שולפת צפורניים | השפה הטרנס*ית בתקשורת
1506
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-1506,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive
נא לכבד פניה מגדרית

השפה הטרנס*ית בתקשורת

מאת עתליה ישראלי-נבו

לפני פחות משבועיים התפרסמה בויינט כתבה שכותרתה "מרסי, שהייתה מארק, הפכה 5 גברים לנשים". מדובר בד"ר מרסי באוארס, רופאה מנתחת טרנסג'נדרית אמריקאית, שהגיעה לארץ באמצע מאי כדי לערוך חמישה ניתוחי SRS (Sex Reassignment Surgery, או בשמם הפופולרי יותר, "ניתוחים לשינוי מין") לחמש נשים טרנסג'נדריות בישראל, שחיכו כבר לא מעט זמן למנתחת (נחזור לסיבה לכך בהמשך).

בואו נתעכב לרגע על הכותרת. מרסי (שם נשי), שהייתה מארק (כלומר, הייתה פעם גבר), הפכה חמישה גברים (תחשבו על כל המשמעויות הויזואליות והמטאפוריות של המילה "גבר") לנשים (תעשו אותו דבר עם המילה "אישה"). מה יצא? כשאני חושבת על זה בראש, אני מדמיינת את זה בסטריאוטיפים הכי גדולים: אני מדמיינת גברים מאצו'איסטים, שריריים ושעירים, כאלה שנמצאים בפרסומות לדיאורדורנט לגברים. אותם גברים נכנסים לחדר הניתוח ויוצאים החוצה כנשים יפהפיות, שופעות שיער (בהיר, סביר להניח), בעלות חזה גדול, מאופרות למשעי, ולבושות בטוב טעם, אולי קצת שובב. מעין גרסה קיצונית של תוכניות מהפך. וכל זה קרה בגלל מה? בגלל שעשו להן ניתוח באיבר המין.

נשמע טיפה מגוחך, לא? כאישה טרנסג'נדרית, זה מאוד מגוחך לקרוא כתבות שמתחילות בתיאורים כאלה. אבל אם זה היה רק מגוחך, לא הייתי כותבת על זה כתבה. כי זה לא רק מגוחך, זה גם ממש מרתיח. מרתיח אותי שאחרי ימים ולילות של מאמצים, של אלימות ושל אומץ לעשות שינוי מגדרי, אפשר במחי מקלדת להחזיר אותנו למגדר הקודם שלנו (וחלקנו מאז ומעולם היינו טרנסים וטרנסיות, אז לא באמת היינו גברים או נשים בעברנו).

הנרטיב של ניתוח לשינוי מין כמשנה את האדם מגבר לאישה היה דומיננטי עד שנות ה-70 באוטוביוגרפיות טרנסקסואליות. ניתן היה למצוא שפע של תיאורים על הגבר שנכנס לחדר הניתוחים ויצאה אישה: הניתוח התחתון שינה הכל, החל מהעדפות מיניות ועד לקול, מחוות גופניות ודפוסי התנהגות. מדהים מה הם ידעו לעשות בשנות ה-70 עם הניתוחים האלה.

אבל האמת, שהנרטיב הטרנסג'נדרי נהיה הרבה יותר מורכב ורב-גוני מאז, ואפשר למצוא כל מיני סיפורים. כתבות בותקשורת הפופולרית מהסוג של הכתבה בויינט בוחרות, ולא במפתיע, להשתמש ברטוריקה פוגענית ולאמץ נרטיב דיכוטומי ובעייתי מאוד. הדבר נובע מהחרדה המגדרית הסיסג'נדרית (סיסג'נדרים הם אנשים שהם לא טרנסג'נדרים, והם אלה שברוב רובם של המקרים כותבים את הכתבות האלה) מכך שמגדר יכול להיות נזיל ולהשתנות.

זה די מצחיק, כי אם היו שואלים את רוב האנשים, הם היו אומרים שלי ולנשים כמוני יש חרדה מגדרית. אבל האמת היא שאני שלמה עם הבחירות שלי, והעובדה שאני בוחרת לשמור על הזין שלי לא הופכת אותי לפחות אישה. גם העובדה שהייתי פעם גבר (ולא כל הנשים הטרנסיות היו פעם גברים) לא אומרת שאפשר לכתוב או לדבר אליי בזכר. תאמינו לי, בשביל ללמוד איך ללכת על עקבים, לשים ליפסטיק ולעשות עיניים ממש לא צריך לעשות ניתוח תחתון. ואני כותבת כרגע על סטריאוטיפים בוטים של נשיות בגלל שזו בדיוק השפה בה כתובות הכתבות האלה.

אפשר להאשים אותי ולהגיד שאני מגזימה: אפשר להגיד שלא ברור למה אני נטפלת לכתבות האלה, ושבסך הכל אולי לא מבינים את הנרטיבים של כל הטרנסג'נדרים באשר הם. אבל זה לא רק עניין קטן או סמנטי. זה עניין שהמילים האלה יוצרות מציאות, במובן הכי ישיר של הביטוי. המילים האלה, שמחליטות מתי ואיך אנחנו הופכות מגברים לנשים, מחליטות באותו הזמן מתי לתת ולקחת מאיתנו את הלגיטימציה לזהות שלנו. וכשאין לך לגיטימציה לזהות שלך, אין לך זכות קיום.

מה זה אומר שאין לך זכות קיום? נחזור לרגע לכתבה כדי לנסות להוריד את זה לקרקע. למה ד"ר באוארס הגיעה לארץ כדי לנתח? משום שהאדם היחיד שביצע ניתוחי SRS, ד"ר חיים קפלן, הרופא המנתח של הועדה לשינוי מין בבית החולים שיבא בתל השומר, נסע בספטמבר 2012לשבתון ללא תאריך חזרה, ונוצר מצב מעניין בו אין מנתחים שמבצעים את הניתוחים בארץ, והרבה אנשים מחכים בתור שלא ברור מתי יסתיים. רק אחרי מאבקים ממושכים של הקהילה הטרנסית הועדה הואילה בטובה להביא את ד"ר באוארס לפני חצי שנה והביאו אותה שוב כעת, כדי "להגשים חלום" (בלשון הכתבה) לחמישה אנשים.

התיאור הזה של הגשמת החלום מאפיל על ההפקרות הרפואית המזעזעת שהאוכלוסיה הטרנסית ספגה ועודנה סופגת: נשמע למישהו הגיוני שלא יספקו במשך שנתיים טיפולים לאנשים עם סרטן? פרופ' אייל וינקלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בתל השומר, אומר בכתבה כי: "חייבים לזכור שקל ופשוט יותר להעביר ביקורת פובליציסטית מאשר לאחוז בסכין המנתחים ולהסיר איבר מין זכרי מגופו של גבר". נשאלת השאלה איך אפשר לסמוך על הרופא האחראי בכל הארץ על ניתוחי SRS, כשהוא חושב שטרנסיות הן בעצם גברים?

הפקרות רפואית היא לא הבעיה היחידה של הקהילה הטרנסג'נדרית. אפליה בדיור, בעבודה ואלימות יומיומיות הן עוד פן שהתקשורת מתייחסת אליו בביטול במקרה הטוב, ובגיחוך משועשע במקרה הרע. לא מעט כתבות משתעשעות בתיאורים על "הגברת שהוא אדון", או הגבר ש"רומה בידי גבר שמתלבש כמו בחורה", כאשר בדרך כלל מדובר בתיאורים של מקרי אלימות של גברים כלפי זונות טרנסיות. כשמדברים על אלימות כלפי נשים סיסג'נדריות הסבטקסט מחפש את אשמתה של האישה. כשמדברים על אלימות כלפי נשים טרנסיות, הסבטקסט שוכח שזה היה בכלל מקרה אלים. אלה המילים שיוצרות מציאות, בה אין לנו זכות קיום.

לפני כמה שבועות משרד הבריאות הוציא נוהל חדש לשינוי מין, אחרי מאבק ממושך מאז שנות ה-80 נגד נוהל דכאני, מגביל וטרנספובי. עוד לא ידוע איך דברים ישתנו ומה יהיו התוצאות ארוכות הטווח של הדבר, אבל יש תחושה של אופטימיות. הגיע הזמן שהתקשורת, שאמורה להקדים משרדי ממשלה ולא לאחר אחריהם, תבין שהקהילה הטרנסג'נדרית היא קהילה בעלת זכות קיום, והגיע הזמן שיראו לנו קצת כבוד, לפחות בשפה בה כותבים עלינו.

No Comments

Post A Comment