שולפת צפורניים | בדלנות והצטלבות
813
rtl,post-template-default,single,single-post,postid-813,single-format-standard,ajax_fade,page_not_loaded,,vertical_menu_enabled,qode-title-hidden,qode_grid_1300,side_area_uncovered_from_content,qode-content-sidebar-responsive,qode-child-theme-ver-1.0.0,qode-theme-ver-13.4,qode-theme-bridge,disabled_footer_top,disabled_footer_bottom,wpb-js-composer js-comp-ver-5.4.5,vc_responsive

בדלנות והצטלבות

מקור: Rachael באתר Social Justice League

אחד התחומים בהם אי-ההסכמה היא הכי אקוטית בקהילות אקטיביזם חברתי, הוא הדיון על כמה אנחנו אמורות להפריד את עצמנו מאנשות בקבוצות דכאניות לנו. הטענות נוטות לנוע בין פציפיזם מתבכיין נוסח "למה שלא פשוט נסתדר כולנו יחדיו?" לבין אלימות מיליטריסטית נוסח "אני יורק בפרצופך, זהות כך-וכך!".

עכשיו, ברמה האישית, שתי הגישות האלה לגיטימיות לגמרי. אם כך את.ה מרגיש.ה שהכי טוב לך להתנהל, זה ממש בסדר. אבל יש בעיה כאשר אחת או שתי הגישות הללו מוטפות כתורת יסוד ומוצגות כאופציה היחידה המאפשרת לך לחיות עם עצמך כחבר.ה בקהילה מדוכאת. ובמיוחד – לחץ לכיוון בדלנות כמודל להתנגדות לדיכוי הוא טקטיקה שמוחקת הצטלבות או איחוד מאבקים (intersectionality).

בעבר, הייתי חברה רשומה בקבוצת "בואו נחיה יחדיו כי שלום ואהבה זה יותר טוב ממלחמה!". היום אני מבינה שיש בעיות רציניות בעמדה זו.

הראשונה היא שהנסיון להסתדר ביחד תמיד ובכל מקום עם אינדיווידואלים שמהווים איום ממשי לשלומנו הפיזי והנפשי אינו בר קיימא. לעתים קרובות יש מתח ממשי כאשר אנשות מקבוצות שחוות דיכויים מתיידדות או נכנסות למערכות יחסים או פשוט מקיימים אינטראקציה עם אחרים ששייכות לקבוצה דכאנית. ללא שום קשר לכוונות של האדם הפריווילגי במקרה, דינמיקת יחסי הכוחות בין הקבוצות מייצרת סיכונים מוגברים למי שבקבוצת השוליים. חשוב שנכיר בכך, בשתי רמות. כחברות בקבוצת שוליים, אנו חייבות לעצמנו להגן על הבריאות הנפשית שלנו, ולנהל את הסיכונים כמיטב יכלתנו. לפעמים זה גם אומר להגביל אינטראקציות, או לברור אותן בקפידה, או שלל אופציות אחרות שנוכל לזהות למטרה זו. כחברות בקבוצות פריווילגיוניות, אנו חייבות לוודא שלעולם לא ננצל לרעה או נבזה את הכוח החברתי האיום הזה שניתן לנו שלא בזכות. (ואם אנו מפקששות, חובה עלינו לקחת אחריות ולהתנצל.)

לדוגמה, בחברה שרוויה בסקסיזם, האדרת גבריות, ותרבות אונס, יש הרבה דברים שנשים מרגישות צורך לקחת בחשבון בהתנהלות מול גברים, אשר לא תקפים בהתנהלות מול נשים אחרות. במאמרה המצוין "העיסקה האיומה שעשינו לצערנו", מליסה מקיואן מסבירה את העניין הזה היטב (אני ומליסה מקיואן חלוקות בדעותנו לעתים קרובות, אבל המאמר הזה הוא פנומנלי). אני מניחה שהמצב הוא דומה – למרות שכמובן עם סיבוכיות אחרת – עבור אנשות POC (לא לבנות) כאשר הן באות באינטראקציה עם לבנים. אני יודעת מנסיוני כקווירית עם בעיות בריאות הנפש, שהמתח יכול גם לעלות כאשר אדם עם מוגבלות, נכות או מחלה באה במגע עם אנשים תקיני-גוף-ונפש, וכאשר קוויריםות באות במגע עם סטרייטיםות.

הבעיה השניה היא שאנשות בקבוצות שוליים לא חייבות למדכאים שלהן נחמדוּת. זה אפשרי, כמובן, שיש יתרונות ביכולת לטפח גישה סלחנית ואמפטית כלפי מי שפגעו בנו (אני מוצאת שכעס מתיש אותי, אז אני מנסה לטפח גישה כזאת). אבל אף אחת לא מחוייבת לעשות כך! אסור שתהיה אי פעם ציפיה שכל מי שחווה דיכוי תגלה את הנלסון מנדלה הפנימית שלה ותסלח לכולם. הסיבה שנלסון מנדלה כל כך מפורסם היא כי מה שהוא עשה היה כל כך פאקינג לא ייאמן. פשוט לא יתכן לדרוש מכל המדוכאים באשר הםן לעשות מטמורפוזה ליישות שהיא חצי ישו וחצי בודהה כדי להצליח לחיות בעולם הזה. הדרישה הזו לעתים קרובות מגיעה באופן עקיף, או בצורת אכפתיות מזוייפת, "אני חושב שתרגישי יותר טוב אם תסלחי לזה או זו…". לא. אם אנשות רוצות לכעוס, מותר להןם לכעוס. אם הםן לא רוצות לסלוח למי שהרע לסיסי מקדונלד או לג'יימי האבלי, זאת הזכות שלהןם, לעזאזל. העובדה שאנשים מקבוצות פריווילגיוניות מרשים לעצמם להטיף על הברכה שבסליחה, ואז לתייג את כל מי שלא סולחת כחלק מהבעיה, היא… נו, חלק מהבעיה.

מלבד זאת, ישנן בעיות לא פחות רציניות בקריאה לבדלנות כצורת האקטיביזם האמיתית והיחידה. אבל אתייחס כאן רק לבעיה אחת עצומה שאני רואה בבדלנות. קוראות לזה הצטלבות דיכויים, או intersectionality.

החתירה לבדלנות מתעלמת כליל מהצטלבויות דיכויים, ועל ידי כך, משחזרת מבני כוח קיריארכליים בתוך התנועות האקטיביסטיות עצמן. אני אדגים את הבעייתיות דרך דוגמת פמיניזם ונשים, אך העקרונות תקפים גם לתנועות אחרות כמו קבלת שומן, אנטי-גזענות, התנועה הקווירית, ועוד. אין לי שום כוונה לרמוז שפמיניזם יותר לוקה בזה מכל סביבה אחרת. אני לא מתכוונת לרמוז, למשל, שלבקש מנשים קוויריות לבחור בזהות הנשית שלהן על פני כל הזהויות האחרות שלהן זה יותר גרוע מאשר לבקש מהן לבחור בקוויריות שלהם באופן דומה.

כאשר אני מדברת על בדלנות, אני לא רק מדברת על הרעיון שאנו צריכות להיות מופרדות מעשית, ולהימנע מאינטראקציה עם אנשות מקבוצות פריווילגיוניות. אני מדברת גם על הפילוסופיה הרחבה יותר שלפיה קבוצה X וקבוצה שאינה X לעולם לא יוכלו להסתדר, שהן באופן בסיסי שונות מידי מכדי להבין אחת את השניה אי פעם. הבעיה היא, כמובן, שגם בדלניות מקבוצה Y מרגישות ככה לגבי כל קבוצה שאינה קבוצה Y. ואז – מה תעשי אם את משוייכת גם לקבוצה X וגם לקבוצה Y? בטח יהיו לך חברות ובנות ברית שהן X ולא Y, או Y ולא X, וזה יהיה ממש לא כיף. תשאלי כל אישה שהיא גם לא סטרייטית, וגם לא לבנה.

 אז ככה: פמיניזם בדלני טוען שלא יתכן שלום בין גברים ונשים, כך שעל נשים, לכל הפחות, להגביל או להסיר כל קשר רגשי או אינטראקציה עם גברים, ולכל היותר – לקיים נגדם אלימות חברתית או פיזית. אבל לדרוש זאת מכל הנשים זה לבקש מנשים להתכחש לצדדים אחרים שלהן חוץ מהנשיות, שחשובים להן באותה מידה. זה לבקש מהן להתכחש לדרכים בהן הן אולי יכולות להרגיש יותר בנוח ויותר שלוות עם גברים מסוימים מאשר עם נשים מסוימות. לדוגמה, יתכן שנשים בעלות צבע מסוימות, אשר נדחקו לשוליים על ידי התנועה הפמיניסטית הלבנה כבר מאות שנים, ירגישו שיש להן יותר במשותף עם גברים בעלי צבע מאשר עם נשים לבנות. וכמובן, דרישת בדלנות על סמך גזע מעלה את אותה הבעיה בדיוק: הדרישה מנשים בעלות צבע לשים בצד את ההזדהות שלהן עם נשים אחרות לטובת גברים בעלי צבע. לבקש מנשים בעלות צבע להכריז על פער בלתי ניתן לגישור בינן לבין נשים לבנות או גברים בעלי צבע זה מגוחך ומזיק.

וזאת המהות של הבדלנות. כשקוראות לבדלנות של נשים, מבקשות מנשים קוויריות להתכחש לכל הקשרים שלהן עם קוויריות שאינןם נשים, ולהכריז על ברית עולם עם כל הנשים באשר הן – כולל נשים סטרייטיות, שאולי התנהגו אליהן בבריונות בעבר, ושאולי מעבירות היום חוקים שמזיקים להן. זה אומר לבקש מנשים שמנות להכריז שיש להן יותר במשותף עם נשים לא שמנות מאשר עם גברים שמנים – כאשר יתכן ונשים רזות הן הגורם העיקרי לדחיקתן לשוליים כשמנות במהלך כל חייהן. יתרה מכן, מוחקות בכך ג'נדרקוויריות ואחרות שאינן בינאריות בזהותן. ובכנות, בהינתן שיש פמיניסטיות שכלל אינן מכירות בנשים טרנסיות כנשים, יש בדרישה הזאת סיבה אמיתית לדאגה מצד נשים טרנסיות.

הבעיה הזאת משותפת לכל סוגי הבדלנות. שאלו כל מי שיש לה יותר מתחום אחד של דיכוי, ותשמעו סיפורים כיצד הזהות X שלהן נדחקת לשוליים ב"מרחב המוגן" לכאורה של בעלותי זהות Y. זה לא קורה רק בתנועות גדולות ורחבות כמו פמיניזם. יש אנשות שנדחקות לשוליים בקהילות טרנס* בגלל שמנופוביה. יש אנשות שנדחקות לשוליים בתנועת קבלת השומן, ובתנועות נגד אייבליזם, בגלל הגזע שלהן.

אני לא מכחישה שזה מפתה לאמץ גישת "אנחנו נגדם והם נגדנו", בהתחשב בזוועתיות של הדיכוי שאנו סובלות ממנו. אבל זה גרוע מאוד עבור הקהילות שלנו. זה מוחק את החברותים הכי פגיעות בקהילות מדוכאות, זאת אומרת, אלה שסובלות מיותר מסוג אחד של דיכוי. גם אם תאמרו, "אז סבבה, אם כך נלך על בדלנות של נשים קוויריות צבעוניות!" עדיין יידרש מאנשות שמנות לבחור לאן להשתייך באופן בלעדי, ועדיין ישנה התעלמות פונציאלית מכל דרכי ההתייחסות לקבוצות אתניות שונות בידי ההיררכיה הלבנה-צנטרית. זה לא נגמר בזה, כי כמעט לכולן יש מצב ייחודי. אי אפשר להתחמק מהבעיה על ידי החלה של חלוקה יותר ויותר ממוקדת. זה פשוט לא עובד ככה.

וכך, בדלנות במהותה דורשת שחברות מסוימות בכל קבוצה ייאלצו לבחור בין הזהויות ה"מתחרות" והמורכבות שלהן. וזה פשוט לא בסדר. החרא הזה מספיק קשה להתמודד איתו גם בלי שכל הפמיניסטיות הלבנות או הקווירים הגברים או הרזות או תקיני הגוף ילחצו עלינו "לבחור צד". אי אפשר לבחור צד. כן, אנחנו שונות, ויש לנו חוויות שונות בעולם הזה בגלל תכונות שיש לנו או קבוצות שאנו מזדהות או מזוהות איתן. אבל אין פער בלתי ניתן לגישור בין הקבוצות האלה – יש אנשות ממשיות ואמיתיות במקום שהפער הזה לכאורה נמצא.

ברמה החברתית הרחבה, אנחנו כן מוכרחות לחיות יחדיו. לא מתוך גישה אוטופית נאיבית מוטעית, אלא כי כל נסיון להפריד את האנושות למחנות ברורים זה בעצם נסיון למחוק ולהתכחש להצטלבות/intersectionality לחלוטין. כן, כל אחת ואחד חופשיות לארגן את חייהן באופן שמשמר את שלומן המנטלי והרגשי, ועלינו לכבד כל מידה של אינטראקציה שהןם בוחרות לעצמםן. וכן, זה נתעב לצפות מאנשות שחוות דיכויים לסלוח ולשכוח, ולהתנחמד כל הזמן. אבל זה נתעב באותה מידה לבקש מהןם לקטוע חלק מעצמן ולהתכחש לו – לחדול להשקיע בכל הקהילות חוץ מזאת שעל הפרק באותו רגע. וזו לא הדרך למגר דחיקה לשוליים. זה מתכון לשחזור הדחיקה הזו בתוך הקהילות שלנו.

 

2 Comments
  • אלמה
    Posted at 20:13h, 15 פברואר להגיב

    מדוייק! תודה על הפוסט!

  • יוליאנה
    Posted at 13:32h, 16 פברואר להגיב

    שני הצדדים האלה הם בעצם שתי פנים של אותה המטבע, לא? הרי אחד הכלים הכי חזקים (אם לא הכי) של ההגמוניה הוא "הפרד ומשול", וההגמוניה כל הזמן דוחפת אותנו להיות נפרדות מאחיותינו למאבק ולהרגיש כלפיהן בידול ולא סולידריות. בגלל זה משווקים לנו, למשל, שנשים עוינות זו את זה ומתחרות זו בזו ואכזריות זו לזו, כאשר במציאות זה בכלל לא ככה (לא שכל הנשים ידידות נפש, אבל אין עוינות שנובעת מעצם הנשיות ואין "טבע נשי" שגורם לנו לפנות זו נגד זו). היעילות המהממת של הכלי הזה נחשפת כשרואים שהוא המניע את הקיצון הן של הבדלנות והן של האיחוד: בבדלנות, כל אחת מרגישה מבודדת, מרגישה שאין לה "גב", שאין לה תמיכה של אנשות כמוה, שהיא חלק מקבוצת מיעוט שבמיעוט שבמיעוט. הרי בעולם שיש בו ריבוי זהויות (העולם שלנו), ואנחנו מזדהים לפי ריבוי של קריטריונים (מגדר, צבע, השקפות ועוד ועוד), אם כל אחת תזדהה רק עם מי שחופפת לה בכל ההיבטים – נישאר כל אחת לגמרי-לגמרי לבד. מטרת ההגמוניה הצליחה – כל האוכלוסיות המוחלשות מבודדות, מדוכאות וחסרות כח. אפשר למחוק אותן ואת הדיכוי שלהן. כל אחת הופכת לבטלה בשישים.
    ואז יש את איחוד המאבקים, שכמו שאמרת עושה בעצם משהו מאד דומה – הוא מפריד את כל אחת מהפרטים בקבוצה מכל השיוכים שלה ומכריח אותה "להתקבל" לזרם המרכזי של המאבק רק אם תתכחש לקונפליקט שלה עם חלקים ממנו. שוב, נמנעת מהפרט גישה לחברות בקבוצה בה הוא מרגיש נוח ושייך – כי הדרך היחידה להשתייך היא למחוק חלק ממך. הפרט לא מצליח "להשיג" תחושת סולידריות ונותר בבדידותו. הזרם המרכזי מתדלדל, כי יש יותר מידי תנאי קבלה, וגם אם נותר – החברות בתוכו לא חשות מאוחדות אלא בודדות וההגמוניה ניצחה שוב – כל אחת מרגישה שאין לה אחות, שחברותיה לדיכוי מתנשאות מעליה או נלחמות בה, ושוב מאושררת הטענה המרגיזה שאנחנו בכלל שונאות את עצמנו.

    אני לא רואה דרך לשבור את המעגל הזה מלבד הנסיון לשלב בין המאבקים באופן שלא מאחד אותם למאבק אחד. להכיר בקבוצות השונות, להכיר בחוסר ההסכמה ולהסכים להילחם ביחד בכמה חזיתות. אמנם מועיל לאחד חלק מהמאבקים, אבל נראה לי שצריך להמשיך לראות אותם כמאבקים נפרדים שהולכים יחד ולא כמאבק אחד. אני נלחמת בשובניזם ובגזענות, למשל, בנשימה אחת – אבל אני צריכה להמשיך לזכור שלמרות שהם חלקים באותו מבנה חברתי דכאני, הם בכל זאת נפרדים. כי אני אשה לבנה וישראלית ממוצא רוסי. ולכן בשובניזם אני נלחמת מתוך הדיכוי שלי, ובגזענות נגד רוסים מתוך הדיכוי שלי, אבל בגזענות נגד שחורים מתוך היותי בת ברית. ואני צריכה לא להתבלבל ולהתחיל לנכס את המאבק בגזענות נגד אתיופים, למשל. למרות שזה נורא דומה ולמרות שהדיכויים באים מאותו מקור דכאני, אני ועולים מאתיופיה נלחמות יחד נגד מי שפועל נגדנו, אבל אנחנו לא מלחימות הכל לתחום אחד בלתי ניתן להפרדה כי אז זה מוחק את ההכרה בפריווילגיות שלי לעומתן. יש גם מי שמאחדת את הפמיניזם שלה עם מלחמתה ב"כיבוש", אבל זה לא אומר שהיא צריכה שלא להכיר בקיומן של פמיניסטיות ימניות ולשתף איתן פעולה במטרות שכן משותפות להן. וכו' וכו'.

    אני מרגישה שאני מתנסחת פחות טוב ממך בעניין הזה. כתבת מאמר מבריק, והתרגשתי מאד מהקריאה, עם כל שורה הרגשתי איך אני מתמלאת בעונג הגדול של קריאת ניסוח מושלם. תודה רבה!

Post A Comment