12 יונ אנו חייבות לדבר על זה

מקור: מליסה מקיואן, בשייקסוויל
תרגום: ציפי ערן

אחד הדברים שתמיד קורים כשאני פוגשת אנשים חדשים, זה כשהם שואלים אותי על עבודתי, וכשהשיחה מגיעה לחלק המכוער – האיומים, ההטרדות, קיטונות החרא הארסי שאני מתמודדת איתם ביומיום – הם מביעים זעזוע. זה תמיד, תמיד!, בא להם כהפתעה שאישה שעוסקת באקטיביזם חווה את היחס המתעלל הזה.

וזה לא אמור לבוא כהפתעה, כי אין אישה אחת שאני מכירה שפועלת במרחב הציבורי ולא חווה את זה.

זו לא ביקורת כלפי מי שלא יודע.ת. הםן לא יודעים, כי אנחנו לא מדברות על זה. אני לא מתכוונת רק ל"אנחנו הנשים שסופגות את זה", אני מתכוונה אנחנו, כולנו. כל מי שקורא את התכנים שהנשים באקטיביזם מייצרות. התקשורת, שממאנת לנהל על זה שיח קולני ומתמשך. מוסדות אכיפה שמתעלמים. המחוקקים שמסרבים לייצר אמצעים משפטיים להתנגד לתופעה. בני-הברית-לכאורה שלנו, שלא מתערבים, כדי שהפור לא יפול עליהם. המטרידים והמתעמרים שמשתיקים אותנו באמצעות הטרדה והתעמרות נוספת.

כל מי שאומר.ת לנו – הנשים שהן המטרה של ההתנהלות הזאת – לא לדבר על זה, כשאנו מנסות לדבר על זה. שלא נשקיע בהם תשומת לב. שעדיף להתעלם מהם. שאנחנו נותנות להם כוח. שהתגובה שלנו תגרום להם להסלים את התנהגותם.

כל מי שאומר.ת לנו שאם נדבר על זה, ניראה חלשות. שאנחנו מחפשות צומי. שאנו אוהבות להתקרבן. שפשוט, ככה זה באינטרנט. שככה זה בעולם. שאם זה לא מוצא חן בעינינו, עדיף שנשתוק.

כל מי שאומר.ת לנו סיבה כלשהי למה אנחנו צריכות פשוט לסתום לנוכח זרם בלתי פוסק של התעללות, כי נמאס להם לשמוע; כי זה גורם להם לאי-נוחות לדעת את המחיר האמיתי שאנו משלמות בעבודתנו; כי הם לא רוצים להרגיש מחוייבים לעשות עם זה משהו.

כל מי שיש לו איזשהו מושג, אבל בוחר לא באמת לדעת. כל מי שמרחמת עלינו, או מרגיש חסר אונים, או מוצאת סיבה לתרץ את האדישות שלהם, או מסווה אותה באמצעות כעס עלינו כי רצינו לדבר על זה.

כולנו. כולנו משתפיםות בשתיקה שמאפשרת לא.נשים להיות מופתעים מזה שאנחנו חוות את הדבר הזה.

לא כל אישה שסופגת את ההתעללות הזאת מרגישה בנוח לדבר על זה. אבל אני כן. או, אם להיות באמת כנה, אני פשוט לא מרגישה *פחות* בטוחה ממה שאני ממילא מרגישה בדרך כלל. כל יום.

ומכיוון שאני יכולה לדבר על זה, אני אכן אדבר על זה. אנחנו חייבות לדבר על זה. מי שיכולה.

התחלתי להשתמש בהאשטאג #pushback בטוויטר. אתמול, שני גברים קונסרבטיבים הרגישו מושפלים כאשר התחוור להם שהם טעו בנוגע למשהו ש[לא] כתבתי, ואז זה הופיע בפיד שלי:

 
– כנראה שעצבנתי אותה… אבל זה לא דורש הרבה.
– לפחות היא לא צריכה להיות מודאגת מתרבות האונס!

הבנתןם? כי אני כל כך מכוערת שאף אחד לא ירצה לאנוס אותי. (מאוחר מדי. אה, וגם – אונס זו לא מחמאה.)

הבוקר, בתגובה למשהו אחר שכתבתי על אלימות ברטוריקה של הימין, הגיע הדבר המקסים הזה:

 
האם לא נמאס לך כבר מהשמנת היתר שלך? את סתם ערמת שומן דוחה. לכי מפה כבר. #מוות_לשמנות

אלה דוגמאות די רגילות. הן אפילו לא מהרציניות – סתם בדיחה על אונס שלי וקצת זיבול על המראה שלי. הדברים האלה כבר מזמן הפסיקו להזיז לי – אני כבר חסינה.

כי יש דברים שהם כל כך יותר נוראיים. והרבה מהם. זה הגיע מזמן למצב בו אם הייתי אפילו מנסה להתייחס לאביוס הזה, מחמת הכמות המאסיבית, פשוט לא הייתי מספיקה לעשות שום דבר אחר.

א.נשים רואים, או שומעות, על דוגמאות כמו אלה ששיתפתי כאן, והם שואלות אותי איך אני יכולה להמשיך, תחת שטף בלתי פוסק של הערות אלימות על אונס או משפילות על ההופעה שלי. ואני מספקת להםן איזו תשובה, אבל מה שאני באמת רוצה לומר זה: אין לכם שום מושג קלוש כמה מעט השיט הזה משפיע עלי, כי אין לכן מושג קלוש כמה אינטנסיבי זה באמת:

איומי מוות. איומי אונס. איומים להרוג את המשפחה שלי, את הכלב שלי. מסרים שמפרטים בדקדקנות יתרה איך זה יהיה לאנוס אותי, לרצוח אותי. אימיילים שמתארים בדיוק איך הכותב מדמיין שאני ובן זוגי מזדיינים, ואיך הוא בטח סובל כי אני כל כך דוחה ומגעילה. הבעת תקווה שמישהו אחר יפגע בי. עידוד שאני אתאבד.

תמונות של כלי נשק שגברים רוצים להשתמש בהם נגדי. צילומים שעברו פוטושופ שמראים גברים גומרים עלי, אונסים אותי, חותכים אותי, מבתרים אותי, רוצחים אותי. תמונות של עוברים מתים.

צילומים של הבית שלי. אימיילים שתוכנם היחיד הוא הכתובת שלי. תגובות ברשת שכל תוכנן הוא הכתובת שלי. תגובות עם איומים. תגובות עם הכפשות. תגובות עם עלבונות.

שיחות טלפון מטרידות. הודעות בתא הקולי עם איומי אלימות. פרסום של הכתובת שלי ומספר הטלפון שלי. קמפיין ציבורי שמציע פרס עבור ראיות לאונס/רצח שלי.

תמונות אישיות שנגנבות ומפורסמות ברשת. תמונות בפוטושופ שמציגות אותי כמגוון רודנים היסטוריים. אתרי שטנה. התמונה שלי בחשבונות פיקטיביים בטוויטר, אתרי הכרויות, בלוגים. החיים שלי תחת זכוכית מגדלת, פלישות לפרטיות שלי, שקרים מופצים עלי, לעג על ההופעה שלי.

אנשים דופקים לי בדלת באלימות. זרקו לי זבל בחצר. ריסקו טלפון מתחת לחלון משרדי, כאילו כדי לומר הנה, ככה קרוב אני יכול להגיע אליך.

הלוואי שתיאנסי. אני מקווה שתירצחי. תמותי, אמן. תתאבדי. לאחר שכתבתי שאני שורדת אונס – "הטרגדיה היחידה היא שכדור לא פילח את מוחך לאחר שהשתמשו בך למטרה היחידה עבורה את קיימת".

זונה. לסבית. כלבה. שרמוטה. כלי קיבול לשפיך. חריץ. פמינאצית. זבל. כוס. Cunt. Skank. Twat.

משוגעת. היסטרית. לא שפויה. לא נורמלית. נרקיסיסטית. אגומנייאקית. הזויה. לא רציונאלית. דפוקה בשכל.

שמנה. שמנה שמנה שמנה שמנה. כל כך פאקינג שמנה. דפקה שמנה. זונה שמנה. לסבית שמנה.

אישה.

זה הניסיון שלי. נשים לא-לבנות סופגות גזענות ומיזוגניה וגזענות מיזוגנית. נשים טרנס* סופגות טרנספוביה ומיזוגניה וטרנסמיזוגניה. לא משנה מה הזהות שלך – היא נהיית למטרה. את, העצמי שלך, נהיה כלי הנשק שישומש נגדך.

נשים שהן אמהות מקבלות איומים נגד הילדים שלהן. נשים שהן רופאות שעושות הפלות זוכות שיפרסמו את הכתובות של הקליניקות שלהן, הבתים שלהן, ואת מספרי הטלפון שלהן. נשים מאויימות בהתאם לפגיעות הספציפית שלהן, והפגיעות הזאת מופצת לשונאיהן, לכל מי שיש לו אינטרס לפגוע בהן. בכל דרך אפשרית.

איומי אלימות. איומים נגד העסק. איומי חשיפה. איומים לגרימת פיטורין. איומים להרוס לנו את החיים, בכל דרך אפשרית.

ואז אומרים לנו לא לדבר על זה. אומרים לנו שאנו נותנות כוח לאנשים שעושים לנו את זה. לא. *לא*. הקורבנות לא מחזקים את המתעללים. א.נשים שמסרבות להכיר בהתעללות מחזקים אותם. א.נשים שמשתיקות את הקורבנות מחזקים אותם.

אני לא אשתוק. נמאס לי מזה שא.נשים מופתעות. נמאס לי לשמוע "אני מצטער.ת שזה קורה לך." אני לא רוצה את הזעזוע שלכן, ולא את הרחמים שלכם.

אני רוצה את הפאקינג הכרה שלכם, ואני רוצה את הזעם שלכן.

אני רוצה שנדבר על המחיר האמיתי שנשים משלמות כשהן פעילות במרחב הציבורי. אני רוצה שנכיר בכך שהמחיר שחלקנו משלמות כדי ליצור מרחבים בטוחים לאחרות הוא שאנו עומדות בחזית וסופגות את ההתעללות המאסיבית הזו. אני רוצה שנעשה הרבה רעש סביב זה שיש אנשים בשטח שגורמים לנשים לא להשתתף בשיח הציבורי תוך הפחדה והטלת אימה.

ואני רוצה יפסיקו להגיד לי להיות בשקט.

אני רוצה שזה ישתנה. וזה אף פעם אף פעם לא ישתנה אם המקום היחיד בו זה מדובר זה בין הנשים שחוות את זה.

אנחנו מדברות על זה הרבה. אני מדברת עם האדמיניות של האתר הזה (Shakesville), עם החברות שלי, על השנאה שמופנה אלי, אליהן. אני מדברת עם קולגות שלי על החרא שאני סופגת, על החרא שהן סופגות, והחרא שאנחנו רואות נשים אחרות סופגות.

אנחנו מקיפות אחת את השניה כשאחת מאיתנו תחת מתקפה. אנחנו באות לעזרת האחרת, כמיטב יכלתנו. אנחנו שולחות הודעות, ושואלות "את בסדר?" ומציעות אוזן קשבת.

אנחנו מדברות בינינו לבין עצמנו כל הזמן.

ועדיין, הדבר הזה – החוויה המשותפת הזאת של אימה והתעללות, החיים האלה שאנו חיות – נותר כסוד. קמפיין ההפחדה הוא לא מאוד ידוע, וכשהוא נחשף ממהרים לומר לנו "אלה מקרי קיצון" של אנשים לא קשורים, על ידי מי שעכשיו יודעים אבל לא רוצים להיות מוטרדים מזה.

מתייחסים למצב כאל בלתי ניתן לשינוי, משהו שהוא פשוט ככה ולא ניתן לתיקון. אז בואו לא נבזבז את זמננו בדיבור על זה. בואו נוותר מראש.

Fuck. That.

זרמו איתי, אתם התבוסתניים. בואו ננסה לפחות לדבר על זה. בואו נעשה push back (נדחוף בחזרה) בכל כוחותינו, אלה מאיתנו שיכולות.ים. בואו פשוט ננסה. ואז נראה מה קורה.