06 מרץ הפמיניזמים שלי

פוסט אורח מאת טל רימון

אני פמיניסטית מאז שאני זוכרת את עצמי. מגיל צעיר, כששאלו אותי אם אני פמיניסטית, לא היססתי להגיד "כן!". גידלה אותי אמא קרייריסטית, למדתי ממנה פמיניזם ליברלי קפיטליסטי: נשים צריכות ללמוד ולפרנס את עצמן, ולא לסמוך על הבעל שלהן שיעשה את זה. נשים צריכות לכוון גבוה, להיות מנהיגות. תובנות כאלו, נכונות בהקשרים מסויימים, אבל מוגבלות ותחומות היטב.

כמו כולן, גדלתי באקלים של תרבות האונס ופטריארכיה. אי הצדק והאלימות שחוויתי וראיתי הציתו אצלי רגשות בוערים. לא לחלוטין קישרתי בין הפמיניזם הפושר שהכרתי לבין הזעם הלוהט שהרגשתי. יותר נכון להגיד: ידעתי שיש קשר, אבל פחדתי מהקשר הזה.

חייתי באיזון די שביר. שכנעתי את עצמי כל הזמן שאני לא בסדר, והעולם כן. מידי פעם הצדקתי את הכעסים שלי באמצעות איזה אי שיוויון בולט בין נשים לגברים, בשפה שהכרתי. נשים מרוויחות פחות מגברים. ראש הממשלה הוא כמעט תמיד גבר. כשאני חושבת על זה, רציתי שנשים לא יהיו מופלות לרעה, ועמוק יותר, רציתי לקבל את הפריוולגיות הגבריות. לא חשבתי במונחים של דיכוי. דיכוי זאת מילה קשה, מפחידה. קורבנית.

כשנחשפתי לפמיניזם רדיקלי, הרגשתי שפתאום יש מילים לרגשות שלי. יש פרקטיקות שעוזרות להתמודד עם הרגשות האלו. רק אחרי שהרשתי לעצמי להכיר בעומק הפצע, יכולתי להתחיל לנסות לרפא את עצמי.

הייתי צריכה להודות שמביישים אותי בגלל המגדר שלי והמיניות שלי לא באופן מזדמן, אלא כשיטה, על מנת לנכס את כינויי הגנאי שספגתי במשך שנים. חקרתי את התחושות הרעות שלי בנוגע לגוף שלי. תמיד היו לי תחושות רעות, הן היו עמומות, אפופות בבושה. גיליתי ששנים של החפצה יצרו נתק ביני לבין עצמי. גיליתי שאני לא מרגישה בעלות על הגוף שלי. רק כשהפסקתי להכחיש את האמיתות האלו, יכולתי להתחיל להתמודד איתן. התחלתי לדבר על הפרעות אכילה. הפסקתי להוריד שיער גוף כביטוי לאוטונומיה שלי על עצמי.

הפמיניזם הקפיטליסטי ליברלי נתן לי את ההכרה הראשונה בזעם שלי. זאת הייתה הכרה מוגבלת וצרה, מעורבבת בבושה ובספק, אבל זה היה משהו להתחיל ממנו. הפמיניזם הרדיקלי לימד אותי שאני לא אשמה. ברגע שרגשות האשם לא היו הפילטר דרכו הבטתי אל העולם, יכולתי להכיר בדיכוי שלי ולחקור אותו.

היום, אני חושבת שפמיניזם קפיטליסטי ליברלי יכול להיות מסוכן. הוא יכול להיות כמו אקמול, כשיש מחלה קשה. אני מתכוונת, אם לא מרגישות את הכאב, אי אפשר לטפל בחולי. שכנעתי את עצמי שכל הבעיות של נשים הן בעולם הציבורי, הכלכלי, הפוליטי, וזה עזר לי להכחיש ולהמשיך לתפקד במערכת שדיכאה אותי ואחרותים. ראיתי את זה קורה גם אצל אחרות.

כמו כל מאבק סינגל אישיו, גם הסוג הזה של הפמיניזם מועד לאי צדק, ולמחיקה. הדיכוי של נשים לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה הוא בטח לא הדיכוי היחיד, והוא גם לא נפרד מדיכויים אחרים. הדיכוי שלי כאישה קשור לדיכוי שלי כקווירית, וגם קשור לעמדה שלי כמדכאת כלפי נשים לא לבנות ואוכלוסיות מוחלשות אחרות. אני לא חושבת שאפשר להתקדם לשום מקום טוב בלי להכיר באמת הבסיסית הזאת.

יש לי רגשות מעורבים כלפי הפמיניזם הזה, הליברלי. הוא כבר לא הפמיניזם שלי. אני מרגישה כלפיו ניכור, אני מרגישה כלפיו כעס. אבל אני לא יכולה לשכוח שבלעדיו אולי לא הייתי מתקדמת והופכת למי שאני.