21 ספט בעיית המיזוגניה הקשה של פייסבוק

גולשים ומפרסמים כועסים על היחס הסבלני לאלימות נגד נשים באתר, אז מדוע אין תגובה חריפה יותר מפייסבוק?

  כתבת מקור על ידי סוראיה צ'מאלי באתר The Guardian
תורגם על ידי נעה נחמיאס

שריל סנדברג, מנהלת התפעול של פייסבוק: אקטיביסטיות מקוות שהיא "תפעיל לחץ" נגד סקסיזם פוגעני באתר. צילום: לורן גילרו/

בשבוע שעבר, לורה בייטס מ"פרויקט הסקסיזם היומיומי" (Everyday Sexism Project) שאלה את חברת פין-אייר (FinnAir) בטוויטר אם הם מודעים לכך שפרסומת שלהם מופיעה בדף פייסבוק שתומך באלימות כלפי נשים. החברה הגיבה:

 "הדבר לחלוטין נוגד את הערכים והמדיניות שלנו."

מספר מפרסמים אחרים הגיבו בצורה דומה, אך רוב החברות ככל הנראה לא מודעות לכמות הפעמים בהם סיטואציה כזאת מתרחשת. היום בבוקר, לדוגמה, פרסומת של דורסל הופיעה בדף של קבוצה שנקראת "אני רוצח כלבות כמוך", הזמנות לערב מחווה לחשמן קתולי הופיעו בדף "ערביות סקסיות" שמזמין להצטרף כדי לצפות בפורנו, ובדף "אלימות במשפחה: אל תגרמי לי לומר לך פעמיים" שמלא בתמונות של נשים מוכות התנוססה פרסומת של ויסטה-פרינט (חברה המדפיסה מוצרי לוגו).

"אנחנו נתקלים לעיתים באנשים שמעלים תוכן בוטה. התוכן הזה אמנם עשוי להיות וולגרי ופוגעני, אבל העלאת תוכן גס לא מהווה הפרה של מדיניות האתר", כך הסביר דובר מטעם פייסבוק לשאלה מה תגובתם לדפים כגון אילו.

"יחד עם זאת, פייסבוק לא מתיר תוכן מאיים, מסית, או שמעודד אלימות, ולא נאפשר להעלות תוכן שהוא פוגעני באופן ישיר ואמיתי."

לפייסבוק יש מדיניות מפורטת לטיפול בתלונות, והחברה מדגישה כי בטחון המשתמשים הוא בראש מעייניה. בגלל כמות המשתמשים העצומה בפייסבוק (מעל מיליארד משתמשים), החברה פועלת רק כאשר גולשים מדווחים על תוכן כבעייתי. לכן, עצם הבעיה היא בהגדרה של המושגים "פוגעני", "מאיים" ו"אמיתי", והאם נשים וגברים מבינים "בטחון" בצורה שונה.

עובדי פייסבוק נתקלים במקרים אמיתיים של אלימות ופשע כל יום. לכן, תוכן "לא אמיתי" שמתאר אונס והתעללות בנשים ובילדות מקוטלג, פעמים רבות, כ"הומור" ולא מוסר. דוגמאות מהזמן האחרון כוללות תמונה של איש נושא נערה מעולפת עם הכיתוב "רוהיפנול (סם אונס): למצבים בהם שיטות חיזור מסורתיות לא עובדות!" ואת הדף של "אמן הפיתוי" שנוהג במה שהוא מכנה "משאית אונס" ("I love the rape van"). בפייסבוק מנסים לבדוק כל תלונה תוך 72 שעות, אך דפים כמו "לאנוס תינוקות – כי אתה פאקינג חסר-פחד" יכולים להישאר במרחב הווירטואלי למשך יותר מחודש.

המייסדות של "רייפ-בוק" (Rapebook), דף שהוקם לפני שנה כדי "להילחם במיזוגניה בפייסבוק דרך שיתוף ותלונה על דפים", אומרות שתוכן שמציג התעללות מינית או אלימות במשפחה בצורה נורמטיבית הוא פוגעני ואלים. מיד לאחר הקמתו, הדף הפך למטרה מועדפת לטרולים ומנהלות הדף ספגו איומים באונס אלים ומוות, והופצצו בתמונות פורנוגרפיות. פוסטים בדף, כדוגמת אחד שקרא לאנשים לתרום לקמפיין נגד אלימות של אמנסטי, קיבלו מעל מאה תגובות שכללו תוכן כמו: "לעזאזל עם זה, תכה את הכלבה" ו"אלימות במשפחה היא דו-כיוונית, שרמוטה צבועה". תגובות אלימות כאלה עשויות לגרום לחרדה, וגורמות ליצירה של מרחב שבו האישה הממוצעת לא מרגישה בטוחה. מחקרים מראים שתוכן כזה הוא טריגרי ופוגע ביכולת של הנחשפים אליו לחוש אמפתיה כלפי קורבנות.

 כאשר פניתי לנציגי פייסבוק, הם ענו במהירות והיו גלויים לגבי מדיניות האתר. לחברה יש חוקים ברורים בנושא של הטרדה, התעמרות והסתה – ולכן הבעיה איננה הגנה על "חופש הביטוי" של המשתמשים. הבעיה היא שנורמות מיזוגניות מיינסטרימיות מוטמעות לא רק בצורה שבה פייסבוק מפרשים את המשמעות של "בטחון" "הומור" ו"איום ממשי", אלא באופן שבו מובנה תהליך התלונה בפייסבוק.

 ראשית, מקרים כמו זה של אחת ממייסדות "רייפ-בוק", טריסטה הנדרן (Trista Hendren) מדגימים באופן ברור כמה קל ונוח לאיים על נשים באונס אלים ומוות תוך שימוש בשפה מיזוגנית. המדיניות של פייסבוק לא מתירה הסתה, למרות שהסתה מוגנת בארה"ב בתיקון הראשון לחוקה. משתמשי פייסבוק שרוצים להשפיל נשים מנצלים את העובדה שמערכת בדיקת התלונות לא מכירה בהסתה על רקע מגדרי ולא בנויה לבדוק את ההקשר הרחב יותר של התלונה. מערכת התלונות של פייסבוק לא לוקחת בחשבון כיצד יצירת סביבה עוינת לנשים (התייחסות לאונס ואלימות נגד נשים כבדיחה או התעלמות מתוכן מאיים) תשפיע על המשתמשות שלה.

שנית, הדבר שאנשים כמו מקימות הדף "רייפ-בוק" מוחים נגדו אינו "פגיעה ברגשות" של ציבור מסוים, אלא הסבלנות והקבלה של תוכן אלים, משפיל, מחפיץ ומבזה לנשים וילדות, ואשר מאחוריו מסתתרת אלימות אמיתית. נשים שחיות בעולם בו אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית (בארה"ב הסטטיסטיקה היא אחת מחמש נשים ואחד מ-77 גברים [בישראל המספרים דומים]) לא יכולות להפריד את המציאות הזאת מהחוויה שלהן במרחב הווירטואלי. נתונים לגבי אלימות במשפחה חושפים תמונה דומה, בה האלימות מתבצעת בעיקר על ידי גברים. יחסי הכוחות האלה משתקפים במיזוגניה ברשת.

"בהתחלה אנשים העלו לדף (רייפ-בוק) תמונות של נשים וילדות נאנסות או מוכות, והגיבו באמירות כמו "אני אזיין את הילדים שלך", מסבירה הנדרן, ממקימות הדף. "אחר כך פרסמו את הפרטים האישיים שלנו ומטרידים התקשרו ושלחו אימיילים, ולבסוף פרסמו את הכתובת שלי ושמותיהם של ילדי".

למרות העובדה שנציגי פייסבוק ניסו לעבוד בשיתוף פעולה עם "רייפ-בוק" נגד ההטרדות, מקימות הדף סגרו אותו אחרי חודשים ארוכים שבמהלכן הן קיבלו כ-500 הודעות ביום, כולל תמונות של אונס ופורנוגרפיה של ילדים. מטרידים השתמשו בתמונה של הנדרסן לצור ממים על אונס, והיא עזבה את פייסבוק. יש לציין כי גם אנשים שתמכו בפעילות של "רייפ-בוק" לא הסכימו להיחשף מחשש להטרדה דומה. האם זאת לא שלילה של חופש הביטוי מאותן המשתמשות, שנגרמת מהטרדה, התעמרות ושנאת נשים? נוצר מצב שבו האנשים שמרגישים בטוחים בפייסבוק הם אלו שמצדיקים אונס ואלו שמעלים תוכן שקורא להשפלה של נשים.

תשובה מוכרת לטענה הזאת היא "האינטרנט הוא פוגעני. אם זה לא מתאים לך, תעזבי". זה נכון: האינטרנט הוא אכן מרחב פוגעני, והזכות להיות פוגעני חיונית לדמוקרטיה. אבל פייסבוק איננו "האינטרנט". פייסבוק הוא חברה בעלת מדיניות מסוימת וקוד התנהלות שיוצרים אצל המשתמשים ציפייה מוצדקת לכך שהאתר יאכוף את התקנות שהוא עצמו קבע. כרגע, פייסבוק מאפשר ל"חופש הביטוי" להיות הגנה נגד פעולות שמאיימות ומשתיקות נשים.

אם בפייסבוק כבר מודעים לבעיה הזאת, הרי שהם לא חושפים את זה. בשבוע שעבר עלה דף שנקרא "שריל סנדברג הטי כתף ונקי את פייסבוק ממיזוגניה" (Sheryl Sandberg: LEAN-In And Remove Misogyny from FB). לורה בייטס אומרת שפייסבוק מסרבים להתייחס לקמפיין הסקסיזם היומיומי אותו יצרה, אך מפרסמים כן מתייחסים, וידוע שבעל המאה הוא בעל הדעה. אך האם זה מוגזם לצפות מהסמנכ"לית הפמיניסטית להתייחס לבעיית המיזוגניה בפייסבוק לפני שהדבר יפגע בשורת הרווח של החברה?