נשים". השימוש הזה במילים שם את הפוקוס על הנשים כקורבנות ומסתיר את מי שמבצע את האלימות. אם אנחנו לא יכולות.ים לומר מי מבצע את רוב האלימות בעולם, איך אנחנו יכולות.ים לקוות לשים לה סוף?

למה גברים ונשים כאחד מתנגדות.ים לקריאה בשם לאלימות גברית? סיבה אחת היא שאנחנו פוחדות.ים להעליב, להרחיק או להכעיס בני משפחה ואהובים – וגברים לרוב כועסים בתגובה לשיחות על אלימות גברית. גברים ידועים לשמצה בחוסר הרצון שלהם לקבל אחריות או להתנצל על כל דבר שהם עושים ברמה האינדיבידואלית. כשזה מגיע ללקיחת אחריות ברמה החברתית, אנחנו פוגשות.ים את האגו הגברי השברירי הזה במצב מועצם. כמובן שלא כל הגברים הם כאלה. אבל הגבר הלא מתנצל היא תמה תרבותית רווחת שכולנו מודעות.ים לה. וזה נכון מספיק, לעתים קרובות מספיק, גם ברמה של כל-מקרה-לגופו, שגברים ונשים כאחת יודעות.ים להימנע מלעורר את ההתגוננות הגברית. כאשר הוא מרגיש מואשם, גבר עלול לתקוף ע"י העלאת האשמות-נגד, ליצור בלבול לגבי הנושא, להכחיש את העוול, להפוך זועף ומרוחק, או אפילו, אם יורשה לי לומר, להפוך אלים.

סיבה נוספת בגללה גברים מתנגדים למתן שם לאלימות גברית, היא שהם נוטים לחשוב על גברים כברירת המחדל ליצורים אנושיים. המשמעות היא שהם לא מסוגלים לראות דפוסים גבריים ככאלה – הם פשוט רואים אותם כאנושיים. לכן חוקרים ותאורטיקנים גברים כותבים לעתים קרובות על אגרסיה "אנושית", המלחמות של ה"אנושות", וכיו"ב. אך האם אנחנו יכולות.ים לשים סוף לאלימות ה"אנושית" מבלי להכיר ולבחון את העובדה שהיא מבוצעת באופן חסר פרופורציה ע"י גברים? אני לא חושבת כך. לדוגמה, עריכת מחקר על אלימות בגברים ונשים יחד, מבלי לבחון את ההבדלים בין המינים, תסתיים בתוצאות מוטות בהן הסיבות השונות של נשים לבצע אלימות והנטיה המופחתת שלהן לאלימות יסוו את המידע הגברי ויפחיתו את הסיכוי שממצאים שימושיים ומשמעותיים יתגלו.

אנחנו צריכות.ים להפסיק לדון בשאלה האם גברים אלימים יותר או להתנצח על התהייה האם נשים היו יכולות להיות אלימות כמו גברים אם הייתה להן ההזדמנות, ולהתייחס לראיות בצורה מדויקת: לפי נתוני הוועדה הכלכלית של האו"ם בארה"ב ובאירופה 85%-100% מהא.נשים המורשעות.ים בתקיפה הם גברים, ו-90% ממקרי הרצח מבוצעים ע"י גברים. גברים הם ללא תחרות המבצעים העיקריים של אונס, מלחמה, עינויים, גילוי עריות, התעללות מינית, רצח בעל אופי מיני (sexualized murder) ורצח עם. אנחנו צריכות.ים לחקור מה יש בגברים ובגבריות שקשור ותורם כל כך למגוון כה רחב של התנהגויות אלימות.

אנחנו צריכות.ים לדבר על אלימות גברית. ככל שנקדים להפסיק להכחיש שגברים הם אלה שמבצעים את רוב האלימות ונתחיל לבחון מה בגברים גורם לכך, כך נוכל להקדים לפתור זאת.

אנחנו זקוקות.ים למינוח שיפרוץ דרך הדיסלקציה הסטטיסטית וההתנגדות שמעורר המונח "אלימות גברית", ויאפשר לנו להתמקד בבעיה. אני חושבת שתהיה לנו הצלחה גדולה יותר עם ביטוי שלא יהיה ניתן לפרשו בטעות כ "כל הגברים תמיד עושים זאת". לדוגמה, רוב הא.נשים יכולות.ים להבין ש- "דפוס התקרחות גברית" היא תופעה גברית, וכאשר נשים מקריחות הדפוס והגורם לכך לרוב שונים. מה אם נתחיל לקרוא לאלימות גברית "דפוס אלימות גברית" להבדיל מ "דפוס אלימות נשית"?

דפוס אלימות גברית

"דפוס אלימות גברית", אם כך, מאופיין באופן הבולט ביותר ע"י שכיחותו הגבוהה בהרבה מאלימות בדפוס נשי. אחוז הגברים המבצעים אלימות בעלת דפוס גברי גבוה הרבה יותר מאחוז הנשים המבצעות אלימות, בין אם בעלת דפוס גברי ובין אם בעלת דפוס נשי. לאלימות בדפוס גברי גורמים שונים מלאלימות בעלת דפוס נשי. אלימות בעלת דפוס גברי לרוב מאופיינת במניעים של אגרסיות, נקמה, תחרות על שליטה, תחרות עם גברים אחרים (לדוגמה באלימות הקשורה לסמים או כנופיות), או תחושות בעלות או זכאות על אישה. אלימות בעלת דפוס גברי כוללת אלימות מינית, לרבות אלימות מינית כלפי הילדות.ים שלהם. דפוסים נפוצים של אלימות בעלת דפוס גברי הם תקיפה/רצח של אישה הדוחה אותם או מנסה לסיים מערכת יחסים איתם, רצח ילדות.ים ואישה והתאבדות, מתוך נטיה לראות את נשותיהם והילדות.ים שלהם כשלוחה שלהם בלבד, רצח של גברים אחרים שנמצאים איתם בתחרות כלכלית, רצח לאחר שפגעו בכבודם, רצח עבור סיפוק מיני ורצח במהלך התקף קנאה. הספקטרום של אלימות בעלת דפוס גברי רחב, ונע בין הפשעים האינדיבידואליים הללו ועד למלחמה ורצח עם.

דפוס אלימות נשית מאופיין לרוב בהגנה עצמית, תגובה להתעללות ארוכת טווח ע"י בן זוג, רצח ילדות.ים כיוון שהיא לא יכולה לטפל בהן.ם כראוי, ומעורבות באלימות ביוזמתם והנהגתם של גברים, החל מפשעים ועד למלחמות (למשל נשים בצבא). אני חושבת שהמונח דפוס אלימות גברית שם בצד את עניין ה "יש גברים שאינם אלימים", כיוון שמובן מאליו שהוא מתייחס לדפוס שקורה לרוב בגברים, אבל יכול לקרות גם בנשים. בנוסף, צריך להיות ברור שהמשמעות אינה שכל הגברים עוסקים באלימות בעלת דפוס גברי (כמו שלא כל הגברים מראים התקרחות בעלת דפוס גברי) אבל כשזה קורה, זה כן נגרם כתוצאה מנטיה כלשהי שקשורה ספציפית לגבריות. כך שאישה שמבצעת אלימות בעלת דפוס גברי מצייתת לדפוס שנמצא בעיקר בגברים, אבל יכול להיות נוכח גם בחלק מהנשים. ברגע שנלמד מה גורם לאלימות בעלת דפוס גברי בגברים, נוכל לראות אם אותם גורמים נוכחים באישה אלימה – האם היא הרגישה תחושת זכאות, האם היא היא חוותה התקף זעם, וכו'.

יש כאלה שכבר עושות.ים את העבודה הזו. הסרט Tough Guise, בהפקתו של ג'קסון כץ, מראה שכאשר אנחנו מצליחות.ים להתקדם מעבר להכחשה, אנחנו יכולות.ים לחקור את היבטיה של הגבריות כפי שהם מוגדרים במשפחות, בבתי ספר ובתרבות הפופולרית שמעודדת דפוס אלימות גברית ומתייחסת אליה באופן נסלח. הספר Men's Work מאת פול קיבל והספר Refusing to be a Man מאת ג'ון סטולטנברג בוחנים גם הם את הקשר בין גבריות לאלימות.

אך כדי ששינוי חברתי יוכל להתרחש, אנחנו זקוקות.ים ליותר מאשר כמה ספרים. אנחנו זקוקות.ים לקמפיין מידע ציבורי. כולנו צריכות.ים לדבר מדי יום על פתרונות לבעיה. אנחנו צריכות.ים לדבר עם בני המשפחה שלנו ועמיתינו לעבודה בדרכים שמכוונות לאמת. אנחנו צריכות.ים לגדל בנים שלא מנציחים את האלימות. אנחנו זקוקות.ים לכך שעיתוני החדשות שלנו ואמצעי תקשורת אחרים יעזרו למקד את תשומת הלב בגורמים לאלימות יותר מאשר בקורבנות. דברים אלו נחוצים כדי שהחברה תוכל להשתנות, כדי שגברים יוכלו להשתנות.

בלי שיח פתוח על האמת של דפוס אלימות גברית אנחנו בבלבול. אנחנו רואות.ים עלייה באלימות של נשים. ואנחנו רואות.ים שאלימות של גברים ממשיכה ואף מסלימה ברחבי העולם, בזמן שנראה שחברות (societies) שונות פשוט מקבלות זאת כמשהו בלתי נמנע.

עד שנוכל לדון בבעיה בפתיחות ובכנות עם אלו שמבצעים אותה, דפוס אלימות גברית ימשיך להיות קיים.

מה אנחנו יכולות.ים לעשות:

  1. להחליף את הביטוי "אלימות נגד נשים" בכל מקום בו את.ה או הארגון הפמיניסטי אליו את.ה משתייכ.ת משתמשות.ים בו כרגע, בביטוי "אלימות גברית נגד נשים" או במידת האפשר "דפוס אלימות גברית נגד נשים."
  2. לקרוא באופן ספציפי לסוג הנפוץ ביותר של אלימות במשפחה "דפוס אלימות גברית בתוך הבית."
  3. כאשר אתן.ם כותבות.ים ומדברות.ים על אלימות בדפוס הגברי, נקבו באופן פעיל בשמו של התוקף או לכל הפחות במגדר שלו: "גבר אנס אישה." וותרו על ביטויים כמו "אישה נאנסה", "האנס שלה" וכל צורה אחרת של שימוש במילים ששמה את הפוקוס על אונס כבעיה של נשים בלבד.
  4. בכל מקום אפשרי, הציגו סטטיסטיקות על אלימות באופן שמצביע בבירור על מגדרו של התוקף, ולא רק על זה של הקורבן: במקום "כל 15 דקות אישה נאנסת," הגורם לאונס להיראות כמו בעיה נשית, נסו "כל 15 דקות גבר אונס אישה." או עדיף: "כל 15 דקות גבר מבצע אונס."
  5. עמתו א.נשים עם ההתגוננות שלהן.ם בפני הכרה באלימות גברית. חפשו את ההגנות הקלאסיות וציינו אותן.
  6. הכירו את הסטטיסטיקות וצטטו אותן לעתים קרובות.
  7. דברו על אלימות בעלת דפוס גברי בפתיחות ובאופן קבוע. וודאו כי כל מי שאתן.ם מכירות.ים מודע לבעיה הגברית במיוחד הזו. דברו על כך עם הילדות.ים שלכן.ם. דברו על כך עם החברים שלכן.ם. דברו על כך עם החברות שלכן.ם. דברו על כך בכיתות לימוד, בשיחות רכילות ובבארים.
  8. למדו את התופעה. בחנו איך הבנית הגבריות תורמת ביצוע האלימות. קראו מה חוקרים כמו ג'יימס גיליגן מגלים על הסיבות בגללן גברים הופכים אלימים.
  9. עודדו גברים לחקור ולהטיל ספק בכת הגבריות. אם אתה גבר, עמת גברים אחרים עם קבלתם העיוורת של גבריות מיינסטרימית.
  10. אל תקבלו אלימות גברית. שימו לה סוף.

~*~

הערת מערכת: בפוסט המקורי המושג היה male pattern violence על משקל male pattern baldness. בעברית המושג הוא או – התקרחות גברית (מה שלא משנה את ההמשגה מאלימות גברית אם נשארות עם המשקל) או דפוס התקרחות גברית. למרות הקרבה בין המושגים, החלטנו להישאר עם המשקל הזה, כי בכל זאת יש הבדל בין דפוס לבין אמירה כללית, ובכך אנו מקוות ששימרנו את רוח הכתבה.
8 Comments
  • עידא בת-חיפושאי
    Posted at 23:28h, 25 נובמבר להגיב

    מאמר חשוב (ומאוד רלבנטי ליום הזה). אף פעם לא חשבתי על זה – על כך שהשיח מתמקד בקורבן הנשי במקום בתוקף הגברי ועל המשמעויות של זה.
    דווקא משום הדברים המשכנעים מאוד בחצי הראשון של המאמר, ההצעה בחצי השני שלו לדבר על "דפוס אלימות גברית" במקום על "אלימות גברית" נראית לי כפיספוס פוטנציאלי. היא מחלישה את המסר לעומת הדיבור על אלימות גברית.
    וההצעות בסוף טובות מאוד. תודה על התירגום

  • רון
    Posted at 12:32h, 26 נובמבר להגיב

    יופי של מאמר. חבל שאין גרסה באנגלית. הבלוג מאד מעניין ומאיר עניים.

    • Ayala Levinger
      Posted at 12:34h, 26 נובמבר להגיב

      למה אין גרסה אנגלית?
      זה פוסט מתורגם והשם של הכותבת המקורית מוביל לקישור באנגלית
      http://www.offourbacks.org/malepat.htm

      • רון
        Posted at 12:09h, 27 נובמבר להגיב

        תודה רבה

  • עידא בת-חיפושאי
    Posted at 21:44h, 26 נובמבר להגיב

    היום ב88FM, השדרן משה מורד דיבר על היום נגד אלימות כלפי נשים, ואמר שהוא מאוד בעד היום הזה אבל 'למה לא להיות נגד אלימות בכלל? למה צריך לעשות הכל לפי מגדר?' (לא ציטוט מדויק).
    עוד תגובה עיוורת שלא היתה יכולה לעלות אם היו קוראות ליום הזה יום נגד אלימות גברית / נגד אלימות גברית כלפי נשים

  • יסמין
    Posted at 21:53h, 26 נובמבר להגיב

    מדויק וחסכוני, תכליתי וחד. בקיצור, באסה.

  • שני
    Posted at 02:41h, 27 נובמבר להגיב

    האם יש לך ביסוס לטענה הנ"ל:?:
    בלי שיח פתוח על האמת של דפוס אלימות גברית אנחנו בבלבול. אנחנו רואות.ים עלייה באלימות של נשים. ואנחנו רואות.ים שאלימות של גברים ממשיכה ואף מסלימה ברחבי העולם, בזמן שנראה שחברות (societies) שונות פשוט מקבלות זאת כמשהו בלתי נמנע.

  • בוריס וולפמן
    Posted at 17:05h, 27 נובמבר להגיב

    איזה טקסט מביך.

    אם הייתי אומר "דפוס אלימות שחור", מייד הייתם מתייגים את האמירה הזאת כגזענית. הסיבה לזה היא פשוט וברורה; כשאני אומר את זה ככה, אני ממסגר את הבעיה כמשהו שהוא אינהרנטי לאנשים שחורים, משהו שנובע מצבע העור שלהם.

    בטקסט הזה, אלימות מתוארת כמשהו שנובע מהגבריות. האם זה נכון? אין לנו מושג – הטקסט לא מנסה לדבר על מה שנכון, אלא למסגר אלימות בצורה שיעילה לכותבת.

    אוקי, יותר גברים הם אלימים מנשים; אבל גם יותר גברים הם מהנדסים, זוכי פרס נובל, כותבים ובעלי תפקידים. האם גם זה אינהרנטי לגבריות? איך זה שדיאלקטיקת הדיכוי עובדת רק על תכונות טובות אבל כשמדובר על תכונות רעות היא נעלמת? נשים דוכאו, ולכן הן לא בעלות תפקידים ויש מהן פחות מהנדסות – נשים דוכאו, ולכן הן לא אלימות.

    בני אדם הם יצורים אלימים. לגברים יש יותר כלים לאלימות פיזית, אז הם יותר אלימים פיזית. לנשים יש יותר כלים לאלימות מנטלית, חוקית ובאמצעות שליח, אז הן יותר אלימות מנטלית, חוקית ובאמצעות שליח. בסופו של דבר, כשאת ממסגרת את זה כבעיה של גברים ודוחה בשאט נפש כל ביקורת על התזה הזאת, את לא מקדמת את הדיון לשום מקום.

Post A Reply to עידא בת-חיפושאי Cancel Reply